5 בפברואר. בדיוק שלוש שנים מאז אותו היום הארור. בוקר קפוא, שלג תל־אביבי מאוד לא אופייני, אבל המערכת עשתה את שלה והכביש עלה מראשל”צ לירושלים נראה כמו מנהרה אחת של לבן חסר רחמים. אני, תמר אונגר, נוהגת במאזדה 3 הלבנה שלי, מכווצת אצבעות על ההגה, מזגן חימום פועל בכל הכוח, והווייז מסמן בפשטות: “עוד שבע דקות ליציאה להראל.” כאילו שלא מדובר בדרך שמזכירה לי שוב ושוב כל מה שאיבדתי.
כמו בכל שנה, עליתי מהבית שלי בגבעתיים לירושלים. נסיעה של שעה וחצי בדרך־כלל, והפעם שלג, גשם, רוח שמכה בחלונות כאילו רוצה להקפיא את כל מה שבי. אני עושה את העלייה הזו מאז הכל התרסק. לא בשביל עצמי, אלא בשביל להניח זר חמניות קטן מתחת למצבה עקומה בצד הדרך, מתחת לחורשת אורנים איפה שאלעד, בעלי לשעבר, תקע את הצלב, סימן של אשמה וזיכרון.
שלוש שנים מאז התאונה. שלוש שנים מאז שהבן שלי, נעם, הפסיק לנשום. שלוש שנים של טיפול אצל הפסיכולוגית דנה, של לחזור לבד לבית עם צעצועים שלא זזים וצלילים של ילד קטן שאני מדמיינת שהם שם כל פעם שאני קמה בלילה. שלוש שנים של אשם. אלעד חזר ואמר, “זה לא באשמתך, תמר,” לפני שפסע והלך, לא עומד בכאב שלי. אבל אני הייתי הנהגת. אני פספסתי את השלולית המבשרת רעות. זה אני.
הגעתי לפנייה ההיא, אחרי מושב בית זית. הכל היה שקט, רק השלג חורק מתחת לנעלי החרמון, כשירדתי מהאוטו והחזקתי בזר החמניות נעם היה עף עליהן, קוטף אותן בגינה, מביא לי אותן בידיים הקטנות, עם החיוך הרחב והחסר שיניים שלו.
רצתי בשביל המוּכּר בסופת השלג, תמונה חיה מהעבר. ואז נתקלתי בהם: לא רחוק מהעץ, על פיסת השלג המכוסה עקבות זוג תנים. אחת, גדולה, גופה נפוחה, לצד שתיים קטנות שצמודות לה, רועדות. קל לזהות: האם גוססת, הפצעים אדמדמים בשלג הלבן, והגורים שלה לא מוכנים לעזוב.
בהבזק אחד ראיתי. העקבות מהכביש נעצרות פתאום, דם מחמם את הלובן הקפוא. הזכר, כנראה, נדרס, היא גררה את גופתו לצל נשארה להילחם על מה שכן נשאר, ממש כמוני, במקום בו הכל נגמר לי.
עצרתי לידם. הבחירה הייתה בלתי אפשרית: לנסוע, להשאיר, לקרוא לעזרה שלא תגיע מהר בשל הסערה הם לא ישרדו. או להישאר. לא ידעתי מה מניע אותי, אבל רצתי לאוטו, לקחתי שמיכה תרמית, ועטפתי בשתיים הקטנות, פעמיים קטנות זכרתי איך הרגשתי בעצמי כשהתקווה דועכת. האם לא התנגדה, רק בהתה בעיניים החומות־צהובות שלה, מבקשת עזרה. אני לא בטוחה שאלוהים היה שם, אבל אני הייתי חייבת לנסות.
סחבתי את הגורים, אחרי זה את האם, בקושי, ברגליים כורעות, בגשם ושלג ורוח, לתוך האוטו. השארתי את החימום על מקסימום, שמיכות, בקבוקי מים פושרים, נסעתי כמו מטורפת למרפאה הווטרינרית של ד”ר יורם בלומנפלד בקרית יובל. אני אפילו לא בטוחה איך הצלחנו לא להחליק שוב.
הגענו מותשות, אני על סף בכי. יורם ראה מיד שמדובר בקרב אבוד. הוא אפילו העיר, “יש חובת דיווח על חיות בר”, אבל אני שכנעתי אותו. רק תציל אותם, אמרתי, ותן לממלכה הבירוקרטית אח”כ לחשוב. השעות הבאות היו ערבוביה של אינפוזיות, תחממות, ניסיון להרים חיות שנאבקות על כל נשימה. לא זזתי מהקליניקה. אכלתי עוגיות מהמכונה ושתיתי אינסוף נס איתו ביחד.
