Пָגְדָה בְּזִכְרוֹנוֹ שֶׁל הָאָב.
לִיאָה סְמוּאֵל צָעֲדָה לְאַט בֵּין הַבָּתִּים שֶׁעָל יְדֵי הָכְּרָמִים, כְּבָר יוֹתֵר מֵשָׁעָה, לַמְרוֹת שֶׁהַמַּרְחָק לְתוֹךְ הַשּׁוּק הַקָּטָן לְחַם הָיָהחוֹמֵש דַּקּוֹת, אֲבָל הָעֶרֶב נִרְאֶה לָהּ עָגוּם בִּמְיֻחָד. לֹא רָצְתָה לַחֲזוֹר לַדִּירָה שֶׁלָּהּ, שָׁם הִמְתִּין לָהּ רַק תֵּרוּץ תֵּה צָן, רִצְפָּה לֹא שְּטוּפָה וְהַחָתוּל הַשַּׁמֵּן שְׁמוֹ “בּוֹיִז”, שֶׁגָּדַל לִהְיוֹת יְחִידַת חֶבְרָה בַּיָּמִים הָאֵלֶּה. לְבַד מֵהַטֵּלֵוִיזְיָה שֶׁהָיְתָה מַפְעִילָה כְּמוֹ שִׁעוֹן בָּקוֹם בְּאָפֶל, שְׁכִיֹּל הַקָּלוֹת בְּקוֹלְּנֵי הַמַּצִּיגִים לִמְרוֹת הַבְּדִידוּת.
רַגְלֶיהָ כָּאֲבוּ, בְּבֶרֶךְ דָּחַק לָהּ כְּאֵב טִרְדָנִי, וְגַם הַמַּזָּג אֲוִויר הִצְטַדֵּן. אַךְ לִיאָה עוֹדְהָ נִכְנְסָה לַגַּן יְלָדִים שֶׁהַמַּשְׁחוּ מֵמַע חוֹרֶף, וּמָצְאָה מָקוֹם עַל קְצֵה סַפְסָל בָּצֵל פִּטּרִיִּי שָׁחוּק מִזְּמָן, יָדֶיהָ שָׁקוּעוֹת עָמוֹק בְּכִיסֵּי מְעִיל הַדָּרָפּ, אֲשֶׁר לָבְשָׁה זוֹ כבר שֶׁבַע שָׁנִים מִפְּנֵי שֶׁאֵין סִבָּה לִקְנוֹת חָדָשׁ.
פַּעַם, עוֹד כְּשֶׁהָיְתָה חַיָּה עִם בַּעֲלָהּ אִיתַּי הַחַיִּים נִרְאוּ אֲחֵרִים לַחֲלוּטִין. רוֹעֲשִׁים, מְלֵאִים, אֲפִלּוּ צָפוּפִים. בָּדִירָה הַקְּטַנָּה גָּדְלוּ שְׁנֵי הַיְּלָדִים הַבֵּן הַגָּדוֹל, רָפִי, וְהַבַּת הַקְּטַנָּה, נוֹעָה. אֲבָל רָפִי וְנוֹעָה גָּדְלוּ וְעָזְבוּ, אִיתַּי עָלָה לַשָּׁמַּיִם לִפְנֵי חֲמֵשֶׁה עָשָׂר שָׁנָה, וְהַיְלָדִים אֵיזְשֶׁהוּ דֶּרֶךְ נִמְשְׁכוּ הַרְחֵק, כְּמוֹ צִפּוֹרִים שֶׁמְּצִיאוֹת קֵן בְּמָקוֹם אַחֵר.
רָפִי וְאִשְׁתּוֹ עִם שְׁנֵי יְלָדִים, נֶעֶלְמוּ בְּחוֹלּוֹן, נוֹעָה טָסָה לְתֵל אָבִיב וְנִשְּׂאָה לְתִימִי, בָּעַל הַיְטֶקִּיסְט הַאֲמִיב. הֵם טָסִים לְחוּ”ל, בְּנֵיהֶם לְעוֹלָם לֹא בָּאוּ לַסָּבְתָּא לָקַיֹּץ כִּי יֵשׁ לָהֶם מַחֲנוֹת שָׂפָה, סְפָרוֹת דּוֹרוֹ, אִיטַלְיָה וְשִׁעוּרִים פְּרָטִיּוֹת.
