יעלי ברכה התוודעה לכך שבעלה, רוני, נפגש עם שכנתם מהצימרים בכרמל, כשרצתה לבוא אליה כדי לבקש קצת מלח לכבישת המלפפונים. הדלת נפתחה, ומולה עמד רוני. שלה. בתחתוני בוקסר וחולצת גופיה ישנה.
רונִי? הצלחתי ללחוש באותה שנייה.
הוא החוויר, אחר כך האדים כמו עגבנייה, ושוב החוויר.
יעלי… אני… אני אסביר לך הכל עכשיו…
מאחוריו הציצה זוהרה, השכנה האלמנה כבר שנים רבות. עליה היה חלוק אמבטיה דק, שעל פי הסגנון היה זרוק במהירות על גופה.
רוני, מי בדלת? קראה. כשראתה שזו אני, התרככה פניה: אוֹי…
עמדנו שלושתנו ושתקנו. ואז הסתובבתי ויצאתי דרך השער הקטן במהירות, כמעט רצה.
יעלי! חכי! רוני רץ אחרי, שוכח שהוא רק בתחתונים וגופיה.
כל הרחוב של הצימרונים הקטנים יצא החוצה לראות. רוני ברוך, יו”ר מועצת השכונה, רץ בבוקסר אחרי אשתו. מחזה.
קרקס בא, מלמל רמי מהצימר שממול.
נכנסתי הביתה, סגרתי מבפנים. רוני דפק על הדלת.
יעלי, תפתחי! תני להסביר!
כמה שנים? שאלתי מבעד לדלת.
מה?
כמה שנים זה נמשך?
רוני שתק, ואז בא בקול שקט:
שמונה עשרה.
התרסקתי על הרצפה. שמונה עשרה שנים. רגע תמרה, הבת הצעירה, בדיוק חגגה שמונה עשרה.
השער חישב חריקה, וזוהרה נכנסה לגינה. היא כבר לבושה והסתרקה.
יעלי, תצאי, צריך לדבר.
קומי ותסתלקי, נחשית שכמוך!
יעלי, אנחנו אנשים מבוגרים. בלי דרמות. בואי נשב נדבר.
לקחתי נשימה, יצאתי והתיישבתי על המדרגות. זוהרה התיישבה לידי. רוני חיכה בצד.
שמונה עשרה שנים אמרתי. איך בכלל זה קרה?
את זוכרת, היה לך תקרית בגב? היית חודשיים מאושפזת?
בטח שזכרתי. הניתוח. ההחלמה. רוני ייבש אז את כל המלפפונים, העגבניות נשארו על השיח. גם התפלאתי איך הסתדר בכלל.
עזרתי לו, המשיכה זוהרה. בגינה, בבישולים, וזה…
וזה התגלגל, רוני מלמל בלחישה.
שמונה עשרה שנים! קמתי. זילזלתם בי כמעט עשרים שנה!
אף אחד לא זילזל, זוהרה הזדקפה אף היא. חיית את החיים שלך, לנו היו שלנו.
שלכם? זה בעלי! הוא אב לילדים שלי!
אז מה? הוא הפסיק לדאוג? הילדים לא אוכלים? הבית לא מתפקד?
הרמתי יד, אך רוני תפס אותה.
יעלי, עזבי.
אל תיגע בי!
נכנסתי הביתה. הרעש כבר עלה מכל הרחוב, כולם עמדו ליד הגדר. חדשות עוברות מהר במושבה.
תתפזרו כבר! רוני צעק. נגמר השואו!
אבל הם לא הלכו. עמדו וריכלו. שולה מהצימר השלישי אמרה בקול:
ידעתי תמיד! ראיתי אותם יחד!
את סתם מחרטטת, השיב אלי, בעלה. את עיוורת.
עיוור בעצמך! אני רואה הכל!
בערב ישבתי על המרפסת. רוני פסע הלוך ושוב.
יעלי, תגידי משהו.
מה יש לי להגיד? גירושים!?
גירושים? מה פתאום, אנחנו בני שישים כבר!
אז? אחרי שישים אי אפשר להתגרש?
יעלי, אל תתנהגי כמו ילדה. חיינו יחד ארבעים שנה!
שמונה עשרה מתוכם חיית עם זוהרה.
חייתי איתך! פשוט… לפעמים הייתי אצלה.
לפעמים?
נו… פעמיים בשבוע.
פעמיים בשבוע במשך שמונה עשרה שנה זה לא לפעמים, רוני. זאת שיטה.
התיישב מולי.
יעלי, תביני. אני אוהב אותך. אבל זוהרה… היא שונה.
