מקום ריק
את הפכת למקום ריק, יערה. את מבינה? ריק. מקום.
הוא אמר את זה בשקט, כמעט בלי רגש, כאילו מקריא רשימת קניות. עמד ליד החלון, גבו אליה, מביט החוצה לחצר הבניין. למטה, מישהו טילף כלב קטן חום, שנראה כמו תערובת תחש הכלבלב משך אותו בהתלהבות אל תוך שלולית.
יערה בר-אילן ישבה על הספה, כוס תה בין ידיה. התה כבר מזמן התקרר, ובכל זאת לא הרפתה מהכוס, מחפשת משהו להאחז בו.
למה אתה מתכוון? שאלה. קולה בקושי נשמע.
למה שנשמע. ניר סוף סוף הסתובב. פניו היו אדישות, כמעט עייפות, כאילו נכפה עליו להסביר מה שברור מאליו. אני מביט בך, ולא רואה כלום. ריקות. אפרוריות. את הולכת, מבשלת, ישנה. את כמו רהיט, יערה. רהיט טוב, חזק, אבל רהיט.
יערה הניחה את הכוס על השולחן, הצליל החרישי של חרסינה נוגע בעץ.
עשר שנים, אמרה בשקט.
מה עשר שנים?
אנחנו חיים יחד עשר שנים.
נו אז? הוא משך בכתפיו, חצה את הסלון, התיישב בכורסה מולה. עשר שנים. זה מספיק זמן להבין שזה לא מוביל לשום מקום. אני לא רוצה להמשיך כך. אני צריך… השתהה רגע. אני צריך להרגיש משהו. ואת לא מאפשרת לי. את לא מעוררת בי שום דבר. את פשוט אינך פה, גם כשאת יושבת מולי.
יערה הרגישה משהו בפנים, משהו עדין וקטן בתוכה מתחיל להתכופף.
לאן אלך, ניר?
זו כבר הבעיה שלך. זרק רגל על רגל. הדירה, כידוע לך, רשומה על שם אימא שלי. אז משפטית אין לך פה כלום. אני לא דוחק אותך, אבל… שבוע יספיק? תמצאי משהו.
יספיק, חזרה כמו אוטומט.
מצוין. הוא שלף את הטלפון מהשולחן והתחיל לגלול. מבחינתו השיחה הסתיימה.
יערה קמה. נכנסה לחדר השינה, סגרה אחריה את הדלת. נשכבה על המיטה, מביטה בתקרה לבנה, עם כתם קטן בפינה שחשבה כבר שנתיים לצבוע עליו, אך מעולם לא עשתה זאת.
מבעד לדלת דלקו קולות חלושים מהטלוויזיה בסלון. ניר מצא מה לעשות.
היא לא בכתה. פשוט שכבה, מביטה בכתם בתקרה. בחזה, מקום שקט, דומיית בית אחרי שזגוגית נשברה.
***
השבוע התארך לזמן קהה ומעורפל. ניר כמעט לא נכנס הביתה חוזר מאוחר, יוצא מוקדם. הם לא דיברו. יערה ארזה חפצים זה היה משפיל כמה שזה היה פשוט, שכן כמעט לא נשאר לה כלום משלה. מספר שמלות, מעיל חורף, קופסה תמונות מהעבר, חוברות תפירה ששמרה ולא הוציאה כבר שנים.
היא השאירה את החוברות אחר כך התחרטה ולקחה אותן חזרה.
התקשרה לדודה רינה מצד האם, שלא ראתה מאז ההלוויה של אמה לפני שבע שנים. דודה רינה האזינה, שתקה רגע, ואז אמרה: בואי. יש חדר, קטן, אך יש. תישארי עד שתסתדרי.
דודה רינה גרה בשכונת קריית שלום בתל אביב, הכי רחוק מהמרכז, קו אוטובוס אחד בשעה, וליד רק מכולת “הפינה”. יערה מעולם לא חיבבה את השכונה בניינים ישנים, קירות מתקלפים, עצי תות מזהמים באביב.
היא באה עם שני תיקים ומזוודה ביום שישי בערב.
אלוהים, כמה רזית אמרה דודה רינה בפתח. אישה נמוכה, רחבה, פנים טובים עטופים קמטים, ריח קמומיל וביתיות חמימה. תיכנסי, אל תעמדי. אוכלת משהו?