לִיאָה נָשְׁפָּה בַּכְּאֵב, מַבִּיטָה בְּעָרֵב הַלַּח שֶׁעַל הַמַּשְׁטּח, אֵיךְ עוֹרֵב שַׁמֵּן מְחַפֵּשׂ שַׁרִּידִים. בִּשְׁעָרֵי לִבָּהּ הָיוּ צוּפִיוֹת תִּקְווֹת שֶׁהַיְּלָדִים יִהְיוּ מִשְּׁעָן, שֶׁאָחַר, סְבִיבָהּ יִהְיוּ נְכָדִים, וְהֵם יְבוֹאוּ, יִתְקֶשֶׁרוּ לְכָל עֶרֶב. בַּמְּצִיאוּת: רָפִי מִתְקַשֵּׁר פַּעַם בְּחוֹדֶשׁ, בְּדֶרֶךְ כְּפָרִים; “אִמָּא, אֵיךְ אַתְּ? אֶצְלֵנוּ בְּסֵדֶר, עֲבוֹדָה, יְלָדִים חוֹלִים. אֵין לָנוּ זְמַן דִּבּוּר”. נוֹעָה שׁוֹלַחַת מַעֲבָרוֹת שִׁעוּרִית שֶׁל שְׁקָלִים, וּמַחְשֶׁבֶת זֶה מִסְפִּיק לְכָל שְׁאָר.
הַחַיִּים בְּפֶּרִישָׁה הִפְכוּ ליוֹם שׁוּנִי מוּחְלָט: קָמה בַּבֹּקֶר טֵלֵוִיזְיָה, חוֹזֶרֶת חָתוּל, מְבַשֵּׁלֶת דִּיסָה אוֹ בֵּיצָה, טֵלֵוִיזְיָה, אֲרֻחַת צָהֳרַיִם, טֵלֵוִיזְיָה, טִיּוּל עֶרֶב, טֵלֵוִיזְיָה, שֵׁנָה. לְפָּעָמִים דִּיבֵּרָה בְּקוֹל רָם אֶל הַשָּׁלָחִים בָּטֵלֵוִיזְיָה, אוֹ רָבְתָה אִתָּם. בּוֹיִז הַחָתוּל הִסְתַּכֵּל עָלֶיהָ בְּעֵין זְהוּבָה עֲצֵלָה וְיָצָא לִישָׁן עַל הַכִּסֵּא.
בַּעֶרֶב הַזֶּה לִיאָה עַל אַחְדָּה סִבָּה לֹא רָצְתָה בַּיִתָהּ. כְּשֶׁהִטְחִיל לְהִטָּפֵף, רַק עָטְפָה אֶת עַצְמָה יָתֵר בַּמְעִיל וְהוֹרִידָה אֶת הַכּוֹבַע הַסָּרֻוג.
לִיאָה? פִּתְאוֹם קוֹל מִצַּד. לִיאָה, זוֹ אַתְּ?
הִיא נִבְהֲלָה וְהֵרִימָה רֹאש. לְיָד הַסַּפְסָל עָמַד אִישׁ גָּבוֹהַּ כָּפוּף, לָבוּשׁ מְעִיל חוּם יָשָׁן וְכּוֹבַעהֵגַה רֹאשוֹ שֵׂיבָה וְעֵינַיִם אֲפֹרוֹת חַיּוֹת. מִיָד הִכִּירָה בּוֹ: גִּדְעוֹן פֶּרֶץ מֵהַבִּנְיָן הַמִּשְׁנִי, שֶׁתָּמִיד גָּם לְבַד מְטַיֵּל עִם מַקֵּל. הֵם לְפָעָמִים הִתְפַּגְּשׁוּ בְּמַעֲלִית, הִתְחָלְפוּ מִלּוֹת נִימוּס עַל הַמַּזָּג, זֶהוּ.
גידי? הִפְרִיעָה בְּהַפְתָּעָה. מָה אַתָּה עוֹשֶׂה בַּגֶּשֶׁם? תּוּפַס שַׁלְשֶׁלֶת!