בלילה, האמא קראתי לה רֵחֵל, כי זה שם של אמהות כואבות בארץ הזו פתחה עיניים. היא ראתה אותי, ראיתי שהיא מבינה, כאילו אני ברגע ההוא שלה. לא הזדקקה לעוד, עצמה עיניים של שינה, לא של פרידה.
קיבלתי שלושה ימים איתם, עד שעמותת “להציל חיות ירושלים” באו לקחת. נלחמתי שיישארו עוד קצת. אספתי אותם, חיבקתי, נתתי שמות ללבן שבתנים קראתי זמרי, לכהה יותר שחר. ידעתי שזו טעות, שאסור להיקשר, אבל לא יכולתי אחרת.
ביום שלקחו אותם לבסוף ורחל התנגדה, היללות של הגורים פילחה לי את הלב. ד”ר יורם שם יד על כתפי, “עשית כל מה שאפשר,” אמר. אבל כל הדרך הביתה, בחשבון הבנק שתכננתי עליו לשיפוץ הדירה, קניתי כרטיס לגן החיות התנ”כי, פשוט כדי לדעת שהן יזכו לראות שמיים, עצים, שלא יוותרו עליהן.
במשך חודשים לא הצלחתי להתאושש. פסיכולוגית. עייפות. בדידות. תמיד אותו שקט בבית, אותה דלת לחדר של נעם, בובה מונחת כמו שהשאיר. אז באיזה בוקר קיבלתי שיחה מפתיעה מיכל מהעמותה. “רחל והגורים לא מסתגלים, לא מוכנים להיות עם אחרים, מאיימים גם בכלובים הפרוטוקול אומר להשאיר לנצח בשבי.”
הכאב נדחס פנימה. ואז, מיכל הציעה, בקול שקט: “יש תוכנית ניסיונית. בואי, תהיי איתם, תלמדי אותם להסתגל, לשוב לטבע. את היחידה שהם סומכים עליה.” עזבתי הכל ונסעתי ל”תחנת גן הסנהדרין” מעבר להר אדר. חודשים בבקתה של פקח יערות, בלילות קרים, בלי חשמל, בלי אף אחד, רק קולות שועלים ליליים ושלושת התנים. לימדתי אותם לחפש אוכל, להיזהר מאנשים, רחל הובילה, אני תמיד בצד כמו אמא חדשה, אבל כזו שמוכנה לשחרר.
יום אחד, במרץ, ראיתי הראשונה שצדה טרף באמת הייתה זמרי, לא שחר. רחל הביטה בהם, יללה אלי מבין העצים, כאילו נפרדת.
בתחילת החורף הם כבר כמעט לא חזרו. ידעתי שזה סימן טוב הם באמת בדרך לעצמאות.
5 בפברואר, שנה אחרי. הלכתי שוב למצבה. הנחתי זר חמניות ונשמתי עמוק. ואז, לצד הכביש, בין הצללים על רקע השלג שלושה תנים הופיעו. רחל, שחר, זמרי. מביטים בי ממרחק. יכול להיות שזה הם? אני יודעת שכן. רחל ייללה דקה של חסד בעולם משוגע, ואז נעלמו שוב ליער.
הפעם לא היה הכל דמעות. חזרתי לגבעתיים, לחדר של נעם, פתחתי את הדלת. נשמתי את הריח וסיפרתי לו על השנה, על הגורים, על רחל, על התקווה. החלטתי: אני לא אמות איתך, ילד שלי. אני אנסה לחיות.
ביום שאחרי, הלכתי לעמותת “תנו לחיות לחיות” בתל אביב ואימצתי כלב מבוגר, לא גזעי, שאף אחד לא רצה. קראתי לו אלמוג. הוא לא החזיר לי אהבת ילד, אבל הכריח אותי לאכול, לקום, לצאת לטייל. הקצב שלי השתנה, לאט.
התחלתי להתנדב, ללמוד טיפול בחיות בר באוניברסיטה העברית. זו עבודה קשה, אבל כל יום שאני שם, אני קצת פחות לבד. עשיתי לי חברה, גיליתי שאפשר לדבר על צער וכן לשמוח. יש ימים קשים, יש ימים קלים. החיים שלי קטנים, לא חזרו למה שהיו, אבל יש בהם משמעות. דווקא מהמקום הכואב, אפשר בכל זאת להרגיש חיה.
ועכשיו, כתיבת היומן הזו. אולי השנה, אולי החורף הבא, החיים שלי יתמלאו שוב בצבעים שלא הכרתי. אני זוכרת את רחל ביער, את החופש בעיניים שלה. אני מנסה לזכור שגם אני יכולתי להתנשף אוויר חופשי. אולי, מובילה אותי אהבתו של נעם, גם לי מותר.
אני שורדת, יום אחד, נשימה אחת, כל פעם מחדש. והיום זה מספיק.
