לִידִית
צבי הלוי בחן ביסודיות את המכנסיים והחולצה, נאנח בעצבנות וזרק אותם חזרה על כיסא הכניסה.
איך אפשר לצאת בזה?! המכנסיים כמו אחרי מסיבת פורים בגן, אין זכר לקפל, בוהקים מאחור בגוון של שמן, ועוד ירד לו בערך חמישה קילו, אז הכל תלוי עליו כמו שק. על החולצה אין מה לדברפעם הייתה בצבע תכלת יפה, עכשיו משהו בין זית למים עכורים, השרוולים קרועים, הצווארון רפויבושה! לידית לא הייתה מניחה לו אפילו לקפוץ ככה למכולת של יהושע, והוא הולך עם זה לאוניברסיטה להרצות בקורס פרופסורים.
אף פעם לא טרח לחשוב על בגדים. תמיד נראֶה לא רק הגון, אלא ממש פטנט של אלנבי. פעם אפילו לא שמע איך מתחלפות לו החולצות, פתאום יש חליפה חדשה, מעיל, עניבה, כובע קסקט, סניקרס אופנתיות, מספיק היה לשלוח יד לארון או לרמוז ללידית שבתור מחר חשוב, וזה היה קסם.
אוי, לידית-לידית, מה עשית לי, מה חשבת?! לא חשבתי שיתקעו לי ככה סכין. הרי הייתה צעירה ממני כמעט בעשר שנים, אף פעם לא חלתה ממש, וגם הפעם היה נדמה שהכל גג איזה צינון טורדני. קצת קדחת, שלושה ימים, שיעול מטופש. היא הרי הייתה מסתפקת בתה נענע עם לימון, לולא היה צורך בספר בריאות חדש לבית הספר לפני תחילת שנה. אז הלכה עם כל המורות למרפאת הקופה.
עניין בירוקרטי שגרתי, והקופה הרפואית נראתה המקום הכי לא מאיים בעולם, אבל משם שלחו את לידית ישר לאיכילוב, הכל התחיל לרוץ כמו בסיוט, ורק הגיע ראש השנה והיא כבר לא הייתה. צבי הבין עם הראש, אבל שנא את קופת החולים כאילו בידיהם גזלו אותה, למרות שדווקא שם הצילו אותה לפחות זמנית. כמו ילד נאיבי, היה בטוח שאם זה התחיל שם, הם אשמים.
פגש את לידית כשהיה דוקטורנט שנה שנייה והדריך סמינים באינפי, והיא הייתה סטודנטית שנה א’. זה מוזראהב תמיד בנות מרשרשות, חוצפניות, מבריקות, ולידית הייתה כולה ילדה עם לחיים אדומות כמו עגבניה בתחנה המרכזית, נמשים גם בשיא החורף, אצבעות שמנמנות, ציפורניים מכורסמות וכתמי דיו. והוא נשבר דווקא על האצבעות האלה.
לא שם לב שבלי כוונה התרגל אליה, פתאום מצא את עצמו מלווה אותה בדרך הביתה, מקפץ פנימה אליהם לעזור עם סבתה של לידית בכדרות קניידלךומשם הדברים התגלגלו.
ארבעים שנה ביחד, והיא הספיקה לכפול את עצמה רוחבית, גזזה צמות, עברה לשתי קופסאות סיגריות ביום, והפכה לסגנית מנהלת בתיכון מתמטי. צבי המשיך לראות בה את אותן ידיים של ילדה, לב שהתכווץ, ולא היה מסוגל לרצות אישה אחרת.
לא שהחיים היו אידיליה; היו לו מעידות, קטנות ושתיים גדולות שכללו לילות מחוץ לבית, וגם לידית לא נשארה מאחורשלוש שנים התרועעה עם מנהל מבנה של חברת היי-טק ממול לתיכון. אבל היו להם שתי בנות והן החזיקו הכלעוגנים בסערה.
הכל היה עקום: בהתחלה הם ישנו האחד על הראש של השנייה בדירת שיכון צפופה, אח”כ נולדו בנות, כל החיים התרוצצו בין בית ספר למוסיקה וחוגי אמנות, החלקה על הקרח, ומחול מחלות של ילדים. וכשסוף סוף יש דירה ענקית, בנות עצמאיות עפות על החיים, הנכדים באים לביקור רק בראש השנה או בסוכות, אפשר היה ליהנותופה באה לידית ושברה את הכלים… לא השאירה אפילו פתק איך ממשיכים.
ההלם היה כזה, שצבי לא קלט מיד, ואפילו בשבעה היה נדמה שמתנהג כאילו מסיבת יום הולדת, לא אֵבל. עד כדי כך שמי שהיה סביבו החליט שהוא לא מתאבל באמת ואין צורך לרחם עליו. טעות. פשוט הכל צנח עליו רק אחרי שלושה חודשים, כשהגיעה האביב ועם הפריחה בא הדיכאון.
הבנות? לא רלוונטיות: אחת עושה מסעות הצלה ללטאות נחל ביהודה ושומרון ויודעת לזהות נדידת אגמיות דרך אפליקציית GPS, השנייה שטה בתוך משפחת בן הזוג ואין שם מקום לאב לידית.