ואת? הוּא חִיֵּךְ וְיָשַׁב בְּצַדָּה עַל סַפְסָל, פּוֹרֵשׂ עִתוֹן יַשָּׁן בַּטֵּפָּח הַלַּח. רוֹאֶה אוֹתָךְ יוֹשֶׁבֶת שָׁעוֹת. חִשַּׁבְתִּי לְבָדוֹק שֶׁלְּמָא אֵין תוֹב בָּךְ.
הַכּל בְּסֵדֶר, הנִיפָה יָדָהּ. פָּשׁוּט לֹא רוֹצָה לַחֲזוֹר הַבַּיְתָה. עָגוּם בְּנֵפֶשׁ. בְּא לִצְעֹק.
מַכִּיר, הוּא הֵנִיד רֹאש. הוֹצִיא מִן הַכִּיס מַשְׁטֶה דַּק. קָנְיָק, פֵּרֵשׁ, מַרְפֵּא לַמְרוּץ הַלֵּב. תִּשְׁתִּי? בְּדֶרֶךְ כְּלָל לֹא נוֹגֵעַ, אֲבָל לִפְעָמִים, סְבִיב שְׁלוֹשִׁים וְחֲמֵשׁ מַעֲלוֹת מַסְפִּיק לְחַמֵּם נְפָשׁוֹת.
בהסס, לִיאָה לָקְחָה, לָגְמָה לְאַט, מַרְגִּישָׁה אֵשׁ זוֹרֶמֶת בְּגָרוֹן וְחֹם מָתֵּק בְּגּוּף.
“תודה,” החזירה לידיו. “ואתה, למה לבד? היתה לך אישה, לא?”
“היתה,” גידי נָהַם עֶצֶב. “כְּבָר שָׁלוֹש שָׁנִים שֶׁלְּבַד. הַבָּנִים בְּתֵל-אָבִיב אֶחָד בְּרָמַת גַּן, שֵּׁנִי בְּבָּת יָם. בָּאִים פַּעַם בְּחֲצִי שָׁנָה, מִתְקַשְׁרִים בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת. זֶה הַחַיִּים שֶׁלִּי. וְאַתְּ?”
“יְלָדִים הַרְחֵק,” עָנְתָה. “נָדִיר שֶׁמְּתַקְשְׁרִים. בַּעַל נִפְטָר לִפְנֵי שָׁנִים.”
“שְׁנֵי תַּאֲוָנִים = בְּדִידוּת שֶׁל שְׁנַיִם,” הֵסִיק.
יָשְׁבוּ בַּדּוּמִיָּה, שׁוֹמְעִים הַגֶּשֶׁם מַתְפִּיק עַל שְׁנוֹתֶיהֶם. הַדּוּמִיָּה נָעִימָה הָיְתָה, מִינוּחַ שֶׁל אֲחֵרוּת.
“לִיאָה,” גִּדי הִסְתָּמֵק. “בַּעֲדֵי זוֹמֵן מַבִּיט בָּךְ. אַתְּ תָּמִיד מְסוּדֶּרֶת. תָּמִיד לְבַד. רָצִיתִּי לְדַבֵּר, לַעֲשׂוֹת מַכָּר, לֹא הֶעֱזַרְתִּי. הַיּוֹם אוֹת, אַתְּ יוֹשֶבֶת בַּגֶּשֶׁם, כִּמְּצוּקָה. אוּלַי זוֹ גּוֹרָל?”
“לָמָּה הִתְבּוֹנַנְתָּ?” תֵּמָה.
“מָה יֵשׁ לִי עוֹד?” גִּדי גִּילָּה חִיּוּךְ. “רָגִיל לִרְאוֹת אוֹתָךְ, נִרְגָּע לְעוּמָתֵךְ, פַּעַם אַחַת נֶעְדַּרְתְּ, הִתְחַשְּׁשִׁי.”
פִּתְאוֹם חֲמִימוּת זָרְמָה בָּהּ. “לֹא יָדַעְתִּי.”