לא רעבה, דודה רינה.
צריכה לאכול, פסקה, ופנתה למטבח.
החדר היה קטן, ספה צרה, ארון ישן, חלון לקיר אפור של הבניין ממול. הטפטים דהויים, אולי פעם היו כחולים. על אדן החלון שלושה עציצי גרניום פורים ורעננים.
יערה הניחה את התיקים, ישבה. קפיץ חרק קלות.
בא לך תה? שאלה מהמטבח דודה רינה.
כן.
ורק אז, בחדר הקטן הזה עם הגרניום והטפטים הדהויים, סוף סוף יערה בכתה.
***
אחר־כך בא זמן ארוך, רע.
בוקר לא רוצה לקום למה לקום בכלל? היא מתעוררת בשש, שוכבת ושומעת איך דודה רינה רותחת מים בצד, מכוניות רחוקות, בולמות בגרירה. קמה, שוטפת פנים, שותה תה, מביטה מהחלון על הקיר האפור.
דודה רינה הייתה חכמה. לא חקרה, לא נתנה עצות. האכילה אותה מרק עוף. לפעמים, בערבים, הייתה מחפשת חפיסה תלויה של קלפים ואומרת: בא לך רמי?
והן שיחקו ברמי. בשתיקה, בלי מילים.
יערה החזיקה קצת חסכון שלושת אלפים חמש מאות שקל הגזמה חודש וקצת של שקט יחסי, אם לא תשקיע מדי. לא השקיעה.
עבדה בשנים האחרונות כפקידה בחברת בניה קטנה. עבודה לא איבדה שלוש פעמים בשבוע במשרד בצפון העיר, מטפלת בניירות, מקבלת את העשרים אלף שקל שלה. תשלום לדודה רינה על החדר דודה רינה לא רצתה לקחת, אז יערה הניחה מעטפה על השולחן וברחה לחדר.
הערבים היו הכי קשים. המחשבות חזרו שוב ושוב: עשר שנים. לא מעט. בקרים, ערבים, חגים, ימי מחלה, טיול לכנרת, ריבים, פיוסים. והוא ראה בה ריקנות. אז אולי באמת הייתה ריקה, אולי משהו נשבר בה בלי ששמה לב.
לפעמים שלפה את הטלפון, גללה את ההתכתבויות כמה שנים אחורה צילומים מהגליל. הוא מחבק אותה, שניהם צוחקים. היא לא זוכרת על מה.
בערבים כאלה הייתה מכסה את הראש בשמיכה, מנסה לא לחשוב.
מדי פעם דודה רינה חורגת בדלת: יערה, את עוד ערה?
כן.
את רעבה?
לא.
טוב. השתהתה. את יודעת, גם אני פעם גירשתי, בעצמי. חשבתי שאשבר. לא נשברתי.
הדלת נסגרה.
יערה שכבה בחושך כמעט בת חמישים, יערה. להתחיל מהתחלה.
***
את המכונה מצאה בתחילת החודש השני.
דודה רינה ביקשה שתעזור למיין את הארון העליון בכניסה כבר חמש־עשרה שנה שאיש לא פתח אותו. יערה שמחה, הייתה צריכה להעסיק את הידיים.
משכה משם חוברות “נוער עובד”, מטריה שבורה, קופסאות כפתורים, בקבוקי בושם ריקים, חבילת ברכות ישנות לראש־השנה. ואז, עמוק בפנים, גוש כבד עטוף בסדין.
הסירה. מכונת תפירה ישנה, גוף מתכת שחורה, עיטורים של זהב עם קילופים, אבל יפיפייה. על הלוח כתוב “שירתון” בכתב רץ.
דודה רינה! קראה.
היא באה מן המטבח, מגבת על הכתף.
וואי, “שירתון”! חייכה. זו של אחות אמא שלי, שושנה. לא זכרתי אפילו שקיימת. אולי עובדת, מי יודע. שנים לא קירבתי.
אפשר לנסות?
במבט פתאום היה משהו אחר.
יודעת לעבוד?
פעם ידעתי.
תיקחי.
יערה גררה את המכונה לחדרה, הניחה על השולחן ליד החלון. מחתה אבק, פירקה בד ישן מהסליל. מצאה קופסה עם חוטים, מחטים קהות, סרגל, מספריים.
