קציצות של חמותי
ניצן ויעל כבר גרו יחד שלוש וחצי שנים, ובכל התקופה הזאת יעל ביקרה בבית חמותה אולי רק ארבע פעמים, וגם זה רק בחגים הגדולים, על הדרך לכמה שעות וחזרה לדירה שלהם בתל אביב.
ופתאום, ניצן נדלק: אמא שלו, תמרה, טלפנה אליו כבר בפעם השלישית השבוע. אמרה שהיא ממש מתגעגעת, שאבא שלו, אורי, ניסה לסדר את הגג של המחסן בגינה ושלח את הגב, שהערוגות כבר הפכו לג’ונגל, ואין לו כבר כוח לעשות כלום…
מה שנקרא, ניצן היה בנה של אמא. כל יום שישי דיבר איתה, ממש על השעון, אפילו כשהיא דיברה על דברים שלא היה מסכים איתם גם בחלום. ועכשיו, כשישבו בארוחת ערב פסטה עם נקניקיות כמובן, ניצן הסתכל ליעל כמו בצופים שכל הנפש שלו מחכה לפינוק.
יעלי, אמר לבסוף, מזיז את הצלחת ומניח את ידיו על השולחן, אמא שלי שוב התקשרה. אומרת שאנחנו כבר לא זוכרים איך היא נראית. בואי, ניסה בפוזה דרמטית, ניסע לסוף השבוע? שלושה ימים, גג. יאללה, נו אני מתחנן.
ניצן, ביום שבת יש לי תור למניקוריסטית, ניסתה יעל להתווכח, למרות שבפנים ידעה שזה קרב אבוד.
שיהיה לך יום אחר, נפנף ניצן ביד, כאילו זה הדבר הכי פשוט בארץ. את יודעת, היא תיעלב. כבר הבטיחה שתכין קציצות ותאפה חלות. כל כך מתגעגעת.
ומה עם אבא שלך? עבר לו הגב או שהוא עדיין שבור? שאלה יעל לשם הנימוס, כי עם אורי היה לה יחסים סבבה כזה, לא חמים מדי.
נו, מה כבר יקרה לו? ניצן גלגל עיניים. תמיד יש לו איזה כאב חדש. בקיצור, החלטתי אנחנו נוסעים. שישי בערב נוסעים, ראשון בערב חוזרים. אני כבר מתקשר לתמרה להגיד לה.
יעל נאנחה. אחרי שלוש וחצי שנים היא כבר הבינה: להתווכח עם ניצן כשהוא “החליט”, זה בערך כמו לשכנע חתול שלא לטפס על התריסים.
ביום שישי בערב ארזו מזוודה לתא המטען, ושקית עם מתנות מהעיר: ניצן קנה שמיכת פליז רכה לאמא ובקבוק ערק לאבא. הנסיעה למושב של תמרה ואורי באזור השרון לוקחת שעתיים, אם לא נתקעים בפקקים של שישי.
יעל בחנה דרך החלון את הנוף תפוזים, שהפקקים של הנתיב המהיר פוגעים בהם, שלטים של “מנוחה וחצי”, ושמעה איך ניצן מזמזם בגלגל”צ. ניסתה לשכנע את עצמה שהכל יזרום הפעם, ששלושה ימים אפשר לשרוד, ותמרה אישה בסה”כ טובה, מתוקה.
הם הגיעו כשכבר היה חושך. הבית של תמרה ואורי בקצה של השכונה, הילדים קוראים לה “ונטורה”, והוא מואר בפנס יחיד מעל החנייה. ניצן החנה ישר על שביל החצץ, וכבר מהמרפסת נדלק אור, הדלת נפתחה, ותמרה יצאה החוצה, קטנה, עגלגלה, עם סינר של פרחים וחיוך ענק שפשוט חושף לה את כל השיניים כאילו זה עומד להתפוצץ ברגש.
נצנל! צעקה בקול כזה שהשכנים במרפסת ממול בטח שמעו, רצה לחבק אותו עוד לפני שיצא מהאוטו. כבר הייתי בטוחה שלא תבואו! הכנתי לכם הרים של אוכל! יעלי, כלתי היפה, תיכנסי מהר, אי אפשר לעמוד כך על הקור!