“אז בֹּנֶה שֶׁנָּדִיר נֵלֵךְ יַחַד? בִּשְׁנַיִם נוֹחֶה וְיוֹתֵר בָּטוּחַ. אֲנִי עִם מַקֵּל אֶגֵּן, אִם יִצְרֵךְ.”
“מִי יִפְחַד הַעֹרְבִים?” הִיא צָחֲקָה לָרִאשׁוֹנָה.
“עַל הָעֹרְבִים בָּעִקָּר,” חִיֵּךְ. “יָפֶה, סִגְרְנוּ?”
“סִגְרְנוּ,” נוֹעֲנָה.
מֵאוֹתוֹ יוֹם הַחַיִּים הִשְׁתַּנּוּ. בְּכָל עֶרֶב, אִם הַמַּזָּג מַרְשֶׁה, פָּגְשָׁה אֶת גִּדי לְטִיּוּל. הִתְגַּלָּה שֶׁגִּדי פֶּנְסִיוֹנֵר מְהַנְדֵּס, וְעוֹסֵק עַכְשָׁיו בְּהִסְטוֹרְיָה, כּוֹתֵב עִתוֹן מְקוֹמִי. לִיאָה, בִּעְבָר רוֹאֵת חֶשְׁבּוֹן, הִקְשִׁיבָה לְסִפּוּרָיו, הִיא יָדְעָה לִשְׁאֹל שְׁאֵלוֹת אָחוּזוֹת. לָעִתִּים הוא הִקְשִׁיב לַסִּיפּוּרִים שֶׁלָּהּ עַל הַיְּלָדִים, עַל אִיתַּי, וְאַיךְ מָכְרוּ אֶת הַבִּית דְּגָן שֶׁכּוּלָּם.
בַּעֲרָבִים ישבו על סַפְסֵּל, לֹא רוֹאִים אֶת הַזְּמַן חוֹלֵף. בַּבַּיִת נְהֵיָה יוֹתֵר חָמִים, כִּי עַכְשָׁו יֵשׁ לְהָכִין אֹכֶל לְשְׁנֵיּם. אַפְּתָּה פִּרְגִּיוֹת, וּבּוֹיִז נִהְיָה רַךְ יוֹתֵר.
אַחַר חוֹדֶשׁ גִּדי נִשְּׁאַר לִפָּעַם רִאשׁוֹנָה לִישׁוֹן אִצְלָהּ. “גִּדי, תִּשְׁאָר. הַסָּלוֹן פְּנוּיָה.” “לֹא יַכְבִּיד?” “מָה פִּתְאֹם.” לְאַחַר זְמַן הֵבִיא תַּפְּרוּף, מִבְרֶשֶׁת שִׁנַּיִם וּמִזְוֵדַת בְּגָדִים. עַכְשָׁו בַּבֹּקֶר הִיא מִשְׁמַעַת אוֹתוֹ בַּמִּטְבָּח וְמוֹבִינָה שֶׁשִּׂמְחָה חָדָשָׁה בַּחַיִּים.
הַטֵּלֵוִיזְיָה פָּעֲלָה פַּעַם בַּיוֹם, בְּעִקָּר חֲדָשוֹת אוֹ סֶרֶט יָשָׁן. בּוֹיִזִש קִנֵּא רִאשׁוֹנָה, אֲבָל לְאַחַר כָּךְ רָגַל.
“גידי, מָחָר נַכִּין כְּרוּבִית מְמֻלְּאָה?” שָׁאֲלָה, וְהֵעָיְנַיִם שֶׁלְּו נָהָרוּ.
דָּבָר אֶחָד הֶעִיק: מַה אַסַפֵּר לַיְּלָדִים? לִיאָה לֹא הֶעֶזָה לְגַלּוֹת לָהֶם עַל גִּדי. הֵם לא שכחו את אִיתַּי. לְרֹב הִכְנִיסוּ אֵת אַבָּא בְּכָל שִׂיחָה: “אַבָּא הָיָה מְאַשֵּׁר”, “אַבָּא הָיָה עֹשֶה”.
גִּדי הֵבִין, בְּלִי לַחַץ.
“לִיאָה, זֶה רָצוֹן שֶׁלָּךְ. תַּעֲשִׂי מָה בָּא לָךְ. אֲנִי אַחַכֶּה.”