גם שמן היה. כבר התייבש. קנתה שמן חדש, שימנה, ניקתה הכול, סובבה את הגלגל. בהתחלה היה כבד, ואז השתחרר.
ישבה שלוש שעות, נזכרת בכל פרט. סידרה את הסליל, השחילה חוט, הניחה פיסת בד ישנה ולחצה רגל.
המכונה החלה לתפור, נעה בצליל קל, אחיד, ופשוט הרגישה איך זרימה חדשה חודרת ליד כואב־מתוק כזה, כמו דם חוזר לאצבע רדומה.
בדקה את התפר אחיד ויפה.
משהו עמוק זז בה.
***
הייתה בת שמונה־עשרה, תמיד תפרה. מבגדי אמא הכינה חצאיות, מחתיכת בד בשוק יצרה חולצות. קפצה לאטליה ממול המכללה לראות את דודה רחל גוזרת, חותכת, מסבירה. דודה רחל לימדה ברצון ראתה את הלהט בעיני הילדה.
אחר כך באה האוניברסיטה, ניר, החתונה, והיומיום השתלט מהר והרבה. את המכונה הראשונה, זו שקנתה ממשכורתה הראשונה, מכרה כשהתחברה לדירה של ניר הוא אמר שאין מקום.
הסכימה, מתוך אהבה, כי חשבה שהעיקר זה הם יחד.
חלפו השנים, והחלום נתמקם אישם רחוק. לפעמים עברה ליד חנות, ראתה שמלה יפה על בובה ומלמלה לעצמה: “אולי הייתי תופרת כזו.” ולא תפרה.
עכשיו ישבה בחדרון של דודה רינה, והמכונה שירתה אותה דוקרת קצבית. כמו שירת זיכרון.
למחרת נסעה לשוק התקוות. לא קניון שוק אמיתי. בדים בגלילים, ריח חמצמץ של פוליאסטר וכתם צבע פה ושם. עברה בין הדוכנים, מלטפת במגען: כותנה, ויסקוזה, שיפון, שיפוניה דקה. נעצרה מול גליל אפור תכלת, רך ודק.
כמה יש? שאלה את המוכרת.
ארבעה מטרים.
את לוקחת את כל זה.
המוכרת גילגלה, ארזה.
מה את תופרת?
שמלה, ענתה יערה.
הופתעה בעצמה מהביטחון.
***
חתכה את הדגם על הרצפה. הניחה בד, הצמידה גזרה ששיחזרה על נייר, מבטיחה לעצמה לא למהר. קו פשוט, שמלה ישרה עם חגורה ודש בגוון תכלת. שום פעלולים, פשוט קו טוב.
דודה רינה נכנסה, הביטה. שקטה. רק פעם אחת הניחה ליד יערה ספל תה.
בחירה יפה, זרקה.
הסכין רעדה רק רגע. מצאה זוג מספריים חדשות במגירה. בסוף פשוט חתכה, ובאותו רגע הפחד התפוגג.
שלושה ימים תפרה לא כי זה הרבה, אלא כי נהנתה מכל שלב. תפרה בזהירות, בסדר הנכון: קודם צדדים, אחר כך רוכסן אחורי, הרבה פינוקים בדש, התעכבה על השרוולים.
כשמשהו לא הסתדר עצרה, חשבה, פרמה, ניסתה שוב. מכונת “שירתון” פעלה בשקט, רק צליל מתכתי עדין.
בערב השלישי גמרה את התפר האחרון, גיהצה, תלתה על קולב, התרחקה צעד.
שמלה יפה.
פשטות, קו עדין, חגורה תופסת מותן, דש גבוה, אלגנטי במידה.
מדדה.
עמדה מול המראה במסדרון המראה היחידה בדירת דודה רינה, ישנה מעט כתומה בשוליים, אך כנה.
הביטה בעצמה זמן ארוך.
מהמראה הביטה בה אישה. לא “כלום”, לא “רהיט”. אישה בת חמישים, שער כהה בקוקו פשוט, גב זקוף, ועיניים שבהן משהו החל להידלק.
השמלה ישבה מצוין. באמת.
יערה! קראה דודה רינה מהמטבח. בואי, תספרי לי מה עשית.
יצאה בשמלה.
