תקשיבי, היה לי מקרה באוטובוס שאי אפשר לשכוח – כזה שנשאר איתך בראש כל היום. באוטובוס היה דחוס, מלא בעיקר אנשים מבוגרים, עם שקיות מהשוק והמון דיבורים על המחירים ביוקר המחיה ומתי ירד גשם כבר. על אחד מהמושבים בכניסה ישב בחור צעיר, אולי בן שמונה-עשרה כזה, עם קעקועים על היד והצוואר, קצת זיפים, ולבוש בטי-שרט כהה. היה נראה עליו שהוא עייף רצח, פשוט שותק ומביט החוצה מהחלון.
בשלב מסוים, בתחנה שנמצאת ממש בלב תל אביב, עלתה לאוטובוס אישה עם שתי ילדות קטנות, אחת יעל והשנייה נועם. יעל תפסה לאמא שלה את היד, נועם נדבקה לרגל שלה. כמובן, אין מקום לשבת בכלל. האמא מסתכלת מסביב, ישר שמה עין על הבחור הזה וניגשת אליו, לא מתביישת, בקול רם ומעוצבן:
סליחה, בחור צעיר, תקום, יש לי שתי ילדות פה.
היה רגע של שקט מוזר באוטובוס. כולם חגגו עליה בעיניים. הבחור מרים עליה מבט, שקט לגמרי, אבל לא קם מהכיסא.
אתה לא רואה? שתי ילדות קטנות פה! אתה לא מתבייש?
כבר חצי אוטובוס מאזין. היא ממשיכה:
הדור הזה, אני לא מבינה מה קרה, אין טיפת נימוס. יושב פרוס, כאילו העולם שלו, ואמא עם שתי ילדות עומדת…
הוא עונה לה ברוגע:
לא פגעתי באף אחד.
אז תקום, היא גוזרת עליו זו הרי הבסיס של החינוך. גבר אמיתי לא יושב כשהוא רואה אמא עם ילדות עומדת לידו.
כמה מנענעים להסכמה. היא לא מוותרת:
קשה לך לקום? אתה צעיר, אתה בריא. מה הבעיה? הקעקועים מפריעים לך לזוז?
את באמת חושבת שמגיע לך לשבת רק בגלל שיש לך ילדות? הוא עונה.
ברור, היא זורקת בחזרה אני האמא פה. מה, אתה יותר חשוב?
היה שם מתח כזה באוויר שאפשר היה להרגיש אותו. הבחור בסוף קם לאט, מחזיק במעקה.
ידעתי שאתה יכול, אם מתאמצים קצת, היא מטיפה, כאילו ניצחה. היית צריך פשוט להיות בן אדם מהתחלה.
ואז, ואת זה כולם לא צפינו הבחור מרים את המכנס, ולא תאמיני מתחת יש לו פרוטזה מתכתית מבהיקה לנוכח התאורה באוטובוס. הייתה דממה, אפילו מישהי מבוגרת שמה יד על הפה בתדהמה, ואיזה בחור הוריד מיד את המבט.
הפרצוף של האמא התחלף תוך שניה מהביטחון העצמי לא נשאר כלום, נהייתה לבנה כמו סיד. רצתה להגיד משהו, לא הצליחה להוציא מילה. הילדות התחפרו בה חזק חזק.
הבחור החזיר בשקט את המכנס למקום, חזר לשבת. הוא לא אמר כלום מיותר, לא הסתכל מסביב, ולא ניסה להלבין אף אחד. היה עליו שקט ועייפות.
השתרר שם שקט שכולם הרגישו. מישהו מאחורה לחש שאסור לשפוט אף אחד לפי קעקועים או גיל. ועוד מישהו תמך. והאמא? מאז לא ניסתה לבקש מקום, פשוט עמדה בשקט, מביטה בנוף דרך החלון.
