צילום ביתי
המוניטור לתינוק עמד על שידת ההחתלה והיה מופנה לא לכיוון המיטה של הבן, אלא דווקא לדלת חדר השינה. אני שמתי לב לזה בדיוק כשקול צחוק נשי זר בקע מהמקלט שהיה מונח על אדן החלון במטבח.
אפילו לא הרמתי ראש מייד. התה בכוס כבר התקרר, הריח של קמומיל בקושי הורגש, הקומקום ניתק מעצמו וחדל, והדירה הייתה בשקט כזה שכל צליל חריג מיד תפס את האוזן. הבן ישן כבר שעה. ברק כתב לי בשמונה וחצי שהוא מתעכב במשרד. יום שישי נמשך כמו דבש חם על כף, ולכל אורך הערב עלתה בי שוב המחשבה הכול בבית כמו תמיד, אבל מנוחה אין לי.
השריקה ממכשיר השמיעה התגברה.
פניתי אל אדן החלון, הרמתי את המקלט בשתי ידיים. הפלסטיק היה מעט חמים, הנורה הירוקה הבהבה כרגיל. מהרמקול בקע נשימה עמומה, רשרוש, ואז קול גברי. ברק דיבר לאט ובשקט, אבל זיהיתי אותו מייד. זיהיתי וקפאתי, כי הוא לא נמצא אצלנו בבית, לא במסדרון, לא ליד הילד.
הוא היה רחוק מהבית.
ולידו אישה.
הנמכתי את הווליום, כאילו אם אשתיק קצת, הדברים ישתנו. הם לא השתנו. האישה אמרה משהו קצר, בצחוק, קשה היה להבין מילים, אבל את התשובה של ברק כבר שמעתי ברור:
“חכי. היא בטח עכשיו במטבח. בשעות האלו תמיד שותה תה.”
האגודל שלי החליק מהכפתור. לחצתי שוב, ובפעם הזו הקול נהיה שקט יותר, אבל לא נעלם. לקחתי את המקלט לסלון עכשיו, זה הרגיש לא כמו הפרעה, לא כמו תקלה, אלא נוכחות זרה בחיים שלנו, בערב שלנו, בהרגל שבו אני יושבת לשתות תה כשהבן נרדם.
הבטתי לכיוון המסדרון. מהמטבח אפשר היה להציץ אל דלת חדר השינה, ומעבר לה, בחצי פתוח, נראה החושך בחדר הילדים. נכנסתי לשם יחפה, הרגשתי את הרצפה הקרירה מתחת לרגליים, נעצרתי ליד השידה.
המצלמה אכן היתה מופנית.
לא לעריסה, לא לחלון, לא לכורסה שהייתי יושבת בה עם הילד ביד אלא ישירות לדלת. בעין המצלמה היה נראה חלק מהמסדרון וחצי מחדר השינה שלנו. ברק הרכיב את המצלמה לפני תריסר ימים. הסביר שזה בשביל השקט. שהבן גדל, מתעורר בלילה, ואם אני במטבח או במקלחת אשמע מיד. אז זה נשמע הגיוני. עכשיו רק המחשבה כמה ערבים הוא אולי צפה לא בתינוק, אלא בי, ייבשה לי את הפה.
קולו בקע שוב מהמטבח, הפעם שקט יותר.
“אמרתי, לא עכשיו.”
חזרתי אל אדן החלון, הנחתי את המקלט, פתאום נזכרתי בטאבלט הישן ששוכב אצלנו בארון הכלים, בין ספר הבישול לחבילת המגבונים של הילד. ברק בעצמו התקין עליו אפליקציה כשקנינו את הערכה למוניטור. אמר שזה נוח, ששנינו נראה. אמר את זה בטון של מי שעושה מעשה חשוב ואחראי. משפחה צריכה להיות אמיתית. במשפחה אמיתית אין סודות.
הוצאתי את הטאבלט, הדלקתי וישבתי לשולחן.
המסך נדלק לאט. אצבעותיי היו קרות, למרות שבמטבח שרר חום האביב הכבד של מארס, הרדיאטור פלט אוויר יבש, והידית של הספל התחממה. על המסך הכחול נפתחה האפליקציה. הסמל של המצלמה הבהב. למטה השתרע יומן הקלטות.
ארכיון.