צבי התחיל לשוטט אצל חברים.
לא בדיוק אירוח. נכנס בקושי יצאה השמש, טרף מכל הבא ליד, נמנם בכורסא, שותה תה עם עוגיות, משאיר פירורים על החולצה שלא התחלפה, מחכה בשקט עד שכבר לא מנומס, ואז מדדה חזרה לדירה הקרה עם ניחוח החולצה של לידית, או שזה רק היה נדמה לו.
בבית עצמו כמעט לא נגע באוכל. ארבעים שנה היה טבח הבית, אבל לבדלא מתחשק בכלל. מראהו הידרדר: קמטים, זקן משונה, חולשה, ככה שכולם סביבו הבינו שצריך לקרות משהו מהר”נשדך לו מישהי.”
הנה, שוב פעם הערב, צריך ללכת עם איזו חנה כהן להצגה בקאמרי. אין בזה טעםגם עם לידית הלך מדי פעם, בשבילה בלבד. הכל נראה לו מתחזה, משעמם, חסר השראה. אבל לידית כל כך התלהבה, אחריו שמרה תוכניות, ועשתה ריקאפ לבית, היה קשה לעמוד בפניה.
ועכשיו, החברים שדואגים לו דוחפים כרטיסים לכל מיני מופעים, והוא מתגלגל בשלג ברחוב אבן גבירול עם נשות עם זרות, יושב עם גב כואב בנעליים הדוקות מול מופעים שאין בהם נשמה, חונק את עצמו מבושם זול, קונה מיץ ופחזניות עייפותכל הזמן חושב רק על לחזור לקרית שלום, להרים ראש לכרית שעוד מריחה מלידית, או שזה מדומיין… אבל לא נעים לסרב, וחייב לשרודלמרות שלא ברור לעצמו בשביל מה בכלל.
חנה כהן דווקא הייתה אשה נאה ומשכילה, נראית צעירה יותר מהגיל שלה. אילו היה צעיר עשר שנים, אולי היה לו אומץ להתחיל איתה. מיניאטורית, מסודרת, אינטליגנטית, מאוד אורבנית.
לידה חש עצמו כפול זקן, כפול חיוור. והיא בכל זאת זרעה רמיזות, קבעה תכניות לסופ”ש הבא.
המופע הפעם לא היה קשה, בעיקר בגלל שהיה קצר וללא הפסקה. מצד שני, אחריו מתבקש היה להציע קפה איפשהו, אבל גם כאן המזל האיר פנים.
חנה כהן אמרה שהדירה שלה דקה מהקאמרי ולידה תחנת רכבת, והיום הכינה קדירת בשר ועוגת שקדים, תשמח לארח אותו. ההצעה הייתה שקופה (אפילו לידית הייתה מבחינה), אבל צבי כל כך רצה בית, מטבח, ניחוח של משהו חם, אז אפילו לא העמיד פני נבוך, והלך בשמחה.
בסלון קטן, מלא פרטי קיטש מדודים, ריח קינמון ווניל כבש אותו. חנה נעלמה לרגע, הופיעה בטרנינג צבעוני שהצעיר אותה עוד, התרוצצה במטבח, האכילה אותו כיד המלך, ניהלה שיחה קלילה וצוחקת. צבי חשב לעצמו בפעם הראשונה שבעצם אולי אפשר להישאר כאן, במקום הזה, בדירה קטנה מתוקה, שנראה כאילו מחוץ לחלונות מתחילה מציאות אחרת חדשה שבה לידית לא רודפת אותו בלילות.
אבל הוא נגרר הביתה בשתיים בלילה. מחר קבעו ללכת לתערוכה במוזיאון פרטי, אח”כ חנה רצתה לחדש לו מלתחה כדי שלא יביך אותה בכלום, ובשבת תכננה לארוחת צהריים חגיגית אצלה.
היא רצתה בכלל לקחת אותו איתה לדרום תל אביב לראות את החלקה של ההורים, אבל בתה ביקשה לשמור על הנכדה כמה שעות, אז ידחו את החלקה ליום ראשון.
בשבת על הבוקר, צבי גזר את שערו, התרענן לפחות בחמש שנים. לבש חולצה אופנתית משובצת וג’ינס קטיפה אמריקאי, קנה פרחים ושוקולד לנכדה, ויצא לחנה כהן.
בכניסה לבניין כבר הריח ברווז צלוי ואפייה, שרק מנגינה ושמח לראות את ההשתקפות במעלית הסבתא הקלאסית.
חנה קיבלה אותו כאילו שב מהקרב, מיד הובילה אותו לשולחן.
“איפה הנכדה?” שאל צבי.
“מיד אקרא לה, היא קצת קשה היום, לא רצתה לצאת מהחדר.”
צבי סידר את הפרחים באגרטל, פתח בקבוק יין ומיץ לילדה, חתך לחם והתיישב.
“צבי, תכירזאת הנכדה שלי, לידית!”
הוא ראה זוג עיניים שקופות, לחיים ורודות ונמשים דקים על אפ קטן. לידית הביטה בו בעיניים לא מאמינות, נושכת את הציפורן של האגודל.
רק שלא אמות פה באמצע, חשב צבי, ויצא במהירות מהדירה…
