עשרים ושש שנה אחרי
מרק הקובה באותו ערב יצא במיוחד טוב. יעל הסירה את המכסה מהסיר, טעמה מהכף, הוסיפה קמצוץ מלח ונשארה מרוצה. בעשרים ושש השנים האחרונות למדה לבשל אותו כמו שאהב דני: סמיך, עם סלק כהה-אדום, שמנת חמוצה מהשוק, ושמיר שצריך להוסיף ממש ברגע האחרון, אחרת הריח מתפוגג. ערכה שולחן בסלון, פרשה חלה, הניחה את הספל הוותיק האהוב עליו עם הסימן הכהה, שלעולם לא הסכים לזרוק, למרות שהיא כבר זמן רב חשבה שצריך.
דני הגיע בדיוק בשמונה וחצי. תלה את הזקט על קולב, שגלש מיד לרצפה, ועבר ישר למטבח, מבלי להסתכל עליה.
קובה? שאל, מציץ לסיר.
קובה. שב, אני אמלא לך.
הוא התיישב, שלף את הטלפון והתחיל לגלול. יעל הגישה לו קערה. הוא אכל בשקט, לא מרפה מהמסך. היא ישבה מולו עם כוס תה שהתקרר כבר מזמן. בחוץ נשף רוח של נובמבר על ענפי עץ התפוח ששתלו צעירים, בשנה הראשונה בבית הזה.
דניאל, אמרה פתאום, אנחנו צריכים לדבר, אני חושבת.
הוא הרים עיניים. לא היה כעס, לא עניין. מבט רגיל של מישהו שהפריעו לו באמצע משהו חשוב.
על מה?
לא יודעת. אנחנו בחודשים האחרונים כאילו זרים. אתה חוזר מאוחר, הולך מוקדם. אני כמעט לא רואה אותך. הכל בסדר?
הוא הניח את הטלפון. לקח פרוסת חלה.
את רצינית? מה זה “הכל בסדר”?
בינינו. בינינו לבין עצמנו. מה קורה איתנו.
הוא השתהה רגע, ואז הסתכל עליה במבט של מישהו שכבר החליט לפני שנים.
את רוצה לשמוע בכנות?
כן, דני, אני רוצה אמת.
בכנות? חזר, נוגס בחלה. אני כבר לא מאוהב בך. הרבה שנים כבר. אני מעריך אותך את שומרת על הבית יפה, אוכל, ניקיון, לא עושה בעיות מיותרות. זה נוח. אבל אם את מדברת על אהבה אז לא, יעלי. אין אהבה בינינו כבר הרבה שנים.
היא הביטה בו. הוא אמר את זה בשקט, כאילו הוא מסביר למה בחר סוג שמן מסוים לאוטו. בלי רגש, בלי טיפה של חרטה, בלי שמץ של בושה.
אתה רציני? שאלה חרישית.
תמיד כשאני אומר דברים חשובים, אני רציני.
ואתה ככה אומר לי את זה? במטבח?
מתי עוד לדבר? את שאלת, עניתי.
היא נעמדה, אספה את כוס התה שלה והניחה בכיור. עמדה רגע מול החלון, מביטה אל החשיכה, לאור שבבית של השכנה שושנה. בטח גם היא מכינה עכשיו ארוחת ערב.
הבנתי, אמרה, ופנתה לחדר השינה.
לא החליפו עוד מילה באותו ערב. הוא המשיך להתעסק בטלפון, נרדם על הספה. היא שכבה בחושך, עיניים פקוחות, מקשיבה לנחירות שעברו דרך הקיר. המרק נשאר על הכיריים. כמעט לא נגע.
זה היה סיפור מהחיים, כזה שלא ממציאים פשוט מדי, אמיתי מדי במידת הכאב שבו.
למחרת בבוקר קמה יעל בשש, כמו תמיד. הרתיחה מים, יצאה להאכיל את החתולה שבאה אליהם לפני שנתיים ולא עזבה. אוויר נובמבר היה חריף, ריח של עלים נרקבים ולחות. עמדה במעיל מעל החלוק מביטה בגינה. עץ התפוח עמד ערום, כפוף. תחתיו התגלגלו תפוחים מרקיבים, השנה לא הספיקה לאסוף. או לא רצתה.
“זה נוח,” חזרה במחשבה על דברי בעלה.