הבטתי במילה הזו כאילו לא ראיתי אותה אף פעם. אחר כך הקשתי עליה.
היו המון קבצים.
לא אחד, לא שניים. שישה ימים רצופים. קטעים קצרים, ארוכים, לילות, צללים של יום, צליל, תנועה, תיעוד חדר ריק, הצעדים שלי במסדרון. פתחתי את הקובץ הראשון ראיתי את עצמי מאחור, קרדיגן אפור, שיער אסוף במהירות, בקבוק תינוק ביד. אני נכנסת, מסדרת שמיכה לבן, מתכופפת לעריסה ויוצאת. ארבעים שניות. פתחתי עוד קובץ הפעם מטבח, דרך דלת פתוחה. לא בשלמות, אבל רואים היטב: העדשה מכוונת אליי.
גללתי למטה.
בכל סרטון הייתי אני. לא הבן. לא שינת הלילה של הילד. אני.
הפעלתי הקלטה מיום רביעי, תשע עשרים ושתיים בערב. מהמסך בקע קולו של ברק. לא קרוב, ממקום רחוק, כאילו מהחדר השני.
“את רואה? אמרתי לך. בשעות האלה היא עם תה וטלפון ביד.”
הייתה שם צחוק של אישה.
“אתה עוקב אחרי אשתך דרך מוניטור תינוקות?”
“אל תעשי דרמה. אני רק רוצה לדעת מה קורה אצלה.”
במטבח נעשה שקט כזה עד ששמעתי אפילו את הרשרוש הקל של שמיכתו של בני. לחצתי על פאוזה. האגודל שלי כמעט קפא, כאילו המסך משך ממנו את כל החום. ישבתי זקוף, לא זזתי, הבטתי אל נקודת הסדק שבאריח שליד השולחן אותו סדק שנשאר מהיום שברק הפיל עליו סיר והתעצבן על יום לא טוב.
הפעלתי שוב.
“זה באמת משנה לך?” שאלה האישה.
“אכפת לי לדעת מה קורה אצלי בבית.”
“בבית שלך או בראש שלה?”
ברק גיחך.
“זה אותו דבר.”
השתקתי את האודיו.
לקח לי דקה שלמה לקום. לא בכיתי, לא תפסתי את הראש, לא זרקתי את הטאבלט, אף על פי שזה מה שדורשים ממני גם הקירות, גם הדממה הירוקה של הנורית. רק קמתי, ניגשתי לכיור, פתחתי מים ושמתי את הידיים תחת הזרם הקר. המים נשפכו לי בין האצבעות, עברו לפרקי הידיים, לידיים. הסתכלתי על הטיפות נתזות על הנירוסטה, וחשבתי שאם לא אעסיק עכשיו את הידיים אתפוס את שפת הכיור עד שציפורני ילבינו.
ברק חזר כמעט באחת-עשרה.
עד אז כבר הספקתי לצפות בעוד חמש הקלטות, לשמוע את השם שלי בהקשר שאיש לא אמור היה לדעת, ולדעת עליו יותר מדי. הסתבר שברק ידע היטב באיזה יום התקשרתי לאמא שלי להתלונן על עייפות, ידע שכבר חודשיים אני לא ישנה בצהריים גם כשהילד נרדם, ידע כמה פעמים בערב אני בודקת את החלון בחדר של הילד וכמה זמן אני יושבת במטבח אחרי שהבית שוקע לדממה. פעם חשבתי שהוא מנחש את מצב הרוח שלי. עכשיו זה נראה הרבה יותר פשוט ומלוכלך.
כשהמפתח נכנס למנעול, כבר החזרתי את הטאבלט לארון הכלים ושטפתי את הספל.
“לא ישנה?” שאל ברק בכניסתו מהמסדרון.
“חיכיתי לך.”
הוא נכנס למטבח, גבוה, בחולצה כחולה כהה עם שרוולים מופשלים, בטלפון ביד ימין, עם שקיות מהסופר. רעמת שיערו כבר היו כבר פסי שיבה, ובערבים אחרים זה היה אפילו מרגש אותי כאילו הגיל מוסיף ביטחון לגבר. עכשיו ראיתי רק את הטלפון. אותו חפץ דרכו הוא האזין לבית שלי ושיתף בו את אישתו השנייה.
