באותו יום שנה לאסון, היא ראתה זאבים בשלג. הדרך בה פעלה הייתה פלא אמיתי…
אביגיל הידקה את אחיזתה בהגה של הטויוטה רָאב4 הלבנה שלה, כאשר השלג שהסתחרר הפך את כביש ירושלים-תל אביב לערוץ סוער של רוחות וקור לבן. המגבים התרוצצו הלוך וחזור, מנסים ללא הצלחה לנקות את השלג הכבד שדבק לשמשה בכל שניה מחדש. היה זה החמישה בפברואר. שלוש שנים לתאריך הנורא.
אביגיל הפכה את המסע הזה לטקס: בכל שנה נסעה שעה וחצי מתל אביב לירושלים, כדי להניח חמניות מתחת לסטֵלה עץ קטנה שהציב יונתן, בעלה לשעבר, לצד אותה שדרת ברושים עיקשת. תמיד הייתה בוכה עשרים דקות ברוח הקרה של הרי יהודה, ואחר-כך חזרה לתל אביב, שונאת את עצמה קצת יותר מאתמול.
ידיה רעדו כשהוויז התקרב לפנייה על יד היישוב בית זית. כאן הכל נגמר. ממש כאן, בכביש 1, עמדו חייה מלכת. זו היתה הנקודה שבה בנה עומר, בן השבע, נשם את נשימתו האחרונה שלוש שנים קודם לכן, כשהחלקה שלא טופלה נכון גרמה למכונית להסתובב ישר אל עץ האורן בשוליים. הפגיעה העצימה את כאבה; היא, כאם, לא הצליחה להגן עליו.
אך השנה הזו הייתה אמורה להיות שונה.
דווקא כאן, בדיוק בנקודה שבה איבדה את עומר, אביגיל תמצא אם אחרת מגורשת מהתקווה במערבולת השלג. משפחה אחרת, שנשברה ליד אותו עיקול אכזרי והיא תעמוד בפני הבחירה הקשה בחייה.
בתאונה ההיא, אביגיל יצאה עם שריטות ומכות יבשות בלבד. עומר נפטר כעבור שלוש שעות בטיפול נמרץ של הדסה עין כרם, כשהיא מחזיקה את ידו, מתחננת לאל לחזור בזמן, לקחת אותה במקומו רק לא את זה.
שלוש שנים של גיהינום. פסיכולוגים שם יעל שאלה ברכות ולתשובות לא היה מקום. יונתן חזר ואמר: “לא אשמתך, אביגיל” עד שיום אחד, כבר לא יכול היה להישאר, לא יכלו עיניו לשאת את השבר, ועזב. שלוש שנים של ידיעה מוחלטת: זו אשמתי. אני נהגתי. אני לא ראיתי את הקרח.
הסופה התעצמה. ב-16:14 בדיוק שעת התאונה עצרה אביגיל בשולי הדרך. היא לקחה את זר החמניות מהמושב שלצידה. עומר אהב חמניות. כשהתגוררו בבית בשכונת רמות, היה קוטף לה מהגינה ומגיש לה בחיוך התפרצות שמחה.
היא הלכה אל הסטֵלה, מגפי השלג בוצעים בשלג הרך, נשימתה עולה בעננים. ושם, הרחק כעשרים מטר מהעץ, בנקודה שבה פעם עמד אמבולנס הבחינה בהם.
משהו זז בערמת שלג. זה היה זאב.
זאבה כסופה, גדולה, שכבה על צידה. לצִדה שני גורים רועדים, תאומים בני לא יותר מחודשיים. גופה של הזאבה עלה וירד בקצב שבור. אביגיל נעצרה; מוחה רשם פרטים בבהירות שהכאב מלמד.
טביעות רגליים עמוקות הובילו מהיער לכביש והפסיקו בחריפות שלג מוכתם בטיפות דם, ושובל שכנראה נגרר לאחור לשולי הדרך. שם, ליד המעקה, שכב משהו כהה מת, דומם. אביגיל קלטה: הזאב, בן הזוג, נפגע ממכונית. הזאבה גררה אותו בחזרה, לא בורחת, עומדת מול האובדן, מנסה להגן על גוריה בגופה הקופא.
זה היה מראה של מראה. אם שכבר איבדה הכל, פגשה אם שמאבֶּדת הכול, בדיוק באותו תאריך 5 בפברואר.
אביגיל כרעה בשלג. החמניות נפלו מידיה. הגורים ניסו לינוק, אך הזאבה לא הגיבה עוד. קלישות קול שלהם גווע בעוצמת הסערה.
הזאבה, בכוחות אחרונים, הרימה ראשה, עיניה הצהובות מביטות בעיני אביגיל לא פחד, לא זעם. השלמה. גוססת, והיא יודעת.
הגורים זקוקים לעזרה.
אביגיל ידעה: תוכל לקרוא לפקחי רשות הטבע או להציל בדרך אחרת, אך בשל מזג האוויר עד שיגיעו, יהיה מאוחר. לחלופין תוכל להסתובב, להתחמק מלקחת אחריות, להעלם כאילו לא ראתה.