וַיְהִי לְיוֹם הוּלֶדֶת שֶׁל לִיאָה, וְהַיְּלָדִים הִגִּיעוּ לַבֵּית. רָפִי, נוֹעָה, מִשְׁפָּחוֹתֵיהֶם, מָלא רַעַש שֶׁל כְּלִי דֶּשֶׁן, נְכָדִים מְתוֹפְפִים, בָּיַת רְוָחָה. לִיאָה הִנִּיחָה שֻׁלְחָן, מִתְבּוֹנֶנֶת עַל דֶּלֶת הַאֲרוֹן, שֶׁנִּשְׁמְרוּ בָּהּ הַכְּפָּפוֹת שֶׁל גִּדי.
בַּלָּיְלָה, כְּשֶׁיָּשְׁבוּ מִסָּבִּיב לַשֻּׁלְחָן, קְרָאָה לִלְדֵיהָ אֶל הַמִּטְבָּח.
“יְלָדִים,” פָּתְחָה בְּקוֹל רוֹעֵד, “יֵשׁ לִי מַשֶּׁהוּ חֲשׁוּב לַסַּפֵּר…”
וְעֵינֵיהֶם הִתְקַפְּאוּ, בְּצוּרָה שֶלְּעֵתִים מְיַלְהֶמֶת צִנָּעָה. “מָה, אִמָּא? הֲכֹל בְּסֵדֶר?”
“אָז… הִכֵּרְתִּי אַדָּם, גִּדי פֶּרֶץ. אָנַחְנוּ גָּרִים יַחַד…”
דְּמָמָה מִתְחַפֶּשֶׁת בָּחֶדֶר. רָפִי קָפָא עִם הַסֵּפֶל, נוֹעָה מַשְּׁפִּילָה עֵינַיִם.
“אֵיךְ זֶה, אִמָּא?” קוֹלָה קָשֶׁה. “הִשְׁתָּגַּעְתְּ? מָה הַגִּיל שֶׁלָּךְ?”
“שישים וחמש,” עָנְתָה בלחש, “אֲבָל אֲנִי עוֹד חַיָּה.”
רָפִי הִתְפָּרֵץ: “בַּבַּיִת שֶׁקְּנִיתֶם, שֶׁאֲנַחְנוּ גָּדַלְנוּ, אַתְּ מַכְנִיסָה זָר?”
“הוּא לא זָר, אַבָּא,” הִתְגּוֹנְנָה, וְעֵינֶיהָ דּוֹמְעוֹת. “הֵוא אִישׁ טוֹב, פֶּנְסִיוֹנֵר מְהַנְדֵּס…”
“זה לא מעניין אותי!” קָצַף רָפִי. “בָּעֶשֶׂר וְעָמֵדְתְּ אֶת זִכְרוֹנוֹ שֶׁל אִיתַּי! אַתְּ מְבַגֶּדֶת בּוֹ! גַּם בֵּנוּ!”
“מוּטַב שֶׁתַּפְסִיק,” נוֹעָה מְלַחֶשֶׁת, “זֶה חִנוּךֵּיּנוּ, אִמָּא! לֹא שָׁאַלְת אִתָּנוּ, לֹא בִּקַּשְׁתְּ רִשָּׁיוֹן.”
“אֶת מָה בִּכְלָל צְרִיכָה יְשׁוּת כָּזֹאת? אֲנִי אוֹתְךָּ לֹא מֵבִין עוֹד.” רָפִי הִדּוּק גְּבוּלוֹ. “אִמָּא, אִם אַת מִמְשִׁיכָה תּאֲבֵּד אוֹתָנוּ. לֹא אוֹתִי, לֹא אֶת נוֹעָה, לֹא אֶת הַנְּכָדִים.”
“כֵּן, גַּם אֲנִי מַסְכִּימָה,” נוֹעָה חִזֵּקָה. “כָּל אַחַד וּבְחִירָתוֹ.”
