היציאה של הדודה
בזה את לא הולכת, אמר ויקטור, מבלי להסתובב אליה אפילו. עמד מול המראה בכניסה, מסדר עניבה כחולה כהה, משי, שנקנתה בחודש שעבר בסכום שמירי גילתה לגמרי במקרה, כשחיפשה קבלה מהמקרר. אני רציני.
ויקטור, זה עשור לחברה שלך. עשר שנים. אני אשתך.
בדיוק בגלל זה. סוף סוף הסתכל עליה, והמבט שלו היה כזה שהוציא לה את האוויר. לא מרוך. מהיכרות. היא כבר ראתה את המבט הזה פעם. מזמן, פשוט לא ידעה איך לקרוא לזה. את אשתי. ובגלל זה אני מבקש ממך להישאר בבית.
למה?
הוא נאנח. לאט, בצורה הזו שמסמלת: את שואלת שאלות מטופשות, ואין לי ברירה אלא לבזבז עלייך זמן.
מירי. יהיו שם אנשים חשובים, שותפים עסקיים, אולי עיתונאים.
אז?
את… הוא שתק, מחפש מילה. בסוף מצא. את… דודה. מבינה? אישה רגילה. בשמלה הכחולה הזו שלך עם הכפתורים. יהיו נשים ש… נראות אחרת.
מירי עמדה מול הכניסה למטבח, אוחזת מגבת ישנה עם דוגמה דהויה, ממנה רק הרגע ניגבה את הידיים. הסתכלה על בעלה וניסתה לפענח מתי זה נהיה נורמלי. מתי משפטים כאלה הפסיקו לדרוש הסבר.
אתה הולך עם ליהי?
אפילו לא מצמץ. וזה היה הגרוע מכול לא כעס, לא בלבול. פשוט הבטיח מבט.
ליהי העוזרת שלי. היא אחראית לארגון האירוע.
ויקטור.
מירי, אל תתחילי.
רק שאלתי.
את לא “רק” שואלת. הוריד את הז’קט מהקולב, טלטל אותו באלגנטיות המוכרת. את רומזת, כמו תמיד. נמאס לי מהרמיזות האלה.
מירי הניחה את המגבת על מסעד הכורסה. לאט. הרגישה שהידיים שלה קצת רועדות, ממש לא רצתה שהוא ישים לב.
טוב, אמרה. טוב, ויקטור.
כל הכבוד. חזר להסתכל במראה, שבע רצון מעצמו. הילדים בבית?
רוני אצל חברה. יונתן באוניברסיטה, אמור לחזור בשמונה.
תגידי לו לא לעשות רעש כשאגיע. אחזור מאוחר.
הדלת נטרקה. מירי נשארה לעמוד בכניסה, ספוגה בריח האפטרשייב היקר שפעם הצחיק אותה, ועכשיו נדמה לה פשוט זר.
הלכה למטבח. שמה מים רותחים לקפה, הסתכלה על אדים שעולים מהקומקום, וחשבה על זה שלפני עשרים ושלוש שנים התחתנה עם מישהו שראה אותה אחרת לחלוטין. אז עוד אהב את הצחוק שלה. אמר שיש לה צחוק של פעמון. אז זה הביך אותה.
המים רתחו. מירי מזגה את הקפה, הניחה כפית סוכר, הביטה זמן ארוך בסחרורים של האבקה בשחור החם.
דודה. הוא קרא לה דודה.
היא בת חמישים ושתיים. לא מאה. לא שמונים. חמישים ושתיים ועדיין, איך לומר, בסדר גמור. לא דוגמנית, אבל גם בהחלט לא האישה שהוא הפך אותה להיות. יש לה שיער יפה, כהה, כמעט בלי שיער שיבה, כי היא דואגת לעצמה. יש לה ידיים שמסוגלות להכל: לאפות עוגה, לתפור וילונות, להרגיע ילד בשלוש בלילה, לעבור על ניירות החשבונות כשבהתחלה של “אבן יסוד” שלו הכול התבלגן והוא ביקש עזרה.
מי ישב איתו אז בלילות, עבר על חשבוניות?
דודה. נו באמת.
