חלום ביתי
הבייביסיטר הדיגיטלית עמדה על השידה בחדר הילדים, לא מסתכלת אל עבר העריסה של הבן שלה, אלא דווקא אל כיוון דלת חדר ההורים. דנה שמה לב לזה דווקא ברגע בו מתוך המקלט המזמזם שעל אדן החלון במטבח, נשמע פתאום צחוק נשי זר.
היא כלל לא הרימה ראש מיד. התה שבספל התקרר, בבושממיל לבנדר כמעט שלא הריחה, הקומקום נדם, והדירה הצטנפה לשקט כזה שכל רעש לא צפוי היכה ישר בלב. הבן ישן כבר שעה. עידו שלח הודעה בחצי לשמונה, שהוא מתעכב במשרד. שישי השתרע בעצלתיים, דביק כמו דבש חמים על כף עץ, ודנה מצאה עצמה שוב ושוב חושבת: הכל נראה בסדר, אבל משהו בתוכה חסר מנוחה.
הזמזום הלך והתחזק.
היא הסתובבה אל אדן החלון, התקרבה, אחזה במקלט בשתי ידיים. הפלסטיק היה מעט חמים, הנורת לד הירוקה הבהבה בקצב קבוע, כמו שצריך. מתוך הרמקול נשמע נשימה עמומה, רחש, וקול גבר. עידו דיבר בלחש, אך היא זיהתה אותו מיד. זיהתה ונעצרה, כי קולו לא בא מהילד, לא מהסלון ולא מקרבת העריסה.
הוא היה איפשהו רחוק מהבית.
ואיתו הייתה אישה.
דנה הנמיכה את הווליום, כאילו ההנמכה תשנה את מה ששמעה. זה לא שינה. האישה אמרה משהו, בצחוק קצר ובלתי מפוענח, ועידו ענה בבהירות:
־ חכי. עכשיו היא בטח במטבח. בשעה כזו תמיד תה.
האגודל שלה חמק מהכפתור, היא לחצה שוב, מכוונת יותר, והקול נחלש אך לא נעלם. המקלט המשיך לנשום חיים לא-שלה. כך הרגישה: לא כמו הפרעה או תקלה, אלא כמו נוכחות זרה בערב שלה, בהרגל שלה לשתות תה כשהילד נרדם.
היא העבירה מבט איטי אל המסדרון. מהמטבח רואים את דלת החדר, ומעבר לה, אפלולית חדר הילדים. דנה הלכה לשם יחפה, חשה את הקור דרך הריצוף, ועצרה ליד השידה.
המצלמה אמנם הייתה מסובבת.
לא אל העריסה, לא לחלון, לא אל הכורסה בה מדי פעם ישבה עם הילד, אלא אל הדלת. עדשה לוכדת פיסת מסדרון וחצי החדר הזוגי. עידו הציב את המכשיר לפני שתים-עשרה יום. אמר, כך רגוע יותר. הילד גדל, אולי יתעורר בלילה, ואם דנה תהיה במטבח או אמבטיה, תשמע מיד. אז זה נשמע הגיוני. עכשיו, רק מהמחשבה כמה ערבים יכל לראות את דנה, לא את הילד, פיה התייבש.
שוב בקע מהמטבח קולו של עידו, חלש יותר.
־ אמרתי: לא עכשיו.
דנה חזרה לאדן, הניחה את המקלט וחלק מהזיכרון קפץ: הטאבלט. הישן, המשפחתי, נח בין ספר מתכונים לחבילת מגבונים. עידו בעצמו התקין עליו את האפליקציה שבאה עם הקופסה של הבייביסיטר. אמר נוח, שלשניהם תהיה גישה. דיבר כאילו עושה משהו חשוב למשפחה. המשפחה צריכה להיות אמיתית. אמיתית, הכל גלוי. אמיתית, אין סודות.
דנה שלפה את הטאבלט, הדליקה והתיישבה.
המסך נפתח לאט. האצבעות שלה קפאו, אף שבמטבח שרר חום מרץ של מרץ, ומסביב לספל התחממה הידית. על מסך כחול נפתחה האפליקציה. אייקון מצלמה הבהב. מתחתיו שורת תאריכים.
ארכיון.
דנה הביטה במילה, כאילו רואה אותה בפעם הראשונה. ואז לחצה.
היו שם המון קבצים.