“קניתי לו יוגורטים,” אמר והניח את השקית. “לך הבאתי גבינה לבנה, נגמרה לך.”
הוא דיבר רגיל. אפילו מדי רגיל. וזה החלק הכואב. אדם שעתיים קודם דן עם אישה אחרת בשעות התה של אישתו, עומד עכשיו אצלנו ושולף לחם מהשקית.
“תודה,” עניתי.
הוא הביט בי בעיון.
“את נראית חיוורת. כואבת לך ראש?”
“לא.”
“מה יש לך?”
ניגבתי את הידיים היבשות, קיפלתי את המגבת, פרסתיה שוב.
“פשוט עייפה.”
ברק הנהן. לא חשד בכלום. או שסתם העמיד פנים. אצלו קשה לדעת. תמיד ידע להסביר הכול כשהיה נדרש, ותמיד שתק ברגעים שהרווח היה במילים שלא נאמרו. נזכרתי איך אשתקד שכנע אותי לעבור לכרטיס משפחתי. זה נוח, הכול שקוף, הכול בשליטה. משפחה צריכה להיות אמיתית. אז אפילו לא עלה על דעתי שיש לו חיבה מיוחדת לשקיפות, אם כל עוד השקופה רק החיים של מישהו אחר.
בלילה לא נרדמתי.
הבן פעמיים גנח מתוך שינה, פעם גם השתעל, וכל פעם ניגשתי אליו עוד לפני שהיה צורך. ברק ליד נשם שקט, עם השריקה הרגילה הקלה, שכב פרוס, כמו אדם שאין לו שום סיבה להתעורר בלילה. אני הבטתי בעלטה, חזרתי רגע רגע במחשבה על החודשים האחרונים. השאלות שלו, הדיוק, המקריות של “דיברת היום הרבה עם אמא שלך?” או ה”איך זה שלא אכלת היום כלום?”. הליטוף לכאורה: “עייפה, נכון?” אי אפשר לדעת כל כך הרבה אלא אם מדווחים לך, או שאתה מציץ בעצמך.
עד הבוקר הבנתי דבר אחד: אסור לדבר איתו מיד.
יותר מדי שנים חייתי ליד גבר שנקודת הפתיחה שלו היא להשתלט על האוויר במילים. היה מתחיל להסביר, לסבך, לסובב עד שבסוף הייתי זו שנראית הבעייתית. שמעתי כבר בראש את כל המשפטים העתידיים שלו. “הבנת לא נכון”. “זה בכלל לא קשור אליך”. “רק קולגה”. “דאגתי לילד”. “את במתח, הכול נראה מוזר”. בזה הוא היה אשף לקחת דבר פשוט, לעטוף אותו, ובסוף לגרום לתגובה שלך להיראות לא מוצדקת.
בשבת בבוקר היה עדין באופן יוצא דופן.
הוא קם ראשון לבן, החליף לו בגדים, בישל דייסה, אפילו שטף את הקערה, למרות שבדרך כלל השאיר בכיור עד הערב. ישבתי וראיתי אותו משחק עם הילד על השטיח, זורק לו גרב, מרים כפית שנפלה, וחשבתי איך אותו אדם יכול להיות גם אב נהדר וגם צופה זר במשפחה של עצמו.
“למה את כל כך שקטה?” שאל אותי כשנשארנו לבד במטבח.
אני פתחתי את המקרר, הוצאתי יוגורט לילד, וסגרתי.
“ישנתי גרוע.”
“בגללו?”
“לא. סתם.”
הוא ניגש, הניח יד על כתפי. פעם זה הרגיע אותי. עכשיו עבר לי צמרמורת כך שהייתי חייבת להדק שפתיים.
“נו, עֵינָה, הכול אצלנו בסדר.”
וזה כבר היה בלתי נסבל. לא השקר עצמו, אלא המראה היומיומי שלו. כאילו שקר לובש כפכפים בבוקר ושותה תה בלי לבקש רשות.
לא הסתובבתי.
“כמובן.”
“את לא מסתכלת עליי אפילו.”
“כן, אני כן.”
“לא, לא מסתכלת.”
העפתי מבט. ברק כבר חייך את החיוך ההוא שלי פעם קראתי לו סבלנות, ועכשיו נקרא ביטחון של מי שסומך שישלוט בשיחה כמו בידית של דלת לא לתת לה להיסגר.