דודה רינה סובבה את הראש, שתקה רגע.
הנה, אמרה. עכשיו זה את.
שבה לסירים. אבל יערה ראתה את החיוך.
ישבה שוב על הספה, ליטפה את הבד. שמלת קיץ נעימה.
משהו בתוכה התיישר.
***
בשבת יצאה לראשונה עם השמלה.
הלכה לקנות תרופות שדודה רינה ביקשה, לבשה את השמלה, זרקה מעל ג’קט בהיר שמצאה במזוודה.
היה נעים בחוץ. אוקטובר בתחילתו, אוויר יבש, עצי תות מזהיבים.
היא הלכה אחרת. לא מהר, לא שקועה. פתאום ראתה חתול מציץ מהחלון, זקנה סורגת במרפסת, ילד מושך אמא לעבר שלולית צחוק.
ליד בית המרקחת היה בית קפה קטן “הפינה”. על הדלת נכתב “מאפים טריים וקפה”.
הזמינה קפוצ’ינו וחלה. מגיע לה.
בפנים היו חמישה שולחנות. בפינה ישבה אישה בת כשישים, נראית כאשת עסקים, שער שיבה קצר ועגילי כסף גדולים. קראה בטלפון.
יערה לקחה את הקפה והשיבה למקום ליד החלון.
כעבור עשר דקות פנתה אליה אותה אישה.
סליחה, חייכה, לא רוצה להפריע, אבל השמלה שלך נראית נפלא. איפה קנית?
יערה גמגמה קלות.
תפרתי לבד.
הגברת התרוממה מעט.
לבד? את תופרת מקצועית?
לא, רק… פעם תפרתי, ועכשיו חזרתי.
החיתוך מעולה, הביטה בשמלה בעין מתבוננת. עבדתי שנים בתפירה, אני רואה, הכל יושב לך טוב.
תודה, חייכה יערה.
מרים, הציגה עצמה. פשוט מרים.
יערה.
יש לי שאלה, אם זה לא יפריע. מרים צחקה. יום הולדתי בעוד שלושה שבועות, 65. רוצה שמלה שתתאים למעמד הכל בחנויות מזעזע. את תהיה מוכנה לתפור לי אחת?
יערה הביטה בה. מרים חיכתה, במבט בוטח, לא לוחץ.
משהו בתוכה התרומם.
כן. בשמחה.
***
מרים הגיעה אחרי יומיים, בחרה בד משי בגוון בארדו עמוק, יקר.
יערה לקחה מידות, כתבה במחברת. הן ישבו במטבח של דודה רינה ויערה ציירה סקיצות. מרים בחרה שמלה מתרחבת קלות, שרוול שלושת רבעי, מחשוף וי פשוט.
זו, החליטה.
תהיה מוכנה בעוד שבועיים.
כמה אשלם?
אין לי מושג, יערה אמרה בכנות.
אתן לך את הסכום שלוקחים באטליה, קבעה מרים. מגיע לך.
זו הייתה משכורת של חודשיים.
יערה שתקה.
סגרנו.
כשמרים הלכה, דודה רינה חייכה: שמעי, זו משכורת נאה.
כן.
תמשיכי לתפור, יערה.
יערה התבוננה בה.
דודה רינה, למה בכלל קיבלת אותי? לא היינו קרובות.
היית הבת של רחל, אמרה. ורחל עזרה לי פעם. אז אני עוזרת. צריך להחזיר טובות.
מאז כשהביטה מהחלון ראתה מישהו צייר על הקיר ממול פרחים כחולים טיפסו במעלה הבטון.
***
השמלה של מרים דרשה תשומת לב מכל סוג. לא בשביל עצמה, אלא לאדם אחר. אחריות. יערה חשה כל תפר, כל גזירה הבד היה יקר, כל טעות תעלה ביוקר.
חמישה ימים של עבודה. ביצעה כל תפר כאילו היה הראשון. שיפדה רוכסן ידנית, תפרה מכפלת חבויה.
מרים למדידה מרים מביטה במראה, מתרגשת.
וואו, לחשה. זו אני חדשה.
זו את, אמרה יערה. פשוט בשמלה טובה.
יש הבדל עצום כשבגד נתפר בשבילך, הוא מזדקף יחד איתך. כך אני מרגישה.