עשרים ושש שנה. עשרים ושש שנה שהיא מבשלת, מכבסת, מנקה, מארחת חברים שלו, יודעת עם מי צריך לדבר ואיך, לא שואלת שאלות מיותרות, שומרת על הבית כל כך יפה שאפילו אמרו לה: “יעל, את קוסמת.” זאת הייתה המשבצת שלה. והיא מילאה אותה מצוין. אבל התברר שהשם של התפקיד היה אחר, לא “אישה”, לא “אהובה”. “נוח”.
החתולה התחככה ברגלה, יעל כרעה וליטפה אותה מאחורי האוזן.
אנחנו, חברה, צריכות לחשוב, אמרה בלחש.
הקומקום שרק והיא נכנסה פנימה.
בפעם הראשונה זה שנים לא הכינה ארוחת בוקר. רק מזגה לעצמה תה, לקחה ביסקוויט והתיישבה ליד החלון. דני יצא בשבע וחצי, הביט בבהלה על שולחן ריק.
ארוחת בוקר?
אין כלום על הכיריים, ענתה, לא מרימה מבט מהתה.
עמד רגע, לקח את המעיל, ויצא. דלת הטרקה. שמעה את הרכב נוסע ונעלם.
השקט בבית נעשה עבה כמעט במגע. ישבה בו והבינה שמשהו מהותי השתנה. לא בו. בה.
אחרי גיל חמישים, חשבה לעצמה, לפעמים הכל מתחיל מחדש משיחה אחת בערב. ממשפט שמטלטל יסודות של שנים. היא בת חמישים ושתיים. דני בן חמישים וחמש. הם חיו בבית פרטי במושב בעמק חפר, כולם מכירים את כולם, לכל אחד גינה, שיגרה קבועה. הבית שלהם היה גדול, שתי קומות, מרפסת, התפוח שבחוץ. תמיד האמינה שזה הדבר שמחבר בניהם הבית.
אבל למי באמת שייך הבית? איך הוא רשום? מי שילם על החלקה? מי הביא את הכסף שמכרה את דירתה הקודמת ושמכרה אותה כשהתחתנו?
יעל הניחה את הכוס ושאלה פתאום את עצמה שאלות שמעולם לא העזה. מעולם לא עסקה ברצינות בכספי המשפחה. דני תמיד אמר: “אני מטפל, אל תדאגי”. והיא באמת לא דאגה. הוא עסק בנדל”ן, עסקאות, ליווה פה ושם, היא לא חפרה. הכסף היה. חיו טוב. זה כל מה שהעניין אותה.
כעת משהו נדלק בתוכה. שקט, בלי דרמה, בלי בכי פשוט נדלק. היא הבינה: הגיע הזמן לבדוק. הכל.
לקראת הצהריים התקשרה לחברתה רוני. הן הכירו מאז התיכון, למרות שרוני גרה בתל אביב והן לא נפגשו יותר מדי.
רונית, אני חייבת לפגוש אותך.
קרה משהו?
אתמול דני אמר לי שאני לו נוחה. לא אהובה, לא נדרשת, נוחה. כמו כורסה.
שתיקה.
תבואי, אמרה רוני. עכשיו. פשוט תבואי.
נפגשו בבית קפה קטן ליד הבית של רוני. רוני הייתה אחת שאף אחד לא משחק איתה משחקים, ישירה, גרושה פעמיים ו”מפולפלת עד הגג” כפי שאמרה על עצמה. הקשיבה ליעל בלי להפריע, ואז שיחקה בכפית ושאלה:
יעל, זוכרת שמכרת את הדירה שלך ב-98?
בטח. בשביל הבית.
לאן הלך הכסף?
לבנייה. דני טיפל בכל.
והניירת? רישום הבית, הקרקע? שלך? של מי?
יעל השתתקה. לא ידעה. כך פשוט: של מי רשום הבית? לא הייתה לה תשובה. זה היה בבת אחת מוזר ומביך.
בדיוק, אמרה רוני. יעל, אני לא רוצה להפחיד – אבל את חייבת לברר. הכל, ומיד. תתחילי מהמסמכים.
את חושבת שיש בעיה?
אני חושבת שגבר שאומר לך “את נוחה לי” מרגיש עצמו חסין. ככה לא מדברים אל מי שאפשר להפסיד בקלות. תביני.