היא לא בכתה. הדמעות היו קרובות, הרגישה אותן כמו כובד בחזה, אבל הן לא באו. אולי כי זה לא השיחה הראשונה מסוג זה. הראשונה הייתה שלוש שנים קודם, כשאמר לה: “את יכולה להתלבש קצת יותר יפה”. אז היא נעלבה. אחר כך התרגלה. אחר כך כבר הסכימה. עכשיו היא לבד במטבח, והבעל שלה נסע לעשור לחברה בלעדיה, יחד עם ליהי בת ה-28, שאין לה, ככל הנראה, לא עוגה בתנור ולא מגבת דהויה ולא עשרים ושלוש שנות חיים משותפים.
בחוץ יורד הערב לאט. ערב מאי, חמים, הד קל של פריחת הדרים מארון השכנים. מירי לגמה קפה, שטפה את הספל, וניגשה לארון.
בקצה הארון, מאחורי מעילי החורף, חיכתה שמלת קטיפה בורדו. קנתה אותה במבצע ב”דיזנגוף סנטר” שלוש שנים קודם, מדדה בבית פעם אחת. ויקטור ראה, סינן: “למי את הולכת עם זה? בולט מדי לגילך. קצת מוגזם.” קיפלה את השמלה, התחבאה עד העומק של הארון. חשבה לתת למישהי. לא נתנה.
עכשיו שלפה אותה. ניערה. הבד היה רך, חמים, חי למגע. מירי הניחה אותה על עצמה, הסתכלה במראה.
לא, לא דודה.
מצלצלים מפתחות מחדר הכניסה. יונתן. היא שומעת אותו בועט בנעליים, זורק את המעיל לכורסה ולא לקולב, פוסע למטבח.
אמא, יש משהו לאכול?
קציצות במקרר. תחמם.
מה את עושה עם שמלה ביד?
מירי הסתובבה. יונתן עמד בדלת, גבה קומה, עם עצמות לחי של אבא ועיניים שלה, אפורות, קצת עייפות. שנה א’ באוניברסיטה קשה עליו, רואים איך התכופף לו הגב בזמן האחרון, כאילו סוחב משקל לא שלו.
מודדת, ענתה.
יפה עלייך, התקדם למטבח, רעש עם הסיר. לאן את מתכוונת ללכת?
מירי שתקה רגע.
לא יודעת עדיין. אולי לשום מקום.
יונתן חזר עם הצלחת, התיישב ליד השולחן, בדק אותה במבט הבוגר הזה שמבליח אצלו לפעמים.
אבא הלך למסיבה?
כן.
לבד?
היא לא ענתה מיד. תלתה את השמלה על כיסא.
יונתן.
אמא, אני יודע. אמר בשקט, בלי טינה, כמו עובדה. רוני גם יודעת. אנחנו כבר מזמן יודעים.
הפעם הדמעות כן הגיעו, לא בזרם, סתם גוש בגרון. מירי פשוט נשמה, מביטה לערב השחור בחוץ.
מאיפה? שאלה.
באביב ראיתי אותם יחד. בקפה ברחוב אבן גבירול. הוא לא שם לב. בהתחלה חשבתי, אולי עבודה. אבל לא. היה ברור.
לא סיפרת לי.
ומה היית עושה?
שאלה טובה. מה באמת? הייתה עושה עצמה שלא יודעת, כמו בשלוש השנים האחרונות, משכנעת את עצמה שרואה דברים שלא קיימים, שהכול דמיון. פסיכולוגיה של האישה הישראלית אחרי חמישים סיפורים שלמים שם.
לא יודעת, הודתה.
גם אני לא. הרים אליה עיניים. אמא, את יפה בשמלה הזאת. באמת.
הסתכלה עליו, על הילד שלה, שפעם הקריאה לו ספרים, לימדה לקשור שרוכים, שלחה לבית הספר עם סנדוויץ’ בתיק. בן תשע עשרה, כבר מבין יותר ממה שהייתה רוצה.
תודה, אמרה.
אחרי ארוחת ערב, טלפנה לרוני. זו הגיעה בסביבות עשר, נכנסה כמו רוח, תרמיל ורוד, ניחוח של בושם לא מוכר.
אמא, מה קרה? עצרה, עיניים בורקות וחדות, כשל מתבגרות בגיל חמש עשרה. אבא אמר משהו?
בואי, אמרה מירי. מדברים.
ישבו שלושתם סביב שולחן המטבח. קפה שחור ועוגיות. מירי סיפרה. לא הכל, אבל מספיק. על מה שויקטור אמר. על השמלה. על ליהי. על מה שחשבה.