נדרשו תיקונים קטנים וחיוך גדול.
יש לי חברה, אלונה, גם לה אירוע את מוכנה?
בשמחה.
ויש כלה במשפחה, היא רוצה שמלה לא רשמית. אפשר?
אפשר.
מרים חייכה בהתלהבות.
***
עוד שבועייםשלושה והטירוף התחיל. אלונה רצתה חליפה. מישהי המליצה לחברה מהבנק היא הזמינה חצאית וחולצה. בת של שכנה בכתה חיפשה שמלה לאירוע. יערה תפרה. האי־מיילים זרמו.
חדרה של דודה רינה התמלא בדים על הספה, על אדן החלון, בערימות. “שירתון” החריש ערב ערב, לפעמים גם בוקר שבת.
דודה רינה לא התלוננה. רק פעם הערה: יערה, את צריכה מקום גדול יותר.
אני יודעת.
הייתה לה כבר מחשבה. הרוויחה בחודשיים יותר ממה שהרוויחה בחצי שנה כפקידה. היו לקוחות.
הלכה למרכז. עברה מודעות. שניים לא התאימו חשוכים, ריח עובש. השלישי חדר בקומה שניה בבית לשימור עם תקרה גבוהה, אור חלון. יקר, אבל שווה.
התקשרה למרים.
רוצה ייעוץ…
מרים הקשיבה, ואז קבעה: תקחי. אתן לך הלוואה, בלי ריבית. תחזירי כשיתאפשר.
לא נעים לי…
יערה, קטעה אותה בנחישות עדינה, עשית לי את השמלה הכי טובה שהייתה לי. עכשיו תני לי להחזיר טובה. זו לא צדקה.
ושוב: וחוץ מזה, כל החברות שלי מחכות בתור… אכפת לי שתהיה לך סדנה מסודרת!
***
הסטודיו נפתח בדצמבר.
היא הביאה את “שירתון” כבר יותר זיכרון מסמל. קנתה מכונה תעשייתית חדשה, אוברלוק, שולחן חיתוך. תלתה סקיצות על הקיר. הדליקה אור, קיבלה מחמאות. דודה רינה סיירה בחיוך, נגעה במדפים, העבירה יד על שולחן, הסתכלה על המראה.
מצוין פסקה.
דודה רינה, יערה אחזה בידה, הנה כל התשלום על כל החודשים. הבטחת, אני שילמתי.
הכניסה לה מעטפה.
לא ביקשתי…
אני ביקשתי. תקני מקרר חדש הישן שלך עומד לקרוס.
תקני! פקדה, מתחבאת בהתרגשות.
ביחד יצאו לרכוש מקרר כסף שהיה ייעודה ורינה צחקה בהתרגשות כילדה.
***
דצמבר היה מוצף עבודות. לקראת חנוכה ושבתות כולם חיפשו יוצא דופן: שמלות ערב, בגדים לאירועים, חולצות חדשות. יערה עבדה שעות נוספות, שותה תה, נהנית מצפצופי המכונה.
ינואר יותר רגוע. שכרה עוזרת עלמה, בחורה צעירה, מוכשרת, שבשלבי לימוד. יערה הדריכה, התחברה. הלימוד הפך להנאה חדשה.
הפסיקה עם העבודה הישנה. הודיעה למעסיקים על עזיבתה, עזבה באפריל.
במרץ טלפון מחברה חדשה. גברת שביקשה שיעור תפירה פרטי.
אני לא מורה, אמרה יערה.
אבל יש לך ידיים זהב, וממליצה מרים.
בסוף הסכימה. אחר כך קבוצה קטנה. שילבה בין עבודה ולימוד.
באביב עברה לדיור עצמאי דירת חדר ליד הסטודיו, קומה שלישית, מטבח מואר. תלתה וילונות שתפרה לבד, הפריטה את הדירה, הריחה את הלימון מהווילון.
פעם ראשונה, בית אמיתי קטן, שלה.
***
המפגש עם ניר בא בסוף מאי.
הלכה חזרה מהסטודיו, דרך גן השכונה, נשאה שקית מלאה דוגמאות בדים.
הוא בא מולה, זיהתה אותו מיד רזה, חיוור, משהו במבט נשבר.
נעצרה מולה.
יערה.
שלום, ניר.