בדרך הביתה חשבה על כך “על אלה שאפשר לאבד, לא מזהירים כך”. הייתה בזה קרירות מדויקת.
נכנסה לחדר העבודה, המקום שדני תמיד טען שהיא צריכה לא להיכנס, “בלגן של עבודה, אני מסתדר”. לא שאלה. עכשיו הדליקה את האור, הביטה סביבה.
שולחן, קלסרים, מגירות. משרד רגיל. פתחה מגירה. מסמכים, חשבוניות, תדפיסים. מגירה שנייה נעולה. שלישית נפתחה, ובה קלסר “בית מסמכים”.
התיישבה על הרצפה, עיינה. תעודת בעלות: דני כהן. בעלות על הקרקע? דני. הסכם רכישה? דני. שיטפה עד הסוף שמה לא הופיע.
ישבה עשרים דקות בוהה. לבסוף קיפלה הכל חזרה, יצאה, עברה למטבח, הרתיחה מים לתה, הוסיפה דבש שיש במזווה ושתתה באיטיות עד תום.
לא בכתה. זה הכי מפתיע. פעם אולי הייתה בוכה, נעלבת, מסתגרת. עכשיו במקומה הייתה תחושת ריכוז חדשה כאילו התארגנה לפעולה שעוד לא יודעת מהי, אבל יודעת שצריך.
בלילה פתחה לפטופ, חיפשה באינטרנט: זכויות אישה בגירושים, רכוש משותף, מה זה נכסים משותפים, קראה וגילתה. רשמה שאלות במחברת. בשתיים לפנות בוקר דף מלא שאלות.
למחרת חייגה לעורך דין של חברה, לא דרך דני והאנשים שלו. קבעה פגישה.
בדיוק אז נזכרה בעוד משהו.
לדני היה עורך דין מזה חמש שנים ענת ברק, האישה מגונדרת, שיער גינגי, תמיד במדי עסקים וכמעט תמיד עיניים חדות. ראתה אותה פעמיים-שלוש, אירועים משפחתיים, אפילו בבית כשהביאה ניירות. יעל תמיד נשארה מנומסת.
עכשיו פתחה את הטלפון של דני, ששכח בחדר השינה. לא חיטטה, לא קראה התכתבויות. רק בדקה את העדכונים האחרונים אצל ענת. שיחה מאתמול בעשר וחצי בלילה. זה הספיק לה כדי להתחיל לראות את התמונה.
הפגישה עם העו”ד, ד”ר גולן, הייתה שלושה ימים אחר כך. גבר בשנות החמישים, דיבור שקט וישיר. היא תיארה: עשרים ושש שנה נישואין, הבית רשום על דני בלבד, היא מכרה את הדירה שלה ב-98, כסף הושקע בבנייה, אין אצל יעל אסמכתאות.
מקרים כאלה יש הרבה, אמר. רוב הנכסים נרשמו על בן הזוג ש”הבין עניין”. מה שמגיע לך שווה הרבה.
ומה באמת מגיע?
החוק בישראל אומר ברור: רכוש שהושג בנישואין משותף, גם אם רשום רק על אחד. בית שנבנה אחרי החתונה נכנס לתוקף הזה. אבל צריך לבדוק מתי נקנתה הקרקע, מתי נבנה, האם הכסף בא מנכסים קודמים.
הדירה שלי מכרתי והשקעתי.
יש לך חוזה מכירה?
חשבה. החוזה אמור להיות איפשהו.
בטח. אמצא.
תביאי. זה מרכזי. אם אפשר להראות שהכסף ממכירת דירתך הוזרם לבניית הבית הכל משתנה.
חזרה הביתה בתחושת משימה. חיפשה בכל מקום ארגזים, מזווה, קלסרים שלא נגעו בהם עשור. לבסוף, מתחת לחבילה ישנה של מגזינים, מצאה קלסר ישן ובו מסמכים משנות התשעים. חוזה מכירת הדירה באפריל 98, עם סכום רשום.
החזיקה את הדף הזה ופתאום הורגש משהו דומה להקלה: ההוכחה קיימת. עשרים וחמש שנה בארגז ועכשיו בדיוק נחוץ.