“את מדמיינת משהו?” שאל.
“לא.”
“ברוך השם.”
הלך לחדר עם הילד, אפילו לא הרגיש איך ידה שלי לופתת את השולחן.
היום נמשך לאט. הייתי בו כמו אדם שיודע שמתחת לרצפה הרגילה חבויה ריקנות אבל בכל זאת צריך לסחוב כלים, לכבס גרביים קטנים, לאוורר, לבשל מרק. כל חפץ משנה את טעמו. הטאבלט בארון הכלים אינו עוד טכנולוגיה ישנה. המוניטור לא עוד מכשיר בטיחות. הטלפון שלו לא עוד סתם טלפון.
קצת אחר כך, כשיצא לקנות חיתולים, ניגשתי שוב לארכיון.
האור הכחול של המסך ריצד. הריח בחדר היה של מרק קר, ואבק מלוח מהחלון. דפדפתי קובץ אחר קובץ לא בחיפוש בגידה, אף על פי שזו הייתה המחשבה הראשונה, אלא בחיפוש קצה. איפה התחיל הכול להיות לא שלי. באיזה יום. באיזו דקה.
התשובה הופיעה בהקלטה מיום חמישי.
שם ברק דיבר עם אותה אישה אחרת בלי הומור, כמעט בלי מסכות.
“היא חושדת?” שאלה.
“עוד לא.”
“ואם תתחיל לברר?”
“שתברר. הכול אצלי מתועד.”
“באמת?”
“כן.”
הפסקה נמשכה שניות, והלסת שלי התקשתה מרוב עצבנות.
“אתה מגזים,” אמרה האישה.
“אני חושב קדימה.”
“וגם על הילד אתה חושב קדימה?”
“איך אפשר אחרת.”
לחצתי על פאוזה. התיישבתי. בחדר הילד שקט, בחוץ דלת רכב נסגרה, מלמעלה צחקו בני נוער. העולם המשיך בשבת הרגילה והישנה שלו, ועל המסך שוכבת גרסה זרה של המשפחה שלי. גרסה שבה לבן שלי אבא שאוסף מראש הכלים להוכחה למה? לשיחה? תירוץ? יגיע רגע שמולו יוכל לפתוח תיק אחסון ולהגיד: תראו, לא דאגתי סתם.
הקשה לי לנשום. לא עמוק, לא ברוחב רק מספיק כדי שהאוויר יישאר מתחת לצלעות.
נשמתי, הדלקתי שוב.
“אתה שומע את עצמך?” שאלה האישה.
“אני שומע, אני עושה הכול נכון.”
“ברק, זה כבר לא דאגה.”
“מה כן?”
“שליטה.”
הוא גיחך.
“מילה גדולה.”
“מתאימה.”
סגרתי את הקובץ.
פה הכול היטלטל. עד הדקה הזאת היה עוד אפשר לתלות את הכול במפגש רומנטי, קול אחר, הגבריות הגסה של ‘אותי לא יתפסו’. אבל הקלטה על שליטה, מהירה וקרה שינתה את הפירוש. לא טעות חולפת. לא טעות של ערב. זו בנויה, מכוונת, מתועדת כמעט כמדיניות.
בערב ברק חזר ושליו כתמיד.
הביא מצרכים, התיישב ליד הילד על שטיח, הקריא לו על טרקטור, ובין לבין שאל:
“את דיברת עם אמא שלך היום?”
נשמע נונשלנטי. אבל אני הרגשתי בו היטב.
“לא.”
“מוזר. את בדרך כלל מתקשרת בשבת.”
“שכחתי.”
“אהה.”
דפדף בעמוד, הדף רשרש. מילה יומיומית, צליל יומיומי, ובפנים החדות של איש שרגיל לספור הרגלים של אחרים.
בארוחת ערב דיבר מעט. אני פחות. הבן עייף, דופק בכף על השולחן, מפיל פרור-פרור, ורק הוא מכל הבית חי ערב אמיתי, בלי משמעויות כפולות. כשברק לקח אותו להתרחץ, שלפתי מהר את הטאבלט ופתחתי את הקובץ האחרון.
הוקלט ממש לאחרונה.