הביט בה, במבט אחר, לא מוכר שברירי.
את נראית טוב.
תודה.
לאן את הולכת?
הביתה.
פה את גרה?
כן.
שקט. עברה אישה עם עגלת תינוק.
יערה, אני… גמגם. אפשר לדבר?
הביטה בו רגע ארוך. היה עייף, עייף מן הסוג שלא קשור לעבודה.
בוא נישב שם, הציעה.
התיישבו. ניר שיחק בידיו.
לא יודע איפה להתחיל.
פשוט תתחיל ענתה בשקט.
היא עזבה, אמר. ההיא שבגללה… עזבה. אמרה שאני משעמם וחסר מטרות. חייך בעגמומיות. מבינה את האבסורד?
בטח.
היום גר אצל אימא. עבודה אין. הכל… הביט בה. אני חושב שטעיתי. עשיתי טעות גדולה, יערה.
הקשיבה. לא קטע.
הייתי איתך, לא הערכתי. היית שם, תמיד. חיה. ואני… שתק. חיפשתי משהו, לא ידעתי אפילו מה. קראתי לך ‘מקום ריק’. זה כאב, אני מצטער.
סתכלה על העצים. ריח על האש נישא ברוח מהחצר.
ניר, אמרה. אתה לא אשם בזה שלא אהבת יותר. דברים כאלה קורים. אנשים מפסיקים לאהוב.
שתיקה.
אתה אשם במילים. “ריקה”, “רהיט”, “הסתלקי”. זה היה אכזרי. לא כי אתה רע, אלא פשוט אכזרי הרבה זמן זכרתי.
אני מבין.
אבל יש משהו טוב.
הרכין גבה.
הכרחת אותי לצאת. פחדתי, ניר. יצאתי עם שני תיקים ושלושת אלפים חמש מאות, והייתי אבודה. אצל דודה רינה, חדר של שלושה על ארבעה, בכיתי כל ערב. קשוח היה.
יערה…
חכה. אמרה בלי כעס, רק כנות. שם מצאתי מכונת תפירה ישנה. נזכרתי שאהבתי לתפור, שפעם רציתי, ושמו ותירוצים מנעו. התחלתי לתפור. קודם לעצמי, ואז לאחרים. עכשיו יש לי סטודיו במרכז העיר, ניר. אנשים באים, וזה טוב לי.
הביט בה בתדהמה.
אילולא “העפת” אותי, לא הייתי מגיעה לזה. הייתי נשארת. לא יודעת עלי כלום. אתה לא גיבור פשוט ככה קרה.
ואת… לא סולחת?
אני לא נוטר לך. זו לא אותה משמעות כמו לחזור אחורה. לא אחזור, לא כי אני נוקמת. כי עכשיו אני במקום שלי. עצמאי, בפעם הראשונה באמת.
הביט הצידה.
אולי כן היינו מצליחים…
לא, אמרה חזק, בשקט.
השתרר שקט. ממושך, לא כבד.
איך דודה רינה?
מעולה. קניתי לה מקרר חדש. באה אליה בשישי, משחקות קלפים.
העלה חיוך.
תמיד היית בן אדם טוב, יערה.
גם אתה לא רע. פשוט לא התאמנו אולי מזמן.
הרימה את השקית.
את ממהרת?
כן. מחר מתחילים מוקדם לקוחה מגיעה בשמונה, רק אז יכולה.
טוב. שמח שטוב לך. באמת.
גם לך, אמרה בכנות.
פנתה לדרך, מרגישה אותו מביט עוד כמה צעדים ואז נעלם.
הצל שח עץ התות היה מנוקד על המדרכה. היא צעדה בו, התיק עם בדים חדשים כבד על הכתף. מחר תבוא מיכל, מורה בדימוס, שמבקשת חצאית ישרה “שתאי גם לתיאטרון וגם לרופא”.
יערה חשבה איך תפור לה את הגזרה, איך לאזן נכון, בראש קו חדש.
חשבה על הבד ורק נשמה. הריחה תותים, שמעה ילדים בשכונה. מהחלון ריח טיגון פשוט.
***
בסטודיו כבר לא עבדה באותו ערב. הלכה לקחת את המחברת עם המידות. “שירתון” עמדה בפינה, שלווה.
ליטפה את גופה.
תודה, לחשה לה פתאום.