לא אחד. לא שניים. שש יממות ברצף. קליפים קצרים, קטעים ארוכים, לילות, ימי צל, צעדיה במסדרון, צלילים, תנועה, חדר ילדים ריק, הצעדים שלה עצמה. דנה פתחה קובץ רנדומלי וראתה את גבה. קרדיגן אפור, שיער אסוף בחיפזון, בקבוק לתינוק בידה. נכנסה, סידרה שמיכה, התקרבה לעריסה ויצאה. וידאו של 40 שניות. פתחה הבא. המטבח, דרך דלת פתוחה. לא מלא, קטעים, אבל המכשיר מביט עליה.
היא גללה מטה.
בכל קובץ היא. לא הילד. לא שנתו. היא.
דנה נגעה בהקלטה מיום רביעי, תשע ועשרים ושתיים. מתוך המסך בקע קול עידו. לא לידה, מרחוק.
־ אמרתי לך. בשעה הזאת היא שותה תה ומחזיקה טלפון.
גיחוך של אישה.
־ אתה עוקב אחרי אשתך דרך בייביסיטר דיגיטלית?
־ אל תגזימי. אני פשוט רוצה לדעת מה קורה איתה.
במטבח נעשה כל כך שקט, שאפשר היה לשמוע שמיכה דרך חדר הילדים. דנה לחצה “השהייה”. האגודל קפא, כאילו המסך ששאב מהאצבעות את החום. היא ישבה, לא זזה, מסתכלת אל אותה פינה בשולחן, שם המרצפת סדוקה מאז נפל הסיר בעצבנות בסתיו.
היא לחצה play שוב.
־ אכפת לך מה קורה אצלך בבית?
־ אכפת לי לדעת מה קורה בבית.
־ בבית שלך או בראש שלה?
עידו גיחך.
־ זה אותו דבר.
דנה כיבתה את הקול.
לקח לה דקה לקום. בדקה הזו לא בכתה, לא נגעה במצח, לא יידתה את הטאבלט, למרות שזה בדיוק מה שהשקט, והיא עצמה, אולי ציפו ממנה. רק קמה, הלכה לכיור, פתחה מים קרים והניחה את הידיים תחת הזרם. המים זרמו על אצבעות, שורש כף היד, כפות. דנה הביטה בטיפות נפוצות על הנירוסטה וחשבה: אם לא תעסיק את הידיים, תיתפס בשפת הכיור עד שיתלבנו הציפורניים.
עידו חזר כמעט באחת-עשרה.
עד אז הספיקה לצפות בעוד חמש הקלטות, לשמוע שם “נועה” ולגלות הרבה מדי עליה עצמה. למשל, עידו ידע בדיוק מתי התקשרה לאמא להתלונן על עייפות. ידע שלא נרדמת בצהריים, אפילו כשהילד ישן. ידע כמה פעמים פותחת חלון בחדר הילדים, וכמה זמן היא יושבת מטה אחרי שהבית נרגע. פעם חשבה שהוא סתם מנחש את מצב רוחה. עכשיו נראה הכל פשוט ומלוכלך יותר.
כשנכנס המפתח לדלת, כבר הסתירה את הטאבלט במגרה, והספל רחוץ.
־ את ערה? שאל עידו מהמסדרון.
־ חיכיתי לך.
הוא נכנס למטבח, גבוה, חולצה כחולה כהה, שרוולים מופשלות, ביד ימין טלפון ובשניה שקיות מהמכולת. ברקות שער שיבה, ולפני כן ריגש אותה, כאילו הגיל מחזק גברים. עכשיו ראתה רק את הטלפון אותו שממנו האזין לה ושיתף מישהי אחרת.
־ קניתי לו יוגורט, אמר עידו, מניח שקית. ולך גבינה. נגמר לך.
הוא דיבר רגיל. אפילו מדי רגיל. דווקא זה היה הדבר הכי קשה. האיש שדיבר לפני שעה עם אישה אחרת על מתי אשתו שותה תה, עמד עכשיו בתורם, מוציא לחם.
־ תודה, אמרה דנה.
הוא הסתכל ביתר תשומת לב.
־ את חיוורת. כואב לך הראש?
־ לא.
־ אז מה יש?
היא ניגבה את הידיים היבשות במגבת, קיפלה אותה ושוב פרשה.
־ פשוט עייפה.