לילה בין שבת לראשון. כנראה ברק הפעיל כבר אחרי שנכנסתי למיטה. תחילה מסדרון ריק, אחר כך צעדים, לחש, מנוע מכונית, והקול של האישה קרוב מתמיד.
“אתה בטוח שזה לא מוגזם?”
“כן.”
“גם אם יוביל לפרידה?”
קפאתי. המילה נאמרה בשקט, כמעט כאילו מדובר במזג האוויר.
“אם יקרה,” אמר ברק, “יהיה לי איך להוכיח שלילד יותר טוב איתי.”
היא שתקה.
המשיך:
“את שמעת היא לא ישנה בלילה. מתפרצת. יושבת חצי לילה במטבח. שוכחת לאכול. את כל זה רואים.”
“ברק…”
“מה, ברק? אני חייב לדאוג לילד.”
“אתה מדבר כאילו כבר החלטת הכול מזמן.”
“לא החלטתי כלום. אני פשוט ערוך לאפשרויות.”
לא סיימתי לשמוע. הנחתי את הטאבלט על השולחן ולחצתי יד אל הפה, שלא תפרוץ צעקה, גם כשאין אף אחד בבית לשמוע. הנה החור השחור האמיתי לא רומן אקראי, לא שיחת סרק עם אישה אחרת, אלא איסוף חיים שלי לא כדי להבין, אלא כדי להקל עליו אחר כך, לתמונה שלו, ליום שפותחים בו תיק ואומרים: הנה, לא עקבתי סתם.
השעון שעל הקיר תיק־תיק בקול רם מדי. או שזה רק נדמה לי.
ישבתי עד ראשית האור. בלי דמעות. בלי סיבוב בדירה. בלי הודעה לאמא, על אף שהיד כבר הלכה לטלפון. רק התבוננתי על מסך כבוי, שחור, מרגישה שמבפנים נבנה קו ברור. לא רך, לא חם, אבל ישר. כמו מדף שמניחים עליו צנצנת אחרי צנצנת. בהתחלה עובדה. עוד אחת. ואז עוד אחת. עד שלאמת יש משקל.
בבוקר הילד התעורר מוקדם ורצה את כל העולם דייסה, כוס, כדור, חלון, אמא, אבא. ברק הרים אותו, אפילו צחק כשתפס אותו בילקוט. אני הבטתי בהם ועדיין שמעתי בראש את קולו של ברק יבש, קר, בטוח שהוא חושב קדימה.
עד עשר הבן נרדם שוב.
אז הבנתי שאני לא מחכה יותר.
המטבח הוצף אור חיוור. על השולחן שתי כוסות, אחת אפילו לא נגועה. ברק גלל חדשות בנייד. אני ניגשתי, הנחתי על השולחן את המוניטור, אחריו את הטאבלט.
הרכין מבט.
“מה זה?”
“אנחנו צריכים לדבר.”
“עכשיו?”
“כן.”
בקולי לא הייתה לא בקשה ולא הרכות הרגילה. הוא שמע את זה. השאיר את הטלפון הפוך על השולחן.
“קרה משהו?”
ישבתי מולו. בתחתית הכיסא האצבעות שלי מצאו את השפה כאילו מזה אפשר להתאחז חזק יותר מכל מילה.
“אני רוצה תשובה אחת,” אמרתי. “רק אחת. בלי משפטים ארוכים.”
ברק חייך חצי חיוך, אבל בפנים כבר ניכרה דריכות.
“יאללה, שאלי.”
נגעתי במסך.
“למה שמת מצלמה לא על הילד אלא עליי?”
הוא לא ענה מיד. הדממה הזאת הייתה התשובה הראשונה לא השאלה, לא פליאה, לא שאלה נגדית. השהייה. קצרה, אבל כבדה מדי למי שאין לו מה להסתיר.
“על מה את מדברת בכלל?” שאל לבסוף.
לחצתי ‘נגן’.
מהרמקול בקע הלחש שהכרתי, הרשרוש, החיוך של אישה. ואז הקול של ברק, קולו שלו, רגוע, בטוח, שונה כל כך מהגבר שמולי.
“אני פשוט רוצה לדעת במה היא חיה.”
ברק קפץ, הקטין את הכיסא. התקרב לטאבלט, אך הנחתי עליו ידית לפניו.
“אל תיגע.”