רוני הקשיבה, נושכת שפה. מנהג מהילדות. כשכואב לה או כשהיא רוצה לא לבכות.
אבא קרא לך “דודה”? שאלה לבסוף.
כן.
זה… חיפשה מילה. לא פייר.
נכון, הסכימה מירי.
אמא, את תצאי איפשהו? בכלל?
מירי הביטה בשמלה, שעדיין תלויה על הכיסא.
בינתיים לא יודעת.
באותו לילה כמעט ולא ישנה. התהפכה במיטה הרחבה, מהירה, הביטה בתקרה החשוכה. חשבה על כל השנים. עשרים ושלוש. הנעורים שהקריבה לבית הזה, לילדים, לגבר. עזבה עבודה אחרי לידת יונתן. פעם הייתה תופרת בסטודיו טוב במרכז תל אביב, הייתה התופרת הבכירה, המנהלת שלה, דיצה, תמיד אמרה: “מירי, יש לך ידיים של זהב.” כשהכירו, ויקטור אמר: “למה לך לעבוד? אני אפרנס.” והיא האמינה. למה לא. הוא באמת פרנס, והיא חשבה: הנה, ככה זה טוב.
הסתובבה על צידה.
מה היא יודעת עכשיו? לתפור. לבשל. לנהל בית. להיות בלתי נראית. בזה הצליחה במיוחד.
לא, אסור לה לחשוב ככה. היא תופרת וזה לא מעט. יש לה ידיים, יש לה ראש, יש לה עשרים שנה של ניסיון גם שהוא לא רשמי, תפרה לעצמה, לילדים, לשכנה, שכולם אמרו שהשמלות שלה יותר יפות מהחנות.
מחשבות טורדניות. נרדמה והתעוררה, נרדמה והתעוררה. באמצע הלילה הדלת נטרקה. ויקטור חזר. שמעה מים זורמים. אחר כך נכנס למיטה. שכב לידה ולא אמר מילה, עשר דקות כבר נחר.
היא עוד נשארה ערה.
בבוקר יצא מוקדם, כמעט בלי לאכול.
השבוע אני עמוס, אל תחכי לי בערב.
דלת. דממה.
מירי מזגה לעצמה קפה, התיישבה ליד החלון. בחוץ גשם קל, ההדרים במרפסת כהים ומבריקים. שתתה קפה וחשבה, בשקט, כמעט בקור רוח. אולי, כשהכאב חוצה רף מסוים, הוא הופך למשהו אחר. משהו מוצק ורך.
המסיבה ביום שישי, היום שלישי.
שלושה ימים.
הוציאה טלפון, שלחה הודעה לדיצה. דיצה, המנהלת לשעבר, מזמן בפנסיה, אבל הן נשארו ידידות, לפעמים פגישה, קפה בשוק הכרמל. אישה נבונה, קרקעית, בלי פנטזיות.
“נתראה היום?”
“ברור. שלוש, בקפה ‘קפה-קפה’?” “סגור”.
ישבו בבית קפה קטן ליד הבית. דיצה הופיעה עם בלייזר אפור, תספורת קצרה, מבט מפוקח. הקשיבה, לא הפריעה. רק הרימה גבה כשמירי אמרה “דודה”.
ככה הוא אמר? שאלה.
ככה.
ולגבי ליהי, את יודעת מזמן?
בסך הכול חשדתי. יונתן אישר אתמול.
דיצה סובבה את הספל בידה.
מירי. אגיד לך משהו, אל תעלבי.
דברי.
ידעתי. הביטה בעיניה. עוד כשהייתי ב”אבן יסוד”. ראיתי אותם יחד. לא אמרתי לך חשבתי לא ענייני. בעצם טעיתי. סליחה.
מירי שתקה רגע.
טוב, דיצה. זה כבר לא משנה.
ומה תעשי עכשיו?
מירי הרימה אליה עיניים.
אלך למסיבה.
דיצה הביטה בה, הנהנה לאט.
עם הילדים?
עם הילדים.
יודעת שזה יעשה רעש?
יודעת.
יודעת שהוא יכעס?
כן.
אז מה את צריכה?
מירי חייכה לראשונה מזה כמה ימים.
מישהי שתסדר לי את השיער. לבד זה לא יילך.