עידו הנהן. לא חשד בכלום. ואולי העמיד פנים. הוא מעולם לא היה שקוף. ידע להסביר הכל כשנתפס על שטות, וידע לשתוק בזמן שתיקה שווה אלף מילים. דנה נזכרה איך לפני שנה שכנע אותה לעבור לכרטיס משותף להוצאות. נוח. רואים הכל. המשפחה צריכה להיות אמיתית. אז לא עלה בדעתה שהוא אוהב “שקיפות” כל עוד רק חיי אחרים שקופים.
בלילה לא נרדמה.
הבן פרץ בבכי, השתעל, ודנה קמה אליו בכל פעם עוד לפני שהייתה באמת סיבה. עידו לצידה נשם רגיל, נסרק, שוכב עם ידיים פרושות כמי שאין לו אפילו סיבה אחת להתעורר בליל. דנה בחושך חקרה בסנטימטרים את זיכרון החודשים האחרונים. שאלותיו המוזרות. הדיוק. אותו שקט, “היום דיברת עם אמא הרבה, נכון?”, כאילו במקרה: “למה לא אכלת היום?”. ברוגע: “את עייפה?”. אדם לא אמור לדעת, אלא אם כן סיפרו או הסתכל בעצמו.
בבוקר קלטה דבר אחד: אין לדבר איתו עכשיו.
יותר מדי שנים חיה לצד איש שמנפח את האוויר במילים. היה מתחיל להסביר, לסבך, להאשים אותה בהיסטריה, לעשות ממנה אשת קנאה. כבר שמעה את המשפטים שיגיעו: לא הבנת. זה לא מה שאת חושבת. נועה רק קולגה. דאגתי לילד. את במצב כזה, את רואה שטויות. בזה הוא טוב לעטוף דברים פשוטים כך שבסוף לא הם אשמים, אלא תגובתך.
בשבת בבוקר היה רך מדי.
קם ראשון לילד, הלביש, בישל דייסה, שטף צלחת לא משאיר במטבח עד ערב כפי הרגלו. דנה קלטה אותו משחק עם הילד, מעיף לו גרב, מגביה כפית שנפלה, וחושבת: איך אדם אחד, באותו יום, יכול להיות גם אב מקשיב, וגם צופה זר.
־ מה את שקטה ככה? שאל כשהיו לבד במטבח.
־ בדרך כלל אני רועשת?
־ לפעמים. היום את בכלל לא.
דנה פתחה את המקרר, שלפה יוגורט, סגרה.
־ ישנתי גרוע.
־ בגללו?
־ סתם.
הוא ניגש אליה, הניח כף יד על כתפה. מחווה שהרגיעה פעם. עכשיו גבה הצטנן, נשכה שפתיים.
־ דנה, די. הכל בסדר אצלנו.
וזו הייתה הנקודה המכבידה. לא השקר עצמו שזה היה כה יומיומי. כאילו השקר שותה תה ללא דפיקה.
היא לא הסתובבה.
־ ברור.
־ את לא מסתכלת עלי.
־ מסתכלת.
־ לא, לא מסתכלת.
היא הרימה מבט. עידו חייך את אותו חיוך שבתחילת הנישואין פירשה כסבלנות. עכשיו זה היה משהו אחר. ביטחון שהוא יכול להחזיק את השיחה, לא לתת לה להיסגר.
־ את מדמיינת משהו? שאל.
־ לא.
־ ברוך השם.
והלך לילד, לא מבחין שבינתיים היא אוחזת בשפת השולחן.
היום התמשך כאילו אין קצה. דנה התנהלה, כאדם שיודע שיש חלל ברצפה ועדיין נאלץ ללכת, להביא צלחות, לכבס גרביים, לפתוח חלון, לבשל מרק. כל חפץ קיבל משמעות שניה. הטאבלט בארון כבר איננו סתם ישן. הבייביסיטר כבר לא לילד. הטלפון של עידו לא סתם טלפון.
כשנסע לקנות חיתולים, פתחה שוב את הארכיון.
אור כחול רעד מן המסך. במטבח ריח מרק שלא גמרה ואבק לח מהחלון. דנה צפתה קובץ בקובץ לא מחפשת בגידה. חיפשה את הקו. איפה התחיל להיות זר. באיזה יום? דקה?
התשובה הגיעה בהקלטה מיום חמישי.
שם עידו דיבר אל נועה אחרת. בלי הומור, כמעט בלי מסיכה.
־ היא חושדת? נועה שאלה.
־ לא עדיין.
־ ואם תתחיל לחפור?
־ שתחפור. אצלי הכל מסודר.