משך ידו.
“מאיפה זה?”
“מהארכיון. זה שאמרת לי שאתקין.”
פרצופו השתנה רק אחר כך. ניסה לתחזק את המסכה הרגילה זו שדרכה הוא מסובב דברים לטובתו. אבל ההקלטה נמשכה. שאלות של האישה על חפירה, תשובות שלו שהכל מתועד, דיבור על שליטה. עם כל מילה שלו, שנשמעה עכשיו אצלנו במטבח, ירדה לו עוד חתיכה מהכוח.
“תפסיקי,” אמר.
“לא.”
“עֵינָה, כבי.”
“לא.”
עבר עם כף יד על פניו. קם. שב למקומו.
“את לא מבינה את הקונספט.”
“ספר לי. בקצרה.”
“דאגתי לילד.”
הרצתי עד הקטע בו הוא אמר “ידיים יציבות יותר”.
אחרי זה ברק סגר עיניים.
רק לשנייה, אבל זה הספיק לי.
“שוב פעם בקצרה. למה עקבת אחרי?”
“לא עקבתי.”
“ומה זה?”
“שליטה על המצב בבית.”
“דרך אישה אחרת?”
נרתע בלחי.
“לָאו דווקא קשור אליה.”
“לא צריך לשקר. זה קשור.”
“את מערבבת הכול.”
“לא. אני בדיוק מפרידה. קשר איתה אחד. מצלמה שתיים. דיבורים על הילד שלוש. ובכולם שיקרת.”
קם שוב, הלך אל החלון אבל לא פתח. השתקף בזכוכית לא מבוגר יותר, אלא ריק יותר.
“את פשוט במצב עכשיו ש…”
“תסיים.”
הסתובב.
“קשה לשוחח איתך.”
“ואיתה קל?”
“מה קשור?”
“קְשֹוּר לזה ששיתפת אותה בי. בתה שלי. בשינה שלי. בשיחות שלי. בעייפות. בילד שכבר תכננת איך והיכן תציג אותו.”
“הילד שלי גם.”
“אם כן, למה אספת עליי חומר, לא תמיכה?”
לראשונה באמת נבהל. לא במצלמות, לא בשם של האישה, אלא במילה ‘חומר’. כי היא הייתה מדויקת. בלי צעקה. בלי קישוט. בלי אפשרות להתחבא תחת דאגה.
“אין לך מושג כמה קשה היה לסחוב הכול לבד,” אמר בלחישה.
הבטתי בו ישירות.
“לבד?”
הוריד מבט.
“אני עובד. אני מספק. בא הביתה ורואה שאת כבר לא מצליחה.”
“ולכן שמת עליי מצלמה?”
“אל תעשי דרמה.”
“גם עכשיו?”
“רציתי לדעת מה קורה.”
“רצית לשלוט במה שקורה.”
גיחך בעצב.
“את שולפת מילים יפות. מי עזר לך? אמא שלך?”
הניע בראש.
“לא. אתה עזרת לי. תיעדת הכול.”
השתרר שקט. מהחדר של הילד נשמע שוב הילד מתהפך ונושם מתוך שינה. הכול התרכז אצלי ללחיצה אחת. הילד ישן. הבית עומד. התה מתקרר. בקטנות האלה, דברים שלא היו קיימים אצלי שלושה ימים קודם שם נחתכת ההחלטה.
“אתה יוצא היום,” אמרתי.
ברק הרים מבט.
“מה?”
“היום.”
“את לא נורמלית.”
“נורמלית.”
“זה גם הבית שלי.”
“כן. אבל היום אתה יוצא.”
“על איזה בסיס?”
“שאני לא נשארת עוד יום עם אדם שעקב אחרי חיי ודן בהם עם המאהבת שלו, ובידיה הילד שלנו נראה לו יותר נוח.”
הטיח אגרוף בשולחן. לא חזק, אבל הכוס רעדה.
“תפסיקי שטויות.”
לא מצמצתי.
“אתה כבר אמרת הכול. אין לי מה להוסיף.”
“ומה תעשי עכשיו? תלכי לאמא?”
“עכשיו אני מנתקת את המצלמה. ואתה אורז דברים.”
“אין לך זכות להחליט לבד.”
“אני כבר מחליטה.”