בערב חמישי רוני ישבה לידה מול השידה וסירקה לה את השיער בעדינות של רגעים מכריעים. השיער של מירי מלא, כתפיים, צבע כהה רק רפרוף של צבע, כדי להעלים חילופים אחרי החורף.
אמא, את לא מפחדת? רוני שאלה.
קצת.
אבא יצעק.
כנראה.
ומה תגידי?
כלום. מביטה במראה. פשוט אכנס.
רוני אספה קצוות, התרחקה צעד, שקלה את התוצאה.
מהמם, אמרה. אמא, את באמת יפה. תמיד היית, פשוט שכחת.
מירי חיבקה אותה חזק חיבוק אמיתי. רוני הופתעה, אחר כך השיבה חיבוק.
השמלה הייתה מונחת על המיטה. קטיפה בורדו, רכה. מירי לבשה לאט. רוכסן אחורי רוני עזרה. הסתכלה במראה.
אישה חדשה הביטה בה חזרה. לא חדשה נשכחת.
איפור עשתה בעצמה. במידה. מברשת, אודם טרקוטה עדין, שאהבה פעם. עגילים של אם אוניקס שחור.
אמא! קרא יונתן מהכניסה. המונית פה.
אני באה.
היא לקחה תיק קטן, שחור, כבר קצת ישן אבל טוב. יצאה.
יונתן הביט בה: וואו.
וואו, הסכימה רוני.
מירי לבשה מעיל, הידיים עוד קצת רעדו, נטלה נשימה ותנועה, נרגעה.
הולכים, אמרה.
ה”איריס” היה מלון מכובד. לא הכי בעיר, אבל עם שם. ויקטור בחר בשביל היוקרה: אולם גדול, תקרות גבוהות, קייטרינג. מירי הייתה שם פעם אחת בחתונה, זכרה את השנדליר האדיר.
המונית עצרה. מירי ירדה, רגע נשמה את אוויר הערב ניחוח עץ רותם.
אמא, לחש יונתן, אנחנו איתך.
יודעת. תפסה את יד רוני. בואו.
בלובי כמה מאחרים, מסתדרים, מדבקות שם. מירי הלכה יציבה. פנה אליה עובד צעיר בחליפה:
ערב טוב, אתן לאירוע “אבן יסוד”?
כן, מירי ענתה. אני אשתו של ויקטור גלבוע. אלו ילדינו.
הבחור היסס שנייה, הנהן.
קומה שנייה, אולם “זהב”.
אולם “זהב” כבר היה מלא. מבושמים, שמלות, פטפוטים, מוזיקה חרישית, ריחות קישים ושמפניה. מירי נעצרה בפתח, מרגישה מבטים. היא לא מפה. זה היה ברור. אלה הכירו את ויקטור גלבוע, הכירו את הסגנון שלו, אולי ידעו על ליהי. את האישה לא.
את רואה את אבא? שאלה רוני.
עדיין לא. מירי הסתכלה. נמצא.
ויקטור עמד בקצה עם שני גברים בחליפות כהות; אחד זכור לה גדי טרגר, שותף ותיק, גבר כביר, מבט חמור. ויקטור הוקיר. או פחד ממנו אף פעם לא הייתה בטוחה בהבדל.
לידו ליהי. מירי ראתה אותה לראשונה. צעירה, גבוהה, שמלה צמודה, שיער מושלם. יפה. מירי ציינה, ללא קנאה, כמו שמציינים מזג אוויר. יפה, בת 28, יד נחה על זרועו של ויקטור באינטימיות טבעית.
הנה אבא, אמרה רוני בקור, לא מתחמקת. עם ההיא בשמלה הכחולה.
מירי הגיעה אליהם.
היא פסעה לאט באולם. כמה סובבו ראש, עשו לה מקום. לא הביטה סביב רק אל השולחן בסוף, אל האיש שלידה.
ויקטור ראה אותה שלושה מטרים מראש. פניו השתנו ברגע. פה מעט פתוח, כעוס.
מירי, לחש, מה את עושה פה?
באתי לעשור לחברה שלך, ענתה בשקט, רגוע. עשר שנים. תאריך חשוב.
גדי טרגר הביט בה, חייך חיוך מופתע: מירי גלבוע? שנים לא ראינו אותך. את נראית נפלא.
ערב טוב, גדי, חייכה אליו. גם אתה.