יעל חלצה את עצמה מהרכב, יישרה את הבגד, חייכה חיוך נדוש, והתמסרה לחיבוק. מתמרה נדף ריח בצל מטוגן ומשהו מתוק ודביק שגרם ליעל להצטמרר קלות.
בפנים היה חם. ארומה של אוכל מרוקאי שולטת, משהו טס במחבת במטבח. בשולחן הסלון כבר חיכתה קערה עם פסטרמה, לחם שחור וחמוצים, וקומפוט ביתי. אורי, בעלה של תמרה, ישב מול החדשות, הוא קם, לחץ יד לבן ונענע ליעל את הראש הייתה בו דאגה של אבא: “איזה פקקים, מה אכלתם בדרך?” טיפוס שלא חייבים לדבר איתו.
נו מזל שבאתם, אמר. תרגישי בבית, יש אוכל, אין לחץ.
אני הכנתי קציצות! תמרה הצהירה עוד מהמטבח, תוך כדי הזזת צלחות כאילו זאת תחרות אולימפית. עם תפוח אדמה, בצל, ורוטב כמו שניצן אוהב!
ברור שאני אוהב, אמא, ניצן כבר עם הראש בתוך הסירים, ונראה שכל העניין עושה לתמרה יום שמח.
יעל תלתה את המעיל והתגלגלה אחרי השניים למטבח. המטבח של תמרה קומפקטי כזה, ובתחום “בית חם” הכוונה היא שהכל מלא תבלינים מתייבשים, כלים בערימה, קופסאות ותיקי קניות מקופלים.
תתיישבי, יעלי, תמרה דוחפת לה כיסא, מנגבת אותו בסינר. בטח עייפה מהדרך, עוד רגע הכל מוכן.
היא הסתובבה במהירות, לקחה צלחת, החזירה, פתחה תנור וואו, ריח של בשר צלוי פרץ החוצה ויעל הבינה שהיא ממש רעבה. בדרך הם שתו קפה קר במכונית, אבל ארוחה אמיתית אף פעם לא הספיקו.
ואז זה קרה.
בעודה צופה, רואה יעל את תמרה עומדת מול קערה עמוסה בתערובת בשר טחון גבעה של בשר בהיר, קציצות כבר סודרו בצד, עגולות, מטופלות בפירורי לחם. תמרה שלפה גוש בשר, עיצבה ביד עגולה, שטחה בגאון, ואז, ברוגע, אותה יד שאך זה הרגישה בשר טחון נשלחה ישר מתחת לבית השחי. כל היד, בכל האורך, בתחושת הנאה משחררת, חופרת לה, מגרדת, נשארת שם לנצח של שתיים-שלוש שניות, ומייד חזרה ללטף את הקציצה הבאה בלי לשטוף או אפילו להעביר בניגוב על מגבת.
יעל הרגישה את הבחילה עולה לה.
היא בהתה ביד הזו יד נשית, לא משהו יוצא דופן, ציפורניים גזורות, טבעת נישואים על אצבע שמנמנה, קמטים ונקודות חן והיד הזו, שהייתה הרגע בתחנת רכבת חשמלית פרטית, עכשיו שוב חופשת בבשר. מהתערובת הזו היו הקציצות ששלחה להם תמרה הביתה. יעל בעצמה פירגנה לה בטלפון על “קציצות הקסם שלך” וזה היה לגמרי נכון, הן הרי באמת טעימות…
אמא, יש תה? נשמע ניצן מהסלון, קפאנו בדרך.
בטח, בטח, עונה תמרה, ממשיכה ללוש, אני מסיימת ותכף פותחת מים.
והנה שוב עוד גוש בשר, יעל רואה אפור-בהיר על קרש החיתוך, בדיוק בנקודה שהיד נגעה או שהיא סתם משוגעת? היא מBlinkת, רואה הכל רגיל, קרש, קציצות, ידיים של חמותה.
תמרה, אמרה יעל בחיוך מאומץ, אולי אני אעזור לך? את תמרי תה ואני אגמור עם הקציצות…
מה פתאום, מה את אורחת פה! מוחה תמרה בידיים של קצוץ, והידיים עפות באוויר (יעל התכווצה בזהירות). תיכף הכל מוכן, אל תדאגי.