־ עד כדי כך?
־ עד כדי כך.
השתררה פאוזה. בלסת של דנה תקע כאב.
־ אתה מגזים, אמרה נועה.
־ אני חושב קדימה.
־ גם על הילד אתה חושב קדימה?
־ איך לא.
דנה עצרה. התיישבה ישר. ילדים מבחוץ צחקו, ברחוב מישהו טרק דלת רכב. העולם המשיך בשבת. אבל על המסך גרסה זרה של המשפחה שלה. שבה עידו מסדר מעקב, לא בשביל להבין, אלא להכנה ליום בו יוכל לומר: ראו, צדקתי.
היא נאנחה, הפעילה את ההקלטה.
־ אתה מקשיב לעצמך? נועה שאלה.
־ אני שומע, אני עושה נכון.
־ זה כבר לא דאגה.
־ אז מה?
־ שליטה.
עידו צחק.
־ זה מילה גדולה.
־ מתאימה.
דנה סגרה את הקובץ.
כאן הכל זז. עד עכשיו אפשר היה, בקושי, לייחס רומן צדדי, קצת זלזול גברי, התחכמות. אבל השליטה בשקט הזה, בפשטות הזאת שינתה הכל. לא מעידה. לא ערב. לא צעד רשלני. זה בנוי. מתוכנן. מסודר כמעט כחוק.
בערב חזר עידו עם פנים רגועות.
הביא קניות, התיישב ליד הילד, הקריא לו דף מתוך ספר “יוסי והטרקטור”, ובין לבין שאל:
־ דיברת עם אמא שלך היום?
השיגרה שבשאלה צרמה לה.
־ לא.
־ מוזר. בשבת את תמיד מדברת.
־ שכחתי.
־ אממ.
הפך עמוד, רחש נייר. רגיל, רגיל. ובפנים, כמו מחט בכפפה, הדיוק הזה.
בארוחת ערב דיבר מעט. דנה פחות. הילד עייף, דופק בכפית, מפיל לחם, ורק הוא עוד חי זמן אמיתי, בלי תת-משמעות. כאשר עידו הלך להרטיב לו פנים, שלפה דנה את הטאבלט ופתחה קובץ חדש.
זה היה ממש טרי.
לילה בין שבת לראשון. כנראה, עידו הפעיל את האפליקציה אחרי שנרדמה. שניות ראשונות מסדרון ריק. אחר כך צלילים, לחישות, הד מונית, וקול נועה, קרוב מן הראשונות.
־ אתה עדיין בטוח שזה לא מיותר?
־ בטוח.
־ גם אם יגיע למריבה?
דנה התאפסה. המילה נזרקה רגיל, כאילו מדברת על חמסין ביום שלישי.
־ אם יגיע, ענה עידו, בידי חומר להוכיח שהילד בידיים יותר יציבות.
נועה שותקת.
הוא המשיך:
־ שמעת בעצמך, היא לא ישנה. מתפרצת. יכולה לשבת שעות במטבח. יכולה לשכוח לאכול. הכל מוקלט.
־ עידו…
־ מה עידו? אני צריך לדאוג לילד.
־ אתה מדבר כאילו כבר החלטת.
־ לא החלטתי. אני מתכונן לכל.
דנה לא הקשיבה עד הסוף. רק הניחה את הטאבלט ויד לחה חסמה את הפה לבל תצהיר החוצה פכפוך, אף שבדירה לא היה אף אחד לידה. הנה, זו העומק האמיתי. הוא אוסף את חייה לקליפים. לא בשביל להבין. בשביל גרסה משלו. ליום שאפשר יהיה לפתוח קובץ ולומר: הנה, לא עקבתי לחינם.
השעון תלוי צווח מדי. או שמא כך דימתה.
דנה ישבה עד אור ראשון. לא בכתה. לא הלכה. לא טלפנה לאמא, אף שהיד נמשכה אל המכשיר. רק הביטה במסך כבוי, שחור והרגישה שבפנים מתגבשת משטח ישר, לא חם ולא קל, אלא יציב, כמו מדף שהעובדות מונחות עליו אחת אחת, עד שלאמת יהיה משקל.
הבן התעורר מוקדם ודרש עולם ומלואו. דייסה, כדור, חלון, אמא, אבא. עידו הרים אותו, אפילו חייך כאשר הילד תפס בחולצתו. דנה הביטה, עונה לעיניים של עידו מקרוב, חושבת על קולו היבש, המתוכנן: הוא חושב קדימה.