שבועיים אחרי יעל חיה חיים כפולים. כלפי חוץ הכל רגיל. בישלה לה, ניקתה את שלה. את חפציו לא נגעה, כלי אוכל שלא נשטפו, חולצות לא גוהצו. הוא שם לב ביום השלישי.
יעל, אין לי חולצה מגוהצת.
נכון.
לא תגהצי?
לא.
הביט עליה בהפתעה.
נעלבת מהשיחה?
לא דני. הבנתי אותך. אמרת “נוח”. עכשיו גם לי נוח לשים קו אני לא אשתך, אני עוזרת הבית. בוא נפרט תנאים.
שוב לא היה לו מה להשיב. נעלם לחדר העבודה. שמעה אותו מדבר חצי בשקט בטלפון. לא ניסתה להאזין. היו לה עיסוקים משלה.
שקדנית למדה כל מה שיכלה על השנה האחרונה שלו. לא מתוך קנאה מתוך צורך. הבינה “אוריינות כלכלית לנשים” אין פירושה לדעת לחשב אחוזים בסופר; אלא להבין איפה הכסף נוגע לך.
בין ניירותיו מצאה מספר חוזי דירות. בשניים חשדה. הציגה לד”ר גולן.
רואה כאן? הצביע. מוכר וקונה בעצם אותו אדם, כמה חברות. יתכן עסקת פנים ליצירת מראית עין.
זה פלילי?
זאת עילה לבדיקה. אם המס הכנסה ייכנס יכול לחול אחריות. מה שחשוב לך אם חלק מהעסקאות יתבררו כבעייתיות את עלולה להיפגע מהרכוש המשותף.
זה עלול לקרות לי?
אכן. אשתו עלולה להיגרר לעיסוקי הבעל, אם העסקים משותפים או שיש מעשה רשלני.
זו כבר הייתה דרמה. יעל חזרה הביתה, ישבה זמן רב בגינה. האדמה התקשתה, העלים מזמן נפלו. החתולה נצמדה אליה.
בעל בעייתי, חשבה, אינו בהכרח מי שצועק או שובר חפצים. לפעמים זה האדם שלא רואה אותך, מתכנן את החיים שלך כסוג של נוחוּת ואת אפילו לא שמה לב מתי הפכת מישות לבורג במערכת.
היא החליטה.
ד”ר גולן סייע לה להגיש תביעה בביהמ”ש לענייני משפחה על איזון משאבים. מצאו וחיברו הכל: חוזה המכירה שלה, תדפיסים, חשבוניות לסחורות משנות הבניה ברישום מדויק מהבנק. הכל הראה שהבית נבנה מאז 98, מכסף שלה.
היא לא סיפרה לדני. המשיכה לגור בדירה, להתנהל בקצרה, נייטרלי. הוא חשב שזו עלבון שיחלוף. בינתיים, רוני שעבדה בסביבה משפטית ביררה עוד.
יעל, גיליתי משהו. בעלך רשום כבעלים של חברה חדשה עם ענת. אשת קשר קרובה.
יעל שתקה.
מבינה מה זה אומר?
כן, זה יותר מעסקי.
ומכיוון שזה טרי הם גם אולי מתחילים להזיז נכסים. תמהרי, יעל.
בערב סיפרה לד”ר גולן. הבין מהר.
אם הוא מעביר נכסים הגישי מיד בקשה להבטחת זכויות לאסור מכירה בלי אישור.
תוכל?
מחר בבוקר מחכה לך.
הלכה. חתמה. עורך הדין הסביר בסבלנות כל שלב. זה לא היה כפי שפחדה לא מסובך כלל. מספיקה הבנה בסיסית ודמות ליווי.
כשהיא יצאה, החל לרדת שלג ראשון. עמדו פתיתי שלג רכים על הרכב, על המדרכה. הביטה עליהם. בתוכה הידהדה תחושה חדשה לא ניצחון, אלא כבוד-עצמי שקט למי שקמה מהרצפה והתחילה לבנות.
דני גילה על המסמכים אחרי שבוע. צלצל כשקנתה בסופר.
מה הולך כאן?
מה כוונתך?
התקשרו מהבית משפט עיקול? תביעה?
כן, דני.
נפלת על הראש? אחרי שיחה אחת?
אחרי עשרים ושש שנה, ענתה בשקט. יש לי חלב להכניס למקרר. נמשיך בערב.