לִיאָה שָׁקְעָה בְּדִמְעָה אִלֶּמֶת וְלִבָּהּ נִשְׁבַּר. לָיְלָה, לֹא הִרְגִּישָׁה שֵׁנָה. רָאֲתָה בָּרֹאש גִּדי לוֹמֵד פְּרָחִים שֶׁהֵבִיא לָהּ, אֶת חִיוּכוּ שֶׁלּוֹ. לְצַד זוֹכֶרֶת פְּנֵי לְדֵיהָ כְּעַס, כְּאֵב.
בַּבֹּקֶר חַשְׁמַל בְּגּוּף. נוֹעָה נָכְנְסָה, עָל יָד אִישָהּ, מְבַשֶּׁלֶת חָבִיתָה; רָפִי מִגִּיש יָדִים.
“אִמָּא, יֵשׁ לִי חַשָּׁבוֹן. אָנוּ נַסְּכֵּם כָּאן, וְנוֹסָע. לֹא נִשְּׁאֵר אִתָּךְ בְּמִצָּב אֵילֶּה. הַמַּתָּנוֹת בְּמִסְדָּרוֹן, נִדֶּבֶר אַחַר כָּךְ.” קָם וְיָצָא.
כָּעֵת הדירה רֵיקָה. כֻּלָּם נִסּו.” לִיאָה עָמְדָה, בּוֹהָה בְּתִבָּעוֹת הַמַּתָּנוֹת, וּמַרְגִּישָׁה נַעֲקֶרֶת בִּשְׁנֵי לִבָּהּ.
כָּל יוֹם יָשְׁבָה בַּכִּסֵּא, בָּהָה בְּמִסְךְ שָׁחוֹר, בּוֹיִז רוֹבֵץ עַל בִּרְכֵּיהָ. בָּעֶרֶב תִּפְעַל טֵלֵפוֹן, חִיּפְשָׂה אֶת מִסְפָּר גִּדי.
“גידי, אֲנִי מִתְקְשֶׁרֶת,” הִיא לָחַשָׁה. “אַל תָּבוֹא עוֹד. אֲנַחנוּ לֹא נִפָּגֵש.”
“למה, אַתּ בּוֹכָה? הם נגד?”
“נגד. אִם אֶהְיֶה אִתְּךָּ, הֵם לֹא יִתְקָשְׁרוּ. לֹא הֵם, לֹא הַנְּכָדִים.”
“ואת, בִּחַרְת אֹתָם?” גִּדי נְעָנַח. “הֵם מִתְעַלְּלִים בֵּךְ. אֵין לָהֶם זְכוּת כָּךְ.”
“אני רואה, אֲבָל אֵין דֶּרֶךְ אַחֶרֶת.” היא קִטְעָה, הִפְסִיקָה אֶת הַשִּׂיחָה וְיָשְׁבָה לִבְכּוֹת עִם בוֹיִז, כְּלֹא בָּכְתָה בְּאַבֶּל אִיתַּי.
חָלְפוּ שְׁנֵי חוֹדָשִׁים. שוּב טֵלֵוִיזְיָה, שוּב אֹכֶל לְעַצְמָהּ. בוֹיִז יָשַׁב בְּפֶתַק תֶּבֶל, מָבִיט בָּהּ בְּעֵין נְעֵמָה: “אֵיֶה גדי?”
פַּעַם עֶרֶב, בְּדֶרֶךְ מֵהַסּוּפֶּר, נִפְגְּשָׁה בַּמַּעֲלִית עִם זיוה הַרוֹכֶּבֶת מֵהַקּוֹמָה הָרְבִיעִית.
“לִיאָה, רָאִיתִי שֶׁאַת לְבַד! אֵיֶה גדי? נֶעלָם לְעִתִּים אֵינֶנּוּ.”
“נִפְרַדְנוּ,” עָנְתָה בְּלַחַשׁ.
“אוֹי, צָרָה,” הִיא מְנִיעָה בָּרֹאש. “הוּא נִרְאֶה לִי חוֹלֶה, לֹא מִתְהַלֵּךְ, הַבֵּן בָּא לֹא מִדֵּי רֶגַע.”
“חוֹלֶה?” לִבָּהּ פָּסַק הַדָּנִים.
“אֲנִי לֹא יוֹדַעַת, נִרְאֶה מֻכֶּה.”