יותר טובה?
לא יותר טובה. פשוט שונה. איתך הבית, הילדים, כל הסידורים. אצלה, אני נח. נושם.
נח… וגם לי בא לנוח! ואני רק כובשת מלפפונים!
זה בדיוק זה! תמיד יש לך עיסוק. מלפפונים, עגבניות, ריבות. ולפעמים אני רוצה פשוט לשבת, לשתות משהו, לדבר.
ואני לא יכולה לדבר?
איתך אני מדבר על הילדים, נכדים, הגינה. איתה מדברים על החיים. סיפורים, ספרים.
מה, היא קוראת? הופתעתי.
ידעתי שזוהרה מהמושב, אישה פשוטה.
והיא רגישה לשירה. קלאסיקה.
בקושי לא צחקתי. רוני וקלאסיקה.
ומה עכשיו?
לא יודע. איך שתחליטי.
אני? ואתה?
אני בן שישים ושתיים, יעלי. מה כבר נשאר להחליט בחיים? נשאר לחיות בשקט, זהו.
עם מי? איתי או איתה?
רוני שתק. ואז אמר:
אולי עם שתיכן?
תפסתי בצנצנת מלפפונים וזרקתי עליו. לא פגעתי. הצנצנת התנפצה על הקיר.
עוף מפה!
רוני הלך. לזוהרה, כמובן.
בלילה לא עצמתי עין. ארבעים שנה יחד. ילדים, נכדים. בית שבנינו בעשר אצבעות.
ושמונה עשרה שנה שקר.
אם כי… האם באמת שיקר? מעולם לא נשבע בנאמנות. פשוט חי, עם שתינו.
בבוקר הגיעה ריקי מהצימר החמישי עם עוגה.
יעלי, תחזיקי מעמד.
תודה ריקי.
אם תרצי, אשלח את בעלי לדבר איתו. שיסדר לו את הפרצוף.
עזבי, אנחנו לא בגן.
ומה תעשי? החלטת כבר?
בינתיים כלום.
אני הייתי זורקת. בוגד!
ריקי, ובעלך לא מבקר אצל שולה מהשלישי?
ריקי הלבינה.
מאיפה הבאת?
ראיתי אותם בפטל…
זה… זה לא מה שאת חושבת!
לא? אז מה?
דיברו על ערוגות…
בחיבוק?
ריקי הלכה וסגרה את הדלת.
מיכאל מהכניסה נעמד בחצר:
גברת ברכה, אולי לעזור בהשקיה? לעדור קצת?
תודה, לא צריך.
רוני ביקש למסור שהוא יבוא הערב לקחת את הדברים.
את התחתונים שלו?
אה… כנראה. רק תמסרי.
העברת. תודה.
בערב רוני חזר באמת. עם ראש שפוף.
באתי לקחת דברים.
קח.
נכנס לקחת. הלכתי אחריו.
תגיד רוני, למה דווקא זוהרה? מה יש בה?
עצר.
לא יודע. פשוט… היא עושה לי חיים קלים.
ואני מקשה?
לא מקשה. אבל את תמיד יודעת. מתי לשתול, כמה לתת לנכדים. היא לא. היא שואלת אותי.
ואתה מרגיש חכם?
יותר נכון נחוץ.
התיישבתי על המיטה.
רוני, גם אני לא יודעת הכל. הנה, למשל, איך מתמודדים עם זה שמגלים על רומן בן שמונה עשרה שנה עם שכנה?
יעלי…
איך מסתכלים לילדים בעיניים, מסבירים לנכדים שסבא שוכר צימר אצל השכנה?
לא צריך להסביר!
דווקא צריך. עודד, הבן, מגיע מחר עם משפחה. מה אגיד?
תגידי שרבנו.
רוני התיישב לידי.
יעלי, אולי ננסה לשכוח?
איך אפשר?
נעשה כאילו כלום לא היה.
בטח. זוהרה מעבר לגדר, תראה אותה כל יום, ונתנהג כרגיל?
אז מה את מציעה?
קמתי והצצתי מהחלון. זוהרה השקה את המלפפונים בחלוק.
רוני, תבחר איפה לחיות. לנכדים תסביר בעצמך.
יעלי!
וגם, השנה תכבוש לבד את המלפפונים.
אני לא יודע!
תלמד. זוהרה תלמד אותך הרי היא cultured. תסתדר גם עם מלפפונים.
רוני יצא עם חבילת בגדים. שוב כל הרחוב צפה.
