יומן אישי מחשבותיי מרחוב הירקון, תל אביב
לפעמים אין לי מילים
הלילה הייתי קרובה מאד לסוף אלוקים ישמור. איבדתי את ההכרה, עצר לי הלב לכמה רגעים. כשהרגשתי שאני מתרחקת מכל מה שמוכר לי, הופיע בדמיון שלי מלאך שלא דיבר אליי בעברית פשוטה, אבל סימן שאחרי ששוקלים מה עשיתי לטובה ומה לרעה, עדיין עוד לא הגיע זמני לעלות למעלה. הוא ביקש שאחזור לעולם יש לי עוד חסד להשלים.
חזרתי הביתה, לדוד, בעלי. כבר חודשים שאנחנו כמעט לא מדברים. אני ישנה בחדר שלנו, והוא על הספה בסלון. הפסיקתי לבשל לו מזמן אפילו הבגדים שלו מגוהצים בעצמי רק כשהוא לא בבית. הסתכלתי עליו, מגהץ את החולצה שלו לעבודה בבית הספר, וחשבתי לעצמי: “אולי הגיע הזמן להתפייס. אולי אעשה משהו בשבילך, דוד.”
הוא יצא לעבודה ואני התחלתי לכבס ולגהץ לו את כל הבגדים. בישלתי קציצות מרוקאיות שהוא אוהב, הצבתי זר חרציות ושני נרות על השולחן, והשארתי פתק על הספה:
“דוד, אני חושבת שיהיה לך יותר נעים לישון שוב במיטה שהייתה שלנו. המיטה שבה הילדים שלנו שירה ואביגיל נולדו מתוך אהבה. המיטה שבה חיבקנו אחד את השנייה כשהפחד נהיה גדול מדי ללב. האהבה הזאת מחכה לנו, עדיין כאן. אם תוכל לסלוח לי על כל מה שעשיתי אחכה לך במיטה שלנו.”
אשתך, מיכל
כשסיימתי לכתוב, רעדו לי הידיים. הרהרתי למה שאני אתנצל? הוא זה שנהיה עצבני, מסתובב בבית מאז שפיטרו אותו מהמוסך, ואני נדרשת להתאמץ כלכלה את הפרוטות שלנו. הוא כבר מזמן לא אבא סבלני, מותח את העצבים על הבנות, קונה בירה בכסף שכבר אין. כועס כשאני אומרת לו שצריך להתעשת. מה, עכשיו אני אמורה לבקש סליחה?
בתסכול, קרעתי את הפתק ופתאום שמעתי שוב את המלאך:
“זכרי, לא נשארו לך הרבה מעשים טובים עד שתזכי לגן עדן. אחרת לא תוכלי להיכנס.”
חשפתי לעצמי שאלה: “האם זה שווה את זה?”
החלטתי, בולעת דמעות, וכתבתי מחדש, הפעם ביותר חמימות:
“מעולם לא ראיתי כמה פחדת כשהפסדת את מקום העבודה אחרי כל השנים האלה. בטוח שזה היה משבר עצום בשבילך. זוכרת כמה דיברת על כל החלומות לשנים הבאות שנטייל בארץ, בקיבוצים ושדה בוקר, נשב יחד בבית קפה ביפו. אם הייתי תומכת בך לנסות לצייר, במקום לדחוף אותך לעבוד כסבל, אולי הדברים היו אחרת.
אני זוכרת את הערב ההוא שקרעתי את מכתבי האהבה שלך ושרפתי את הציורים שעליהם השקעת כל כך. הרגיז אותי שאתה מסתגר, מוציא כספים על צבעים ומילים שמיועדות לי. הייתי צריכה לעזור לך למכור אותם בשוק הפשפשים, הם נגעו בי ביופיים. גם אני פחדתי הרגשתי בטוחה רק כשידעת מה תעשה למחרת. לא ידעתי לראות את הסבל שלך.
בבקשה, סלח לי, אהובי. מבטיחה שמעכשיו הכול יהיה אחר. אוהבת אותך.”
שלך, מיכל
כשהוא חזר בערב מהעבודה (אפילו עכשיו, מנסה לעבוד כשליח כדי להחזיק אותנו), מיד הרגשתי שהוא קלט שמשהו השתנה. הריח של קציצות וקצת פטרוזיליה, נרות דולקים, המנגינה שהוא אהב עידן רייכל ודף על הספה.
כשהבאתי את האוכל מהמטבח ראיתי אותו בוכה, דמעות של גבר שכבר שכח לבכות. הנחתי את הקערה, חיבקתי אותו לא היה צורך לדבר. בכינו שנינו, והתמלאנו באהבה ישנה. הוא הרים אותי בידיים אל המיטה שלנו. התאהבנו כמו בפעם הראשונה.
אחרי הארוחה, כשהתגלגלנו מצחוק על סיפורים כשהבנות היו קטנות, הרגשתי שאני חייבת לחיות את הרגע הזה מחדש כל ערב.
כששטפתי את הכלים, הצצתי לחלון וראיתי שוב את המלאך בגינה. רצתי החוצה, דמעות זולגות:
“בבקשה, מלאך, תן לי להישאר. אני רוצה לעזור לדוד לחזור לצייר, לטפח מחדש מה שנשבר. מבטיחה, אעשה הכול שיהיה שמח. אז תלך איתי.”
המלאך חייך:
“לא צריך לקחת אותך לשום מקום. כבר הגעת לגן עדן. את הרווחת אותו ביושר. תזכרי רק מה זה גיהנום ותזכרי, גן עדן דווקא לא רחוק כמו שחשבת.”
ואז שמעתי את קולו של דוד מהבית:
“מיכלי, קריר, בואי לישון. מחר יום חדש.”
חשבתי לעצמי:
תודה לאל, מחר יום חדש.
למחשבה:
אתה המתלונן על מה שאין חשבת כמה נתת?
אתה הכואב האם שקלת כמה כאב עשית לאחרים?
אתה המוכיח חוסר ידע אצל זולתך בדקת את הידע שלך?
אתה המגנה טעויות האם הכרת בטעויות שלך?
אתה המצהיר על ידידות האם היית נאמן לעצמך?
אתה הרוצה עוד ועוד האם ביושר ראית מה כבר קיבלת?
אתה שמבקר את העולם האם ניסית לתקן משהו בעולם הזה?
אתה החולם על גן עדן מה עשית כדי להוריד את הגיהנום מכאן?
אתה המתגאה בענווה האם ענוה באמת בקרבך?
אתה הגוער ברע האם מרבה אתה טוב?
אתה המתלונן על קהות האם אתה מביע אהבה?
אתה הפוחד מעוני האם אתה מעריך את אשר לך?
אתה שבעוקצם דורכים קוצים האם עזרת לשתול ורדים?
אתה הפוחד מהחושך האם הדלקת אור?
אתה שקוע בעצמך האם דאגת לאחרים?
אתה הפוחד מקטנות האם שאפת לצמוח?
אתה הפוחד לבדידות האם הענקת נוכחותך למישהו?
אתה הדואג ממחלה האם שמרת על בריאותך?
אתה כמהה לשלום האם חתרת לסיים מריבה?