סיימה את השיחה, ניגשה לקופה. ידה לא רעדה. קולה אחיד. אפילו הופתעה מעצמה.
בבית הדברים היו קשים. דני התרגש, הסתובב, דיבר מהר.
יעל, הבית שלי, אני בניתי, השקעתי.
בנית בכסף שכלל גם את דירת הילדות שלי. יש לי הוכחה.
זה היה מתנה! את הצעת.
הצעתי להשתתף בבית המשותף, לא רק שלך. יש הבדל.
דיברת עם עורך דין מאחורי הגב שלי?
כשם שאתה פתחת חברה עם ענת במסתרים.
פאוזה עבה.
למה את מתכוונת?
ענת ברק. החברה איתך. חותמת ממרץ.
הוא ישב. הביט בה במבט אחר של הערכה חשדנית.
התכוננת טוב.
אתה לימדת אותי כדאי להיות מועילה. עכשיו אני מועילה לעצמי.
שתקו. ספלו עמד באמצע.
יעל, אפשר לגמור טוב?
רק דרך עורכי דין.
שלושה חודשים נמשך הסיפור. לא סערה רגשית הליכים. שירותים. דיונים. כתבי טענות. ד”ר גולן היה מושלם מסביר, לא מפחיד, גם לא מלטף סתם. כנה: זה קל, זה מורכב, זה ייקח זמן.
במקביל התברר שיש לבעיות הנדל”ן של דני קצה לא נעים חקירות מס הכנסה על עסקאות מפוקפקות. זה איכשהו עזר ליעל ד”ר גולן השתמש בכך למו”מ: דני קיבל נכסים אחרים (ממילא בעייתיים), יעל שמרה בידיה את הבית. ענת, כך נודע, לא הסכימה למשוך את כל הבעיות של דני, ונטשה את העסק המשותף.
רוני שמעה פעם מחברה “האישה נעלמה ברגע שהתחילו בעיות”.
חכמה, אמרה יעל.
לא כועסת עליה?
לא על ענת. אני לא עשיתי את שלי עד עכשיו שם הבעיה.
הסכם הפשרה נחתם בפברואר. יום קר, שמיים אפרפרים. ישבו אצל ד”ר גולן. היא, דני ועורכי הדין. חתימות, שקט. דני הביט בה פעם אחת מבט ענייני. לא עלבון, לא שמחה. מבט.
כשיצאה, לחץ ד”ר גולן את ידה.
היית מצוינת.
עשיתי מה שצריך.
זה כל הסיפור.
דני עזב באותו יום. לקח את חפציו וחפץ לסגור את הדלת. יעל לא הביטה. עסקה במטבח, מיינה חפצים שצריך היה לזרוק שנים. ספלו השחור החזירה למדף. מה פתאום לזרוק ספל? רק ספל.
הבית היה שלה. גם פורמלית, גם בפועל. שתי התעודות במגירת השידה בחדר השינה. עדיין לא התרגלה. לא לתחושת ניצחון לזהות חדשה. לשקט שהוא שלה סוף-סוף, לא כהפוגה זמנית.
האביב בא מוקדם. בסוף מרץ כבר נראו ניצנים ירוקים בעץ התפוח. יעל יצאה בבוקר לגינה עם קפה והביטה עליו. זקן, קצת עקום, קליפתו סדוקה אך חי.
החתולה יצאה מייד, התמתחה ונשכבה על המדרגה, עיניים עצומות.
בערב צלצלה רוני.
איך את?
היום גירפתי גינה, מצאתי קן ישן, ריק.
סימבולי. תוכניות לעתיד?
האמת?
בלב שלם.
יעל שתקה. הביטה מהחלון על הגינה החשוכה, על הכוכבים הראשונים שמבצבצים.
יש לי מחשבה. אני רוצה להשכיר את הקומה השנייה. ריקה, שלושה חדרים הכנסה קבועה. וגם להירשם לחוג כלשהו. תמיד רציתי ללמוד לצייר. לא נסגר לי פעם.
חוג ציור?
מגחכת?
ממש לא. אני רק חושבת זו פעם ראשונה זה שנים שאת מדברת על מה שבאמת את רוצה.
כן, אמרה יעל אולי באמת לראשונה.
פסקה של שקט.
טוב מאוד, השיבה רוני.