עד עשר הילד נרדם שוב.
זו הייתה הנקודה שדנה ידעה: לא מחכה יותר.
המטבח שטוף אור חיוור. שני ספלים, אחד מהם אף אחד לא משתמש. עידו גולל מבזקים בטלפון. דנה נכנסה, הניחה את הבייביסיטר הדיגיטלית והטאבלט על השולחן.
הוא הרים עיניים.
־ מה זה? שאל.
־ מדברים.
־ עכשיו?
־ כן.
בקולה לא נשארה בקשת סליחה ולא רכות. עידו שמע זאת. הניח את המכשיר.
־ קרה משהו?
דנה התיישבה מולו. הידיים מצאו את קצה הכסא, כאילו אפשר להיאחז בו טוב יותר מכל מילה.
־ אני רוצה תשובה אחת. רק אחת. בלי סיפורים.
עידו גיחך, אבל פניו התקשו.
־ נסי.
היא נגעה במסך.
־ למה כיוונת את המצלמה אלי לא אל הילד?
הוא לא השיב מיד. דממה כבדה, ארנה לאדם חף מפשע.
־ על מה את מדברת? לבסוף מלמל.
דנה הפעילה הקלטה.
מהרמקול יצא השקט המוכר, רחש, גיחוך זר. ואז קול עידו, רגוע, בטוח, לא שייך לאיש שמולה:
־ אני רק רוצה לדעת מה עובר עליה.
עידו התכווץ, הכיסא חרק. שלח יד לטאבלט, אך דנה שמה עליה יד קודם.
־ אל תיגע.
הוא משך את היד לאחור.
־ מאיפה זה?
־ מהארכיון. זה שהתקנת בעצמך.
פניו השתנו בהדרגה. הוא נאחז בהרגליו, בטענה שבהכל ניתן לשלוט. אבל ההקלטה נמשכה. נועה שואלת על חפירות, הוא עונה, הכל מסודר, היא אומרת שליטה, הוא אומר מילה גדולה. וכל מילה, נשמעת בקול במטבח, מורידה ממנו סמכות.
־ תכביאי, אמר.
־ לא.
־ דנה, תכביאי.
־ לא.
ידו על הפנים. קם. מתיישב שוב.
־ את לא מבינה את הקשר.
־ תסביר. קצר.
־ דאגתי לילד.
דנה הדהירה לנקודה בה אמר: “בידיים יציבות”.
אחרי המשפט הזה, עידו עצם עיניים.
לרגע. קצר. וזה היה די.
־ שוב. קצר. למה עקבת אחריי?
־ לא עקבתי.
־ ומה זה?
־ שלטתי במה שקורה בבית.
־ דרך אישה אחרת?
לחייו נמתחו.
־ נועה בכלל לא קשורה.
־ אל תספר. קשורה.
־ את מבלבלת.
־ לא. חילקתי: רומן עם נועה בנפרד, מצלמה בנפרד, ילדים בנפרד. וכל סעיף שקר.
עידו קם, ניגש לחלון ולא פתח. גבורתו השתקפה. לא מבוגר ריק.
־ את במצב נפשי…
־ תגיד.
הוא הסתובב.
־ שאת במצב כזה קשה לדבר.
־ איתה קל?
־ מה זה קשור.
־ זה קשור כי דיברת עליה מולי. על התה שלי, השינה, שיחותי, עייפותי. הילד שאתה כבר מחשיב כמשהו להוכיח.
־ הוא גם שלי.
־ אז למה אספת חומר, לא עזרה?
צנח בו משהו. לא במילה של נועה, לא בשמה, אלא בתיאור “חומר”. כי זה היה המדויק. בלי בכי, בלי דרמה. בלי לאן לברוח.
־ את לא יודעת כמה קשה להיות לבד, אמר בקול כבוי.
דנה חייכה בישרות.
־ לבד?
הפנה מבט.
־ אני עובד. מביא פרנסה. חוזר ורואה, שאת כבר לא מסתדרת.
־ בגלל זה שמתה עלי מצלמה?
־ אל תעשי דרמה.
־ גם עכשיו?
־ רק רציתי להבין מה קורה.
־ אתה רצית לשלוט במה שקורה.
עידו גיחך ביובש.
־ את טובה במילים. מי עזר? אמך?
דנה הנידה ראש.
־ אתה עזרת, הקלטת הכול.