הביט בי ארוכות. יותר מדי זמן. במשך השניות האלו ראיתי אצלו תימהון לא זעם, לא כאב, לא חרטה. תסכול. פגעו לו בסכמה. לא הספיק לפרוס ראשון קלפים. זה מה שראיתי. ואולי זה היה גבול.
ברק הפנה מבט ראשון.
“טוב,” אמר. “תרגעי. בערב נדבר רגיל.”
“לא. עכשיו.”
“אני לא עוזב בלי הילד.”
“אתה עוזב לבד.”
“אל תתני לי פקודות.”
“תתחיל לארוז, ברק.”
התחיל להגיב, אבל מהחדר של הילד עלה קול של ילד ישנוני. קמתי מיד. גם ברק, אבל הנפתי יד והוא היסס.
“לא צריך. אני אטפל בו.”
הלכתי אל הילד, הרמתי אותו, קירבתי אליי, נשמתי את הריח המוכר של קרם, של עור חם, של שינה. הילד הניח ראש לי על הצוואר, וזה הספיק לאסוף את עצמי. עמדתי אצלו, מנענעת, ובחנתי את המוניטור שעדיין האיר ירוק במטבח. כמה פעמים ראה אותי כך? כמה פעמים שמע את הרעש המוכר שצריך להיות רק שלנו?
עד הצהריים ברק סיים לארוז.
לא חיים שלמים לזה לא היה לו אומץ. כמה חולצות, מטען, מכונת גילוח, תעודות. ביציאה ניסה שוב להשתלט על המרחב במילים.
“את שוברת משפחה בגלל שיחה אחת.”
החזקתי את הילד ולא עניתי.
“בגלל שיחה אחת,” חזר ברק, כאילו החזרה נותנת דעת. “את אפילו לא מנסה להבין.”
“הבנתי הכול.”
“לא, לא הכול.”
“תפסיק.”
“ומה תספרי לכולם?”
“את האמת.”
הגה חצי חיוך.
“איזו אמת? שבעלך התקין מוניטור?”
“כן.”
“נו, אז?”
“שהמצלמה לא הייתה על הילד.”
ברק הידק את הידית של התיק.
“את עוד תתחרטי על ההתנהלות שלך.”
“אולי. אבל לא על ששמעתי אותך.”
פה שתק.
הדלת נסגרה בשקט. לא טריקה. לא סיום קולני. רק קליק של מנעול, מעלית שבאה, מישהו השתעל בחדר מדרגות, והבית נהיה שוב דומה לבית. אבל בפנים הכל אחרת כמו רהיטים אחרי שיפוץ. אותם קירות, אותן כוסות, אותו שולחן. אבל הקווים כבר אחרים.
בצהריים לא עשיתי כלום.
האכלתי את הבן, הלבשתי לו גרביים עם פס אפור, ארזתי חלק מהדברים שלו בשקית, דיברתי עם אמא והצלחתי להגיד רק: ברק יוצא לכמה זמן. אמא באופן טיפוסי שתקה בבת אחת, ואז שאלה אם אבוא בערב. אמרתי אולי. לא היה בי כוח להסביר. הסברים באים מאוחר יותר. קודם בא השקט, שבו צריך רק לעבור חדר ולהיזהר לא לשכוח את הקומקום.
לקראת ערב נכנסתי שוב לחדר של הילד.
הכול כמעט כמו אתמול. בגדי גוף כחולים עם רקיע על מתלה, שמיכה אפורה על הכורסה, המצלמה על השידה. פלסטיק, עדשה קטנה, נורית ירוקה. התהלכתי מולה זמן רב כאילו זאת עין זרה שעדיין לא עזבה את הבית.
הרמתי אותה.
הידיים כבר לא רעדו. זה הפתיע אותי יותר מכל. ביומיים היו בי קור, עדיף לילות, עבודה פנימית שקטה שהידיים פשוט, כנראה, עייפו מלרעוד. הפכתי את המצלמה, מצאתי את השקע, שלפתי מהחשמל.
האור הירוק כבה מייד.
ובחדר הילדים השתרר שקט כזה שיש רק במקום שבו אף אחד כבר לא מאזין לאף אחד.
חברים, אני מאוד מודה לכם על כל התגובות והלייקים, אל תשכחו לעקוב כדי שנשאר בקשר.
