אני לא מבשלת פעמיים, תבשלי כל יום. בן הזוג שלי, בן 48, הביא לי רשימת “חובות נשיות”. ומה אני עשיתי
יום שבת בבוקר, אורי פתח את המקרר, הוציא קופסה עם תבשיל ירקות שהכנתי ערב לפני ואמר לי״תמר, את יודעת שאני לא אוכל מה שהיה במקרר מאתמול. תבשלי משהו טרי, בסדר?״. עמדתי ליד הכיריים, מחזיקה ספל קפה, והסתכלתי עליו כאילו הוא חייזר. לא בגלל שהוא ביקש אוכלבשביל זה בני אדם, זה קורה. אבל בשבילו זו לא הייתה בקשה. זו הייתה עובדה מוגמרת, כאילו לגיטימי שאישה בבית מבשלת כל פעם שהוא רוצה, ואוכל מאתמול זה פשע.
אני בת ארבעים וחמש. אישה עצמאית, עם משרה טובה, דירה משלי, חיים שבניתי בעצמי אחרי גירושים כואבים. הזמנתי את אורי לעבור לגור איתי לפני חודשnot בשביל שיהיה לי מישהו שידאג לי, אלא כי חשבתי שמצאתי בן אדם בוגר ומשמעותי. כנראה, טעיתי בהבנה שלי את המושג “בוגר”.
הוא היה נראה לגמרי נורמלילפחות עד שעבר אלי.
הכרנו בדרך הכי ישראליתביישומון הכרויות. אורי בן ארבעים ושמונה, גרוש, שליח ומוביל, גר בדירת חדר קטנה בפתח תקווה. בהתכתבות היה נעים, בדייטים היה ג’נטלמן, הביא פרחים, סיפר בדיחות, לא שאל על השכר שלי, לא התגאה בעצמו.
נפגשנו שלושה חודשים, הכל הלך חלק. בלי דגלים אדומים, בלי מוזרויות. היה מגיע אליי בסופי שבוע, היינו מבשלים יחד, רואים נטפליקס, יוצאים להליכה. היה עוזר בכלים, הולך לסופר, מפרגן לי. חשבתיהנה, סוף סוף גבר אמיתי בלי שטיקים.
ואז הוא אמר שהוא התעייף לשלם שכר דירה, ו”זה הגיוני שאעבור אלייך, הרי אנחנו ממילא יחד רוב הזמן”. הסכמתיחשבתי שאנחנו בוגרים, לא צריך לסבך.
השבוע הראשונה היתה בסדר. הוא הקפיד לסדר אחרי עצמו, לפעמים בישל, לא פיזר בגדים. אבל בשבוע השני התחילו לצוץ “שטויות” שניסיתי להתעלם מהן.
רק שהשטויות האלו הפכו להרגל…
הוא הפסיק לשטוף את הספל, “בשביל מה? את גם ככה מנקה אחר הצהריים”. גרביים זרוקות לצד הספה. ביקשתי לשים אותם בסל, הוא רק צחק, “בחייך תמר, לא צריך לעשות מדע מכל דבר”.
יום אחרי יום מצאתי את עצמי מגישה לו, מביאה, מסדרתגם אם זה היה במרחק זריקה ממנו: “תמר, תביאי את השלט”. “תמר, תביאי כוס מים”. “תמר, את ראית את המטען שלי?”. כל זה כשאני עובדת מהבית והוא חוזר בערב מהעבודה. ופתאום, אני מרגישה כמו עובדת ניקיון בדירה שלי.
ואז הגיעה אותה שבת עם התבשיל. ואז ערב ראשון, שבו הגיע עם “רשימה”.
באותו ערב ראשון, התיישב מולי בסלון, שלף את הטלפון ואמר ברצינות: “תשמעי, חשבתי שכדאי שנדבר על הסדר בביתשלא יהיו אי הבנות. הכנתי רשימה של מה שצריך להיות אצלנו”.
נדלקה לי נורה. קיוויתי שנתחלק כמו שותפים, במי עושה מה.
הוא פתח את ‘הערות’ וקרא…
סעיף ראשון: “בישול. אישה צריכה לבשל כל יום, עדיף לגוון. אני לא אוכל מאתמולאז שיהיה אוכל טרי”. מצמצתי. הוא המשיך הלאה בלי להסתכל עליי.
סעיף שני: “כביסה וגיהוץ. זה עניין של נשים, גברים לא יודעים לעשות את זה טוב. החולצות שלי צריכות להיות מגוהצות ביום ראשון”. הרגשתי שאני בולעת את הפה מעצבים.