הַמַּעֲלִית עָצְרָה, לִיאָה יָצְאָה. עָמְדָה נֶגֶד הַדֶּלֶת “…הוּא לְבַד, חוֹלֶה. וַאֲנִי פֹּה לְמִי אַנִּי מְחַכָּה?”
נִכְנְסָה לַבַּיִת, עָמְדָה דּוֹמֵם. לְפֶתַע לָחֲצָה לְגִּדי, וְהַקּוֹל קָרוּעַ.
“כן?”
“גִּדי, זוֹ אֲנִי, מָה הַמַּצָּב?”
“לְמַה אַת מִתְקְשֶׁרֶת? שֶׁיֵּשּׁ לָךְ אֶפְשָׁר?”
“גִּדי, אִל תְדַבֵּר עַל יְלָדִים, אַתָּה חוֹלֶה? לָמָּה לֹא יִדַּעְתָּ אוֹתִי?”
“לָמָּה? גַּם כָּךְ הִרְפַּתְּ?” הִתְמַרְמֵר בְּכֶאֶב.
“אתה טִפֵּשׁ, גדי,” בָָּכְתָה. “אֲנִי טִפְּשָה. אֲנִי בֹּאָה אֵלֶיךָ עַכְשָׁיו. תְּחַכֶּה.”
גָּרְבָה מְעִיל, יָצְאָה.
בְּהַבִּנְיָן הַשֵּׁנִי, קוֹמָה שְׁלִישִית, דָּפְקָה דַלַּת. גִּדי רָזֶה, עֵינַיִם שָׁקוּעוֹת. חִיֵּךְ אֵת הַחִיוּךְ שֶׁחִיֵּם אוֹתָהּ.
“לִיאָה… לָמָּה בָּאת?”
“טִפֵּשׁ, גִּדי. סְלַח לִי. הִבַּנְתִּי: יְלָדִים לֹא נִשְׁאָרִים, לְךָ אֲנִי נִצְרֶכֶת.”
הוּא חִבֵּק אוֹתָהּ, וַיָּשְׁבוּ בַּמִּטְבָּח, הִיא מְבַשֶּׁלֶת, מַרְגִּישִׁים בַּיִת.
“מָחָר אַזְמִין רָפִי, אוֹמַר: ‘אוֹ תְּקַבְּלוּ אֶת גדי, אוֹ תִּשְׁכְּחוּ אוֹתִי.'”
“גִּדי, אַל תְּרִיב בִּשְׁבִילִי.”
“חַיָּבִים.”
בַּבֹּקֶר הִתְקַשְׁרָה, “רָפִי, נַחְלוֹטִי. אֶחְיֶה עִם גדי פֶּרֶץ. אוֹ מְקַבְּלִים אוֹ מְאֲבְדִּים אוֹתִי. לֹא תוֹצָה.”
“הִשְׁתוּגַּעְתְּ,” הִשִּׁיב. “אֵינָּם מְסֻכָּנִים.”
“זֶהוּ. אֲנִי בּוֹחֶרֶת אֶת עַצְמִי.”
אַחַר שָׁבוּעַ בָּאָה הוֹדָעָה מִנוֹעָה: “אִמָּא, אָנוּ לֹא שָׂמֵחִים, אַךְ אִם זֶה עוֹזֵר לָךְ תָּבֹואִי לִרְאוֹת אֶת הַנְּכָדִים. רַק אַל תְּזְכְּרִי לָנוּ אֶת גדי.”
לִיאָה קָרְאָה, נֶאֶנְחָה וְהִנִּיחָה אֶת הַסְּלוּלָר. הִבִּינָה, זֶה פְּשָׁרָה.
גִּדי יָשַׁב לִידָהּ, בּוֹיִז מְֻלְּעִם עָלָיו, וּבַחֶדֶר טֵלֵוִיזְיָה עוֹבֵד, וְהֵם בְּתוֹךְ שִׁיחָה אֲמִתִּית.
“גידי, מָחָר נַכִּין מְמֻלְּאֵי כְּרוּבִית?” נִצְחֶקֶת.
“נַכִּין, בְּרִצּוֹן. אֲנִי אֵבִיא בָּשָׂר, אַת תְּבַשְּׁלִי.”