דממה. בחדר הילדים הילד התהפך, השמיע אנקה. זה סגר את דנה. הילד ישן, הבית עומד, התה מתקרר ובשגרה הזאת מתרחש דבר דמיוני.
־ אתה תעזוב היום, אמרה.
הרים ראש.
־ מה?
־ היום.
־ השתגעת?
־ לא.
־ זה גם הבית שלי.
־ כן. אבל היום אתה תלך.
־ על פי מה?
־ על סמך שאני לא נשארת פה עם מי שהאזין לחיי ודיבר עם נועה מי ראוי לילדנו.
הוא היכה בשולחן. לא חזק, ספל רעד.
־ די עם השטויות.
דנה לא מצמצה.
־ כבר אמרת הכל. אין לי מה להוסיף.
־ ומה הלאה? תלכי לאמא?
־ אחר כך אני מכבה את המצלמה. ואתה אוסף את הדברים.
־ אין לך זכות להחליט לבד.
־ החלטתי.
הגיבול במבטו ארוך, כמו מרחיב זמן, ודנה ראתה: לא כעס, לא כאב, לא חרטה. רק אכזבה. קלקלו לו את התכנית. לא הספיק להניח קלפים. זו הייתה הנקודה.
עידו היה הראשון להסיט עין.
־ בסדר, אמר. תירגעי. נדבר בערב.
־ עכשיו.
־ אני לא הולך בלי הילד.
־ תלך לבד.
־ אל תתני לי פקודות.
־ אסוף, עידו.
כשהתכוון להגיב, רעש דק מחדר הילדים הילד התעורר. דנה קמה מיד. עידו גם, אך עצרה אותו בתנועה.
־ לא צריך. אני.
ניגשה, הרימה את הילד, הצמידה בחיקה, הריחה את ריח הגוף, כל כך חם, ישן. הוא הסתתר בצווארה וזה הספיק לה לא להתפורר. דנה עמדה ליד העריסה, מנענעת, מביטה אל הבייביסיטר שלא חדלה להבהב בירוק מהשולחן. כמה פעמים עידו ראה אותה ככה? הקשיב לרחש הביתי שאמור היה להיות רק של שלושתם?
עד הצהריים עידו אסף תיק.
לא את כל חייו לזה כנראה לא הספיק הדמיון או האומץ. כמה חולצות, מטען, מכונה, דרכון. על הסף ניסה להיאחז בעוד משפט.
־ את הורסת משפחה בגלל שיחה אחת.
דנה החזיקה את הילד ושקעה בשתיקה.
־ בגלל שיחה אחת, חזר עידו. את לא מנסה להבין.
־ הבנתי הכל.
־ לא את הכול.
־ מספיק.
־ ומה תספרי לכולם?
־ את האמת.
הוא גיחך.
־ איזו אמת? שבעל התקין בייביסיטר?
־ כן.
־ אז?
־ אז שהמצלמה לא כיוונה לילד.
הוא הידק את התיק.
־ תצטערי.
־ אולי. לא על ששמעתי ממך.
פה הפסיק.
הדלת נטרקה בלחש. בלי דרמטיות. רק קליק מנעול, רעם מעלית, מישהו התעטש, והבית שוב נראה לעצמו בית רק בפנים הכל כבר לא אותו דבר. כמו רהיטים אחרי סידור מחדש. קירות, ספלים, שולחן אבל הקו ביניהם זר.
ביום, דנה לא עשתה כמעט כלום.
האכילה את הילד, החליפה לו גרביים מפוספסות, ארזה כמה בגדים, התקשרה לאמא ואמרה רק: עידו יעזוב לזמן מה. אמא עצרה נשימה, שאלה אם תגיע בלילה. דנה אמרה אולי, לא הסבירה. הסברים יבואו אחר כך, קודם דממה, כדי להגיע בין חדר לחדר, לא לשכוח את הקומקום.
בערב שוב הלכה לחדר הילדים.
החדר כמעט כמו אתמול בגד תכלת מתייבש, שמיכה אפורה, כורסה. השידה עדיין עם מצלמה. גב שחור, עדשה קטנה, נורה ירוקה. דנה התקרבה, הביטה בה כמו אל שארית של מבט זר.
העבירה אצבעות, שלפה את הכבל, שלפה מהחשמל.
הנורה כבתה.
ובחדר הילדים השתלט שקט כזה שקיים אך ורק במקום שאיש כבר אינו מאזין לאיש.