יחסה של יעל לנישואיה השתנה. לא מרה, לא עם רצון לשכתב העבר. סקרנות איך קורה שאדם לא שם לב שהוא הפך לנוחוּת של מישהו אחר. לא במכוון ככה התגלגל.
לא סיפור על בכי וצעקות אלא על קלסר מתחת למגזינים, עורך דין עייף, וסיר קובה שלא עלה לארוחת ערב. ואיך עצמאות כלכלית לנשים פירושה פשוט לשאול למי רשום הבית שבו גרת עשרות שנים.
באפריל תלתה שלט להשכרה. זוג צעיר ומקסים נכנס, שניהם עובדים בהרצליה. אדיבים, נעימים. רק שלום-שלום, כאן ושם כיבוד. לא מעיק.
חוג הציור התחיל במאי, בסטודיו קטן בכפר סמוך. פנסיונרים, אם צעירה, גבר בן שישים שתמיד רצה לצייר אך בנה גשרים כל החיים. המנחה אומן ותיק, לא מפטפט, נותן עצות מדויקות.
בשיעור הראשון ציירה תפוח. עקום. הסתכלה וגיחכה בשקט, לעצמה. תפוח עקום כמו העץ בגינה שלה.
יוני. יעל ישבה בערב על המרפסת עם תה וספר. הטלפון דומם. דני לא התקשר חודשיים, גם היא לא. שמעה דרך מעגלים שהוא שוכר דירה בתל אביב, מנסה לעבוד. ענת הלכה, הבעיות נשארו. לחיות את התוצאות שונה מלהחזיק בבית נוח עם אישה נוחה.
היא לא שמחה לאידו. האמת, היה לה פשוט שקט. לא באכזריות, אלא בשחרור מוחלט. מהנה כן, לא הזיק.
איך מתמודדים עם בגידה? אין תשובה אחת. עבורה פשוט להעסיק את עצמה. לעבור משלב לשלב. מסמכים, איש מקצוע, עוד פעולה.
תפקיד האישה, היו אומרים פעם כאילו גזרה משמיים. אבל יעל ידעה: זה לא גזרה, אלא רק נקודת מוצא. וממנה הכל אפשרי, אם תעיזי.
העיזה. מאוחר? כנראה לא. כי אחרי חמישים זה לא קץ זה התחלה אמיתית, מפוכחת, בלי ערבויות, אבל התחלה.
בסוף יוני פגשה את דני באקראי, שניהם חיכו בתור במשרד ממשלתי. הוא ראה אותה ראשון, התקרב.
הפתיע אותה. עמדה בתור, תיק מסמכים בידה, שמלת פשתן לבנה, ופתאום הוא עמד לידה.
שלום, אמר.
נראה אחר, רזה יותר, פנים עייפות, בחליפה מעט מקומטת פעם הייתה מגהצת אותה.
שלום, השיבה.
עמדו רגע בלי מילה.
מה שלומך? שאל.
בסדר. אצלך?
מנסה לסדר עניינים. התגלגלו בעיות.
כן, קורה.
הביט עליה. במבט היה משהו חדש, אולי בלבול, אולי תובנה מאוחרת.
יעל, רציתי…
דני, קטעה אותו בעדינות, לא צריך. לא כועסת ולא פגועה. הכל כבר נגמר.
הגיעה התור שלה. פנתה לפקידה, נתנה מסמכים.
כשהביטה שוב, הוא כבר היה בתור אחר.
יצאה מהבניין. השמש חזקה, קיץ אמיתי, ריח של כביש חם ותפרחת לענה שמגיעה כנראה מהגינה הסמוכה. עמדה דקה, העלתה פנים לשמש, עצממה עיניים.
הטלפון צלצל. רוני.
נרשמת?
כן. הכל מסודר.
כל הכבוד! ולסוף השבוע מצאתי תערוכת אקוורלים. באה?
בטח.
איך את מרגישה?
יעל שתקה, הביטה ברחוב, בעוברים, בשמיים, בפוך אגבות שעף ברוח, חופשי, לבן, לא מוטרד מכלום.
מרגישה בסדר, רוני. לא טוב נפלא, לא מאושרת עד הגג פשוט בסדר. באמת.
זה כבר הרבה, אמרה רוני.
נכון, נאנחה יעל. זה כבר הרבה.