ליהי התרחקה חצי צעד, ידה נחלצה בשקט מזרועו של ויקטור.
ואז רוני, שעמדה טיפה מאחור, פרצה קדימה. חמישה עשר, עיניים כהות, גב זקוף. מבטה צלול בלתי נסבל למבוגרים, כי הוא אמיתי.
אבא, אמרה בקול לא חזק, אבל רם מספיק לחצי אולם, למה אתה מחבק אותה? זו לא אמא.
הסביבה דממה. מוזיקה ירדה שתיים. גדי וחבריו התלחשו. גבירה אחת בקצה הסבה ראש.
ויקטור החוויר. בלט גם ככה.
רוני… זו עבודה, אסביר…
אבא, אני לא ילדה, ענתה, יונתן ואני יודעים מזמן.
יונתן היה לידה, לא אמר מילה, רק הביט באבא.
גדי שיעל. הניח כוס.
ויקטור, אמר, וכל העולם במשפט: נזיפה, שקט, אחרי. נראה שיש לכם שיחה משפחתית. נדבר אחרי.
הנהן בנימוס ליהי הזקנה, צעד הלאה. שני המלווים עזבו בעקבותיו.
ליהי הנמיכה קול: אני אלך לבדוק את הבופה.
ונמסה בקהל.
נשארו רק ויקטור, מירי, הילדים. ויקטור הביט בה במבט שהיה פעם עייף, עכשיו היה מבולבל. הוא לא כעס היה פשוט אבוד.
מירי, אמר חנוק, את מבינה מה עשית?
באתי לעשור לחברה שלך, חזרה עליו. עשר שנים. חשוב.
הניפה כוס שמפניה ממגש חולף.
יכולת להישאר בבית, אמר שקט.
יכולתי, הסכימה. לא נשארתי.
הביטה בו, ובאותו רגע הכול התבהר. שום רוגז, לא ניצחון. בהירות. הביטה בגבר הזה, בחולצה יוקרתית, עניבה משי, מישהו שבישלה לו, כיבסה, האמינה בו וחשבה רק: כמה זמן חיים מתבזבז לפעמים.
אשתה לחייך, אמרה, ואז נלך. הילדים עייפים.
פנתה אליהם.
בואו, לחשה.
עברו בין המבטים סקרנים, מרחמים, שיפוטיים. לא כאב לה. לפחות לא יותר מהעבר.
בכניסה יונתן תפס את ידה.
היית אמיצה, אמר.
רק באתי, ענתה.
זה האומץ, הסכים.
בבית תלתה בזהירות את השמלה, התקלחה, הלכה לישון. בפעם הראשונה מזה חודשים שינה עמוקה עד תשע.
מה שקרה אחר כך התרחש באיטיות עיקשת, כמו ספטמבר מתקרב. לא מיד, אבל בשבועות שאחר כך. שמעה על כך מחתיכות דיצה שמעה משותפים, רוני שאבה עדכונים אחת ל… מהפלאפון של אביה במטבח.
גדי טרגר משך את ההשקעה שלו. לא ישיר שלח שליח. רק טלפן אחרי המסיבה ואמר: צריך לחשוב. לגדי המשפחה הייתה ערך. לא שאכפת לו ממאהבות; אכפת לו מזה שויקטור הביא אותה לאירוע רשמי, במקום אשתו. זה היה לא מכבד את הבית את העולם. גדי לא סלח על זה.
אחריו באו אחרים. עסקים ויחסי ציבור לוקח לבנות שנים לקרוס רגע. הגיעו שאלות. מועצת המנהלים חיפשה תשובות, על קבלות חשודות. זה כבר לא ליהי ולא שמלה אלא שורת אבנים מתפוררות.
ליהי התפטרה אחרי שלושה שבועות. בלי רעש, בשקט. ויקטור הסתובב כמי שהוציאו לו את הקרקע מתחת לרגליים.
אחר כך שב הביתה, התיישב. מירי הניחה לו צלחת מרק, עזבה לחדר השני. הוא נאנח.
בערב קרא לה.
מירי. צריך לדבר.
נכון. רק תגיד אתה רוצה לדבר, או שאשמע אותך?
הוא לא הבין מיד את ההבדל. אחר כך כן. השפיל עיניים.
סליחה.