קצת מגוחך להגיד תודה למכונה. אבל תודה למי? לדודה רינה, למרים, לעלמה, לכולן ולמזל שהתחיל ברוע והתגלגל לאור.
כיבתה את האור, ירדה במדרגות העץ.
העיר חיה אנשים הולכים, רכבים חולפים, ילדים צוחקים. ערב תל אביבי פשוט, מושלם בחוליותיו.
בדרך הביתה נכנסה למכולת “לחם טוב”, קנתה חלה עם שומשום וצנצנת דבש מפרץ הכרמל.
ערב טוב, ברכה את המוכרת.
ערב אור. דבש ממש טוב היום תנסי בבוקר.
אנסה, תודה.
יצאה. בסל לחם, דבש, מחברת עם מידות, קטלוג כפתורים. לבשה שמלה חדשה שתפרה: פשתן שמנת, גזרה יפה.
עשר דקות הליכה. חשבה על חצאית למיכל, על חוטים חדשים להזמין, על כך שעלמה כבר מסוגלת לגזור דוגמה לבד.
אז הפסיקה לחשוב. פשוט צעדה.
מעל הגגות השמיים עוד ורדרדים. סנוניות מתעופפות במהירות. חיים קורים מסביבה.
“אושר אחרי גירושים” ככה קוראים לזה בעיתונים. יערה לא חשבה כך. היא רק חשבה: “הנה אני הולכת הביתה, קמה מוקדם, עובדת במקצוע שאני אוהבת, יש לי דודה רינה לבקר בסוף שבוע, לקוחות שבאות ויוצאות מחייכות, ‘שירתון’ על השולחן ושמים עם סנוניות.” זה מספיק.
לא יותר מדי. לא פחות מדי. פשוט די. וה”די” הזה אולי הוא הסוד: שמלה אחת, עוד אחת, סטודיו, דירה, ערב מאי עם חלה ודבש בתיק.
התקשרה לדודה רינה.
דודה, בבית?
איפה אני כבר אהיה. רואה חדשות.
סתם. מתגעגעת.
שהיה רגע שקט.
תבואי בשישי?
בטח. להכין עוגה?
עם תפוחים, כן? אני אוהבת תפוחים.
כמובן.
החזירה טלפון לכיס, נכנסה לבניין, עלתה לקומה השלישית ופתחה את דלת ביתה.
בריח בפנים פשתן טרי שנחתך אתמול כשירד גשם. גזרה את כל הפתיתים, אבל הריח נשאר, ריח טוב.
הרתיחה מים, פרסה חלה, פתחה את הדבש. דבש בהיר, שקוף וזהוב.
מחוץ לחלון הסנוניות עוד עפו, ערב יורד.
משחה דבש על הלחם, נגסה. צדקה המוכרת, דבש מעולה. מעולה.
***
הבוקר הגיע צלול.
מיכל הופיעה בשמונה, בדיוק בזמן. אישה קטנה, נמרצת, שיער כסוף, מבט ישר.
יערה בר-אילן, הבאתי דוגמה. הנה, משהו כזה אני רוצה, לא נפוח מדי.
שלפה תמונה מהתיק.
יערה בחנה. דגם יפה, פשוט. חיתוך מעניין.
שבו, אסביר איך עושים.
מיכל ישבה, ידה שלובות.
את יודעת תמיד חלמתי על חצאית כזו. לא מצאתי איפה. בחנויות הכל דומה. אצלך, השכנה אמרה שמרגישה שוב אישה אחרי שמלתך. גיחכה בשקט. זו המלצה נהדרת.
אכן כן, אישרה יערה.
פתחה מחברת, לקחה מטר תפירה.
עמדו רגע בבקשה.
מיכל עמדה, יישרה גבה, הביטה במראה הגדולה.
את יודעת יצאתי לפנסיה, חשבתי שהגיע הזמן להפסיק להשקיע במראה. ואז חשבתי למה באמת? עוד הרבה שנים לפניי, למה לא ללבוש משהו שמכבד אותי?
נכון מאוד, ענתה יערה.
היא מדדה, רשמה, שקעה רגע בתכנון. הסטודיו הציף שמש חורפית. פינה שקטה, מכונת “שירתון” שומרת. עלמה תבוא בעשר. עוד שעה עוד לקוחה.