ובאמת, לוקחת גוש אחרון, מחזקת קציצה, בודקת באצבע, מרוצה, ואז שוטפת את הידיים במים שלוש שניות, בלי סבון, מנגבת בסינר (כבר מלא כתמים).
יעל ניסתה להירגע. מה קרה? בן אדם גירד, מה זה משנה? הרי הסבתא שלה, עליה השלום, גם לא הייתה מתרגשת יותר מדי, ואם הייתה צריכה לסדר תסרוקת בעודה טוחנת חלה שום דבר לא קרה, כולם שרדו. כנראה שהיא סתם מפונקת מדי…
אבל היא לא מצליחה להוציא את הדימוי מהראש: יד, בית שחי, יד, בשר.
הארוחה אוכלת את כולם בסלון, צלחות פלסטיק קשות, קציצות לוהטות עם תפוח אדמה רך, רוטב, סלט חמוצים, עגבניות ומלפפונים, ולחם פרוס. קציצות שנראות פיקס, ריח בצל מטוגן, קראנצ’יות, מגרות. ניצן כבר טורף שתיים, מוסיף ערימה של פירה, פורר גזר, אוכל עם תיאבון פראי.
אמא, זה אליפות, ממלמל עם פה מלא, כמו תמיד.
ברוך השם, תמרה פורשת חיוך, שותה גם היא תה, לוקחת קציצה לעצמה, בוצעת מפרוסה צרה. דאגתי שאולי יצא תפל הפעם.
הכל מעולה, אומר ניצן, מחסל קציצה לארבע ביסים, תמיד טעים אצלך.
אורי, כמו תמיד, שותה תה ושותק. הנאומים הכי ארוכים שלו בשנים האחרונות היו איך להחליף שמן ברכב.
יעל, למה את לא אוכלת? שואלת תמרה, מודאגת. לא מוצא חן בעינייך?
לא, לא, הכל טעים, יעל יודעת: אם לא תאכל, תתחילו בכיינות ועניינים. סתם, מהנסיעה קצת התהפך לי הבטן. אני אטעם, אל תדאגי.
לקחה מזלג, חתכה חתיכת קצה קטנה-קטנה של קציצה, דווקא החלק הכי פריך, וקרבה לפה. הריח היה נהדר, אבל המחשבה על הבית-שחי בידיים הדביקות שעמדה מחתה דקות קודם, גרמה לחתיכה להיתקע בגרון, ורק בכוח הצליחה לבלוע.
זה טעים, חייכה בקושי ודחפה את הצלחת הצידה. תמרה, אפשר רק פירה ומלפפון? לקציצה פשוט אין לי מקום בבטן, תודה.
חמודה, תמרה נאנחה, נו בטח, תאכלי פירה. קציצות אני אורזת לכם, עשיתי הרבה, שלא תחזרו לעיר רעבים.
ניצן שלח ליעל חצי חיוך בעין, המשיך לאכול. יעל שיחקה בפירה, נגסה במלפפון, ניסתה לשכנע את עצמה: כל עם ישראל אוכל קציצות שנעשו בידי אמא/סבתא, הכול בסדר. אבל לפניה תמיד ניצבה היד הזו.
לאחר האוכל, תמרה פינתה את השולחן, ניצן ואורי יצאו לבדוק את המנוע בגראז’. יעל נשארה לבד עם תמרה במטבח, שמזגה תה לקנקן ישן עם פיה שבורה.
אל תכעסי, אמרה תמרה, כל כך שמח שבאתם, באמת. אני יודעת, בעיר החיים טסים, הקריירה שלך. לאמא יש לב, רוצה לראות שאתם בסדר.
כן, תמרה, ענתה יעל וקיבלה ספל. עבודה, בית, רגיל כזה.
זהו. ושוב תודה, תמרה התיישבה מולה, נשענה על היד והסתכלה עליה עם מבט מוזר. את יודעת, ניצן אוהב את הקציצות שלי. תמיד מבקש שאשלח קופסא הביתה. בעיר הכל עם חומרים, רק בבית יודעים מה שמים. אני לא סומכת על בשר טחון של סופר.
יעל לגמה מהתה ונשרפה קצת, התחילה לתהות אם תמרה בכלל שטפה ידיים לפני שהכינה את התה, או שהספלים נשטפו במים בלי סבון… הניחה את הכוס, השאירה אותה כמעט מלאה.