ישבה מולו. הידיים שלה יציבות, לא רועדות. הביטה בבעל שלה וחשבה: מאוחר מדי. לא מתוך כעס, אלא כי סליחה צריכה משהו חי, ומה שהיה פעם יבש בין השנים ובין “דודה”.
שמעתי, היא אמרה.
זה לא סליחה. הוא הבין.
את השיחה על גירושים פתחה היא, חודש אחרי, בשקט, עם עו”ד. דיצה עזרה למצוא אחת טובה. חילקו דירה. הילדים נשארו עם מירי. ויקטור לא התווכח.
בזמן הזה פתחה מירי סטודיו קטן, שתי חדרים בשכונת התקווה. התלבטה – מאפייה הייתה קלה, אבל הידיים זכרו מחט ובד. דיצה שמעה “מירי, היית צריכה לעשות את זה לפני עשור.”
נעם, ומריר. אז לא היה לה אומץ, עכשיו יש.
התחלה קשה. כסף בקושי, לקוחות בודדים, שעות ארוכות, גב תפוס. רוני באה לעזור, עשתה שיעורים בפינה, שאלה על בדים. התגלה אצלה חוש עיצוב, משעשע צפתה בצבעים, הציעה בגיל חמש עשרה עצות שמפתיעות אפילו תופרות ותיקות. מירי שמה לב.
יונתן עבר תקופה משלו. ויקטור ניסה לראותו, התקשר, הזמין. יונתן הלך, חזר שקט. יום אחד אמר לאמא:
הוא רוצה שאבין אותו.
ואתה?
לא יודע איך מבינים מישהו שמתבייש באשתו. הביט החוצה, אמא, את תמיד היית בסדר. תמיד.
תודה, חמוד.
באמת.
היסס.
יש לי בעיות עם דנה, פתאום פלט. החברה. אומרת שמפחיד אותה מה שאהיה אבא. עושה להשוות.
זה לא אתה חוזר על זה, יונתן.
אני יודע. היא לא.
מירי חשבה, בחרה מילים.
תן זמן. תן לה לראות. מילים לא יעזרו כאן, רק זמן.
הנהן. הקשר עם דנה התנדנד, מירי דאגה, אבל לא נדחפה. כל ילד צריך את המסלול שלו. זה לקח לה, אבל למדה.
הסטודיו גדל לאט. אחרי שנה היו לקוחות קבועות, אחרי שנה וחצי הגיעו שמלות כלה – הכי קשות, הכי רווחיות. מירי לקחה עוזרת, ליטל לא התבלבל עם ליהי בחורה צעירה, ידיים טובות, אופי שדורש סיפור נפרד. עבדו בהרמוניה, בלי הרבה דיבורים הכל בהנהון.
דיצה קפצה לפעמים, קפה בין גזרות וחוטים, שיחות קטנות על בריאות, ילדים, ומה שבאמת חשוב בחיים. פעם אמרה:
את יודעת מה אני אוהבת אצלך? את לא כועסת.
לפעמים כן, הודתה מירי.
לא. את נעלבת. זה לא כעס. כעס הורס. העלבון עובר.
מירי חשבה צדקה.
רוני בגיל שבע עשרה החליטה סופית הולכת ללמוד עיצוב. בלי כרוזים פשוט הופיעה פעם אחת עם קלסר שרטוטים. מירי עיינה בזה לשעה. ישר.
זה שלך.
את לא מתנגדת?
לא. זה שלך את יודעת טוב ממני.
רוני חייכה, חצי-חיוך, חמים.
אמא, את השתנית.
השתניתי?
פעם תמיד היית: “מה אבא יגיד? מה יחשבו?” עכשיו לא.
למדתי מאוחר, אמרה מירי.
לא מאוחר. רוני אספה את השרטוטים, את בסדר.
הכי טוב שנאמר לה שנים. יותר ממחמאות. “את בסדר” ממי שרואה אותך בלי עיניים מצועפות.
את ויקטור פגשה לפעמים. בא לאסוף בגדים לילדים, או להחזיר חפצים. לפעמים החזיק פאסון, לפעמים פחות. שמעה מרחוק ש”אבן יסוד” החליף הנהלה; ויקטור עובד עכשיו כאילו מפקח, משהו טכני. נפילה, ברור. אבל לא עשתה מזה עניין לה כבר היה עולם משלה.