סעיף שלישי: “ניקיון. שטיפת רצפה פעם בשבוע, ואבק מדי פעם. אני עובד כל היום, אין לי זמן לזה”. הוא נשמע כאילו מקריא משפט בעבודה, לא מדבר עם בת זוג.
סעיף רביעי: “יחסים אינטימיים. לפחות פעמיים בשבוע. זה חשוב לאווירה בבית”. קימצתי אגרוף מתחת לשולחן בזמן שהוא מחפש את הסעיף הבא.
סעיף אחרון: “כסף. תשלומים שותפים חצי-חצי, קניות ואוכלעלייך, כי את מבשלת יותר. אני משלם רק על הדברים שלי”. ולבסוף? מחייך בסיפוק, “יאללה, נשמע הגיוני, נכון?”
כמה שניות שתקתי. ואז שאלתי בקור רוח”ואיפה כאן החלק שלך?” הוא מרים גבה, “מה זאת אומרת? אני עובד, מכניס כסף. זה לא מספיק?”.”גם אני עובדת, מהבית, ומרוויחה לא פחות ממך.””זה לא אותו דבר, את יושבת בבית, אני מסתובב בשטח, מתרוצץ. זה אחרת”.
קמתי מהספה, “אורי, אז אתה רוצה שאתנהג כמו עוזרת בית?”. הוא עיקם פרצוף: “עוזרת בית? זה הסדר רגיל בין גבר לאישה. הגבר עובד, האישה דואגת לבית. זה תמיד היה”.”זה אולי היה בשנות החמישים”, עניתי. “אנחנו ב-2024”.הוא נאנח כאילו מדבר עם ילדה: “תמר, הגבר לא נועד לבית. אנחנו הציידים. את שומרת על הבית”.
לא עצמתי עין כל הלילה. שכבתי לידו כשהוא נוחר בשקט, כאילו לא קרה כלום. כאילו רשימת התקנות הזו היא החיים.
בחמש בבוקר התקבלה החלטה. בקושי נשמתי, ארזתי לו בגדים בשקיות, הנחתי ליד הדלת, רשמתי פתק: “אורי, קראתי את הרשימה שלך. עכשיו תקרא את שלי:
1. תמצא מישהי אחרת לשמור לך על הבית.
2. החפצים שלך ליד הדלת.
3. תשים מפתח בתיבת דואר.
4. אל תתקשר אליי. בהצלחה בחיפוש אחרי עוזרת שתעבוד אצלך תחת כותרת של ‘אווירה טובה'”.
יצאתי לפני שהתעורר, הלכתי לחברה טובה, ישבנו לשתות קפה וסיפרתי הכל. היא נענע את הראש, “תמר, מזל שגילית את זה מוקדם. תחשבי מה היה קורה אחרי שנה”.
שלוש שעות אחרי זה, קיבלתי ממנו הודעה: “בגלל שטויות כאלה את עושה בלגן? חשבתי שאת אישה בוגרת”. לא עניתי. חסמתי אותו.
חודשיים אחרי, ישבתי וחישבתי מסקנות. אורי חיפש לא שותפה, אלא עוזרת בית זמינהלבשל, לכבס, לנקות, להיות זמינה מתי שהוא רוצהבלי שום צורך לדרוש משהו בעצמי. מבחינתו, זה היה נורמליאישה אחרי ארבעים בשביל אורי היא לא אדם עם גבולות, אלא מישהי שצריכה להודות על כל תשומת לב ולטפל בו. ומסתבר שיש לא מעט גברים כאלההם נראים רגילים, אבל ברגע שיש להם “אישה”, מטפטפים לאט-לאט דרישות.
הכי חשוב שלמדתי? עדיף להיות לבד וחופשיה מאשר בזוגיות של עוזרת בית. בגיל ארבעים וחמש, הרווחתי לעצמי את הזכות לחיות בלי רשימות על חשבוני, בלי אחריות שמודבקות לי, בלי גבר שרואה בי רק פונקציה.
אם זה אומר שאשאר לבדאז לבד. עדיף להיות עם עצמי מאשר עם מישהו שרואה בי עוזרת.
ואתן? הייתן עוזבות אחרי כזאת רשימה או מנסות להתפשר? למה יש גברים שחושבים שאחרי ארבעים וחמש צריכים עוזרת בית ולא אישה באמת? האם גם אתן חוויתן שינוי פתאומי כשעברתם לגור יחד ומתחילים לדרוש?.