תמרה, אפשר לעלות לנוח? יש לי מיגרנה מהדרך…
בטח, בטח, קפצה תמרה, ניצן יראה לך איפה המגבות. תבקשי כל מה שצריך!
יעל טרקה אחריה את דלת החדר הקטן, ישבה על המיטה והבינה שזהו, תיכף היא תבכה או תשלח איזה מסר לא ברור לגוף. טסה לשירותים בקצה המסדרון והספיקה בדיוק ברגע.
כשניצן חזר מהגראז’, מצא אותה ישובה על המיטה בפוזה של “אני לא רוצה לדבר על מה שאכלתי עכשיו”.
מה קרה, את בסדר? שאל, מתיישב לידה.
ניצן, הביטה בו בעיניים קרועות, אני צריכה לספר לך משהו, אל תצחק ואל תצעק, בסדר?
נו, קימט את המצח.
וסיפרה לו הכל יד, בית-שחי, בשר, קציצות, ותחושת הגועל. בלחש, שלא ישמעו בחדר השני.
ניצן הסתכל בביטוי עמום לא מאמין? כועס? מתכנן בריחה? לא ברור.
תקשיבי, אמר, אמא לא עושה את זה בכוונה. בא לה לגרד, מה קרה. מה, את חושבת שהסבתות במושב שטפו ידיים אחרי כל פיהוק? זה החיים, יעלי. אוכל ביתי.
ניצן, היא לא שטפה ידיים. פשוט המשיכה. וחושבת על כל הקופסאות עם הקציצות שהביאה לנו… אני לא מסוגלת לחשוב על זה.
ומה את רוצה לעשות? קולו נהיה קשה. להגיד לה שהיא לא שומרת היגיינה? היא תיעלב לכל החיים.
אני לא אגיד. אבל לא אוכל את זה שוב. בחיים לא.
ניצן דפק מבט בייאוש, משך בשערות (האקט הקבוע אצלו לעצבים).
יעלי, את מגזימה, ניסה להרגיע. כולנו בני אדם. קצת גירוד מי שם לב? גם את בטח לפעמים מעיפה קפיץ מהראש באמצע הבישול. זה לא חדר ניתוח, זה מטבח של בית.
אני שוטפת, אמרה יעל בשקט. כל הזמן. לפני ואחרי.
אז אחלה. אבל אמא שלי לא שינתה אני גדלתי ככה. אני חי. את אמרת בעצמך שזה טעים.
כי לא ידעתי.
עזבי, ניצן סיכם. זה לא ישתנה. ואם תתחילי להקפיד על כל פירור, תצאי מהדעת. רוצה אל תאכלי. אני אגיד שיש לך קלקול קיבה. רק את אמא שלי אל תפגעי.
לא אפגע. יעל חיבקה אותו.
מחר עוזבים, ניצן אמר. אני אגיד לה שיש לך חום, נחזור ישר.
סבבה, לחשה יעל. למרות שזה היה הכי לא סבבה בעולם.
בערב, נשכבה על המיטה וחשבה על שלוש השנים של קציצות מוקפאות, כל המחמאות, וכל הזמן אפילו לא עלה בדעתה מהו המרכיב הסודי האמיתי
בבוקר, יעל התעוררה חצי גופה. ניצן כבר ישב לשולחן, שותה תה עם ההורים שלו וצוחק על משהו. יעל לקחה נשימה עמוקה, שטפה פנים במים קפואים ויצאה למטבח.
יעלי, מחאה כפיים תמרה, ניצן סיפר שהיית חולה בלילה? רוצה תה עם נענע ודבש שאתרוג מהעץ שלי?
תודה, יעל ישבה, לא מסתכלת בכלל על הקערה עם הקציצות שנותרו מאתמול. כבר יותר טוב, בטח משהו מהנסיעה.
תמיד אמרתי, המשיכה תמרה, עדיף לאכול בבית. מה יש שם בדרכים? טיגון עם שמן של שבוע שעבר. אצלנו הכל טרי.
אמא, התערב ניצן, רק קפה מכוסים שתינו בדרך.
אז כנראה משהו אחר. הגוף בדרך מוצא פטנט משלו. יעלי, כוס תה, הכל יעבור.