הקיץ השלישי אחרי הגירושים היה קליל. חמים, ארוך. הסטודיו עבר למקום גדול, שלוש תופרות. מירי ישבה בערב עם תה במרפסת בדירה החדשה שכרה לבד, עוד צעד אמיץ, לא פשוט. לפעמים, כשיושבת סתם ככה, גילתה משהו: טוב לה. לא אושר מוקצן, טוב פשוט, שקט, עייף אך טוב.
באחד הימים, בסתיו, הופיע.
ראתה אותו דרך חלון הסטודיו, עם כוס קפה, מבט חצי ביישני בדלת. היה נראה מבוגר. באמת מבוגר, לא סתם התבגר. כתפיים שפופות, חליפה טובה, סגנון ישן.
יצאה לקבל את פניו.
ויקטור, אמרה, היכנס.
ישבו בחדר הפגישות הקטן, שולחן עגול, אגרטל פרחים מיובשים. הגישה תה.
איך את? שאל.
טוב, ענתה. עבודה רצה.
שמעו עלייך. הביט בעיניים. כל הכבוד.
לא ענתה. החזיקה את הספל בשתי ידיים, כמו תמיד.
מירי, השתעל, רציתי להגיד… חשבתי.
חשבת, חזרה.
טעיתי. בהרבה דברים. עכשיו אני מבין.
ויקטור.
תחכי. הרים עיניים. רציתי להגיד: היית אשת בית נהדרת. גידלת ילדים, החזקת הכול. לא שמתי לב. או חשבתי שככה זה. שקל לקחת כמובן מאליו. שתק. טעיתי.
מירי הביטה בו. באדם הזה שמולה: לא צעיר, קצת עייף, והיא רואה גם את הגבר שאיתו התחתנה, גם את זה שקרא לה “דודה”, וגם את העצוב אחרי שליהי הלכה. כולם אדם אחד בעצם.
שמעתי, אמרה.
חשבתי… התחיל, נעצר. לא, זה טיפשי.
דבר.
חשבתי, אולי… לא לחזור. אבל לראות. לדבר. אני לבד עכשיו, מירי. ממש לבד.
שתיקה.
מירי הניחה את הספל. הסתכלה מהחלון: שמיים אפרוריים, עלים על המדרכה, אופניים קשורים. הסתכלה עליו.
ויקטור, אמרה. אני לא כועסת. באמת. זה נגמר. חבל לי רק על השנים, לא עליך אלא על מה שהיה יכול להיות. זה הכול.
מירי.
תן לסיים, אמרה ברוך ובתקיפות. אתה לא לבד. יש לך ילדים. הם יבואו. אתה יודע. הם לא הפסיקו להיות שלך. עצרה. אבל אני לא יכולה להיות מה שבאת לחפש. לא יודעת מה בדיוק שיחה, הרגל, פשוט לא להיות לבד. מה שזה לא יהיה. אני לא יכולה.
למה?
חשבה, לא כדי לפגוע אלא למצוא אמת.
כי חזרתי להיות אני. פשוט זה. וזה עלה לי בהרבה. אין לי כוח לחזור אחורה.
הוא שתק. הביט בתה המתקרר. הנהן, פעם אחת, לאט.
הבנתי.
ידעתי שתבין.
הילדים…
עם הילדים יהיה בסדר, אמרה. זו עכשיו העבודה שלך, לא שלי. גש אליהם. דבר איתם. יונתן עבר משבר. אבל מצפה לך.
ויקטור נעמד, יישר חליפה. תנועה כל-כך מוכרת, ראתה אותה אלף פעם.
השמלה יפה עלייך, אמר פתאום.
הורידה מבט. היום לא הייתה בורדו כחולה, צווארון פשוט. תפרה אותה לבד בשנה שעברה.
תודה, ענתה מירי.
הוא הלך. היא שמעה את הדלת נפתחת ונסגרת. אחריה שקט.
מירי ישבה עוד רגע. בחדר היה קריר. פרחים מיובשים, ספלי תה ריקים, גזרות פזורות בקצה השולחן.
קמה, לקחה ספל, שטפה אותו. חזרה, שלפה עיפרון, ופנתה לאיור הבא.
ליטל הציצה פנימה.
מירי, הלקוחה הבאה הגיעה.
כן, ענתה. תגידי לה לחכות דקה.
ליטל הנהנה וסגרה את הדלת.