בלילה שוב שמעתי רעשים. מישהו הסתובב בגינה ורטן. יצאתי החוצה. רוני עמד ליד החממה.
מה אתה עושה?
בודק עגבניות. מחר שרב.
לא עברת כבר?
עברתי. אבל העגבניות שלי! אני טיפחתי אותן!
נו ואז?
ומה! לא אתן להן למות!
פתח את החממה. הלך דרך הגדר.
בבוקר עודד הגיע עם המשפחה.
אמא, איפה אבא?
אצל השכנה.
בקטע של אורחים?
גר שם.
עודד התיישב.
מה זאת אומרת?
סיפרתי בקצרה.
שמונה עשרה שנה?! אמא, זאת אומרת…
כשתמרה נולדה זה כבר היה.
עודד יצא אל זוהרה. שמעתי צעקות, דפיקות. חזר.
אבא אומר שהוא אוהב את שתיכן.
מזל לנו.
אמא, אולי זה נכון? אולי באמת אוהב?
היית יכול? לאהוב שתיים?
אני? לא. אני לא אבא.
הנכד רץ פנימה.
סבתא, למה סבא גר אצל זוהרה?
כי עוזר לה בגינה, עניתי.
עודד צחק.
אמא, את מלכה…
בלילה שוב קולות. רוני משקה ערוגות.
דפוק אתה?
יובש! הכל ימות!
לך תשקה אצל זוהרה.
לה יש מגרש אחר.
אז תשקה שם!
גם פה חבל לי!
לקחתי את הצינור.
יאללה, אני אעזור שתסיים כבר.
השקינו בדומיה. אחר כך ישבנו.
תגיד רוני, את מי אתה אוהב יותר?
איזה שאלה זאת.
נורמלית. את מי?
רוני חשב.
את שתיכן. אבל אחרת.
איך אחרת?
את בשבילי כמו יד ימין. הרגל. בלעדייך כלום. והיא, בשבילי חופש. קצת, אבל מרגש.
ואם אני לא הייתי?
מה זה?!
אז היית מתחתן איתה?
לא חושב.
למה?
כי אז היא היתה נהפכת ליד ימין, ולא היה נשאר חופש.
אז אתה צריך שתינו.
כנראה.
ישבנו שותקים ובהינו בכוכבים.
רוני, אולי גם אני צריכה קצת חגיגה?
רוני התעורר.
מה?! איזו חגיגה?
מיכאל, למשל, הציע עזרה.
מיכאל?! חכה אני אראה לו!…
מה, תעשה לו? אתה גר אצל זוהרה.
זה שונה!
למה שונה?
יעלי, את לא כזאת.
איך אתה יודע? אולי גם אני קוראת שירה?
בחיים לא…
מה, אתחיל.
רוני קם.
יעלי, ברצינות, מה את רוצה?
מה בעצם רציתי? שהכל יחזור? כבר לא יחזור.
אני רק רוצה לחיות בשקט. לכבוש מלפפונים. ליהנות מהנכדים.
וזהו?
זהו. תבחר לגור איפה שבא לך.
זאת אומרת?
רוצה את זוהרה בקר. תבוא הביתה בסדר. רק די עם הלשקר.
ואם מיכאל יבוא אלייך?
הוא לא יבוא. יש לו את דפנה מהעשירי.
איך את יודעת?
רוני, אני לא עיוורת. שתקתי, כמו כולן.
בבוקר רוני חזר עם החבילה.
יעלי, בטוח אפשר לחזור?
המיטה במחסן. תנפח מזרון, תשען שם.
הניח את החבילה, הלך להביא מזרן.
הרחוב התבונן. זוהרה השקתה את הערוגות בחיוך שניסה להיות רגוע.
עודד יצא.
אמא, אבא בבית?
מנפח מזרן במחסן.
את קדושה? סלחת לו?
טיפשה אני, לא קדושה. לשנות מאוחר מדי.
שבוע אחר כך חזר רוני למחסן. חודש אחרי, הפסקתי לשים לב לכמה פעמים הוא עובר לזוהרה. תוך שנה כבר אף אחד לא דיבר על זה ברחוב.
צצו סיפורים חדשים. שולה מהשלישי הלכה לגור עם גדי מהחמישי, ריקי עברה לבעלה של שולה.
אני, המשכתי לכבוש מלפפונים. רוני בנה חממה חדשה. וזוהרה מעבר לגדר קראה ספר.
ובסוף מה זה אהבה? לחיות ארבעים שנה, לגדל ילדים, לבנות בית, לשתול עץ.
ולפעמים לקבל שאפילו באהבה אין שלמות.
בטח שלא באהבה.