יעל טענה כוס תה, ניסתה לא לחשוב על ידיים ועל בית-שחי, כי הבינה שבקצב הזה תשתגע.
תמרה, הרימה מבט, תודה רבה על הכל, אבל נראה לי שנחזור הביתה היום. ניצן אמר, אני צריכה בית.
איזה, כבר? רק הגעתם! תכננתי פשטידות, קוסקוס. ניצן אוהב.
בפעם הבאה, קם ניצן, נשק לאמא על הלחי. היא לא מרגישה טוב. עוד שבועיים אבוא לבד לעזור לאבא על הגג. תאפי פשטידות עליי.
תמרה הסתכלה יעלניצןיעל, עם עיניים שאמרו “הבנתי הכול”. גם את הסיבה, גם על הקציצות, גם על הבטן.
טוב, לא נורא, אמרה בקרירות, אני אורזת לכם קציצות, יש במקפיא. מספיק לשבוע.
יעל הרגישה את הלחיים דלוקות, אבל הנהנה בדממה: תודה, תמרה. את ממש נדיבה.
ניצן סידר הכול באוטו, יעל נפרדה מאורי לחיצת יד כבדה, “תרגישי טוב, כלתי, בואי לבקר כשיהיה לך כוח.” תמרה נתנה לו שקית ביד.
פה קציצות, אמרה, גם ריבה. ותפוחי אדמה אפויים, אתם אוהבים.
תודה, אמא, נשק לה על הלחי. יעל שמה לב שהתמרה לא מחייכת, רק מהנהנת קלות וברחה פנימה.
כל הדרך לתל אביב יעל שתקה. השקית עם הקציצות נחה בתא המטען, והיא הרגישה את נוכחותה הפיזית כמו מוקש. ניצן גם שתק. לחוץ, ידיים נצמדות להגה, עיניים ישר קדימה.
תאכל אותן, אמרה כשנכנסו לאיילון, אני לא אגע, אבל תאכל אתה. אני לא אכעס.
את יודעת שאמא שלי הבינה הכל? נשף ניצן.
מה היא הבינה? יעל הציצה בו.
הכל. ראתה שאת לא אוכלת, שרק “חולה” ופתאום עפים הביתה. היא לא טיפשה, יעל. נפגעה, אני מבין אותה.
אותי אתה לא מבין? שאלה.
הוא שתק.
בבית, פתחה יעל את המקרר, הביטה במדפים המבריקים, בקופסאות המסודרות, בקרשי החיתוך שהיא שוטפת אחרי כל נגיעה וידעה: כאן, במקום הזה, הכל בשליטה. כאן, ידיים נשטפות לפני בישול, אין סיכוי שתישאר קציצה עם “הפתעה”.
ניצן הכניס את השקית למקפיא וסגר את הדלת.
את באמת לא תאכלי? שאל.
לא, יעל ענתה, תודה.
הוא הלך למקלחת ויעל ניגשה לכיור, פתחה את הברז, חפנה סבון והתחילה לשפשף ידיים בתנועה כמעט רפואית, עד למרפקים. אחר כך ניגבה, הביטה על הידיים, וחשבה: אולי יש דברים שאי אפשר לשטוף מהזיכרון.
אבל דבר אחד היא ידעה בוודאות: היא לא תיגע יותר בקציצה של תמרה. לא משנה כמה יבכו, כמה יתקרבנו, וכמה “היא לא עשתה בכוונה”.
כעבור שלושה ימים, טיגן ניצן ארבע קציצות, הרים הר של פירה, חתך חמוץ וישב לאכול.
רוצה? הציע ליעל מזלג עם חתיכת קציצה.
לא, אמרה יעל. תודה.
נכנסה לסלון, הדליקה את הטלוויזיה, והגביר את הווליום שלא תשמע את הקולות מהמטבח.
יעל ידעה: משהו השתנה במשפחה שלהם, משהו שכנראה כבר לא יחזור. והכל בגלל יד, יד של אישה אחת שבפשטות מגרדת בית-שחי לפני קציצה. ואם לא תחשוב על זה, אולי אפשר להמשיך לחיות. לאכול את מה שמכינה בעצמך ולעולם לא לגעת באוכל של ידיים זרות.