אבל אז הבחינה: בזבזה את כוחותיה האחרונות כדי לקרב את הגורים אל הדרך, אל מכוניות, אל אנשים. מחכה למישהו. ממש כפי שאביגיל פעם חיכתה שמישהו יציל את עומר.
בלי לחשוב, רצה אל הרכב, התניעה את המנוע, הדליקה את החימום. אספה שתי שמיכות חירום מהתא המטען ושמיכה עבה מבית הוריה שתמיד נסעה אתה. כשחזרה, הזאבה לא זזה; רק צפתה. כשנטלה את אחד הגורים, קר ומקופא, הזאבה עצמה עיניים, כאילו אומרת קחי אותם.
אביגיל עטפה את שניהם בהתרגשות, הניחה את הצמד מאחור מתחת לפתחי החימום. אחר-כך שבה אל האם. היא שקלה אולי ארבעים וחמישה קילו; אביגיל, שישים. לא הצליחה ממש להרים גררה אותה, סנטימטר אחר סנטימטר, דמעות נופלות חמות על השלג הקר.
“תתחזקי, בבקשה,” לחשה, אליה, אל עומר, לאלוהים אל העולם כולו.
לאחר רבע שעה של מאבק, הצליחה להכניס אותה למושב האחורי, לצד הגורים. התניעה את הרכב, ידיה רועדות, ונוסעת הפעם לא לתל אביב, אלא לירושלים, לוטרינרית 24/7 ליד גן החיות התנ”כי.
בדרך לחשה: “תחזיקו מעמד, אל תעזבו אותי” לא ידעה למי פונה, אל הזאבים, לרוחו של עומר או אל עצמה.
הזכירה לעצמה את רגע מותו של עומר. שלוש שנים היא עמוק באמונה: אינה ראויה לאושר או למחילה. אבל בשעה האחרונה, משהו השתנה כי אם הגורים ימותו, משהו באביגיל ימות סופית.
***
הווטרינר הד”ר דניאל פתח לה את הדלת. השעה הייתה שבע בערב. כשפנה אל הרכב קפא: זאבה, שני גורים.
“את יודעת שעלי לדווח על כך לרשות הטבע?” אמר, כבר שולף אלונקה.
“כן. אבל קודם תציל אותם,” התחננה אביגיל.
ארבע שעות רצופות טיפל בהם. חום גופה של הזאבה היה מסוכן שלושים ושתיים מעלות בלבד, כשהנורמלי כמעט שלושים ושמונה. חלשה, מיובשת, צלעות בולטות. הגורים רעבים, היפוגליקמית, כתמים כחולים באף, חולה.
אביגיל לא זזה מהחדר. כשהזאבה פרפרה פתאום, נגעה במעיל הרופא: “תעשה משהו!”.
“אני עושה!” הגיב, שואב מערכות חיים. שנים של ניסיון אך מעולם לא פגש אישה הנלחמת ככה עבור חיות בר שפגשה לפני שעה בלבד.
בשעה אחת בלילה פקחה הזאבה עיניים, ראתה את אביגיל ואת גוריה ישנים בתא החימום עצמה עיניים בעצמה, סוף סוף למנוחה אמיתית, לא לקפיאת מוות.
“אני אתקשר מחר למרכז השיקום ביער בן שמן”, לחש הד”ר. “הם יקחו אותם. את מבינה, אביגיל הם צריכים שחרור מבני אדם בסוף”.
“אני רק צריכה שיחיו,” ענתה בקול חנוק.
“למה עשית את זה? מעטים היו עוצרים.”
ארוכה הייתה השתיקה. ואז: “שלוש שנים מאז שאיבדתי את בני באותו עיקול. נהגתי. לא הצלחתי להציל אותו. אותם יכולתי.”
***
למחרת בבוקר הגיעה דנה, בחורה מלאת חיים מהמרכז. “הפרוטוקול ברור: חיות בר שניצלו שיקום מינימלי עם מגע אדם, ואז שחרור.”
“עוד לא,” אמרה אביגיל.
“סליחה?”.
“האם חלשה, לאחד יש דלקת ריאות. העברה עכשיו הורגת אותם.”
דניאל הסכים: “שלושה ימים להשאיר לתצפית”.
את שלושת הימים האלו אביגיל בילתה במלון דרכים ליד בית החולים. היא קיבלה היתר לישון שם, עוזרת לווטרינר. למדה להכין פורמולה: חלב עיזים, ויטמינים, גלוקוז. כל ארבע שעות האכילה את הגורים מבקבוק. בליבה קראה להם שמות את הגדול, כסוף כהה, כינתה אפר; את החלש, הבהיר והחולה הד, ואת האם: לילה.
ביום השני עמדה לילה לראשונה על רגליה. בשלישי כבר זללה בשר נא.
בלילה, כשהאכילה את הד, נרדם הגור על כף ידה, והיא נזכרה בעומר בן שלושה חודשים, איך ישן עליה פעם ועד כמה אותו משקל, אותו רוך, אותה אמון שלם נגע עמוק בנפשה. אביגיל בכתה בלי קול, עשרים דקות רצוף. לילה הביטה ולא הרגישה צורך לנהום רק התבוננה בהדדיות שקטה.
***
בתום שלושה ימים הגיעה דנה עם רכב חלוקה. לילה התנגדה, לראשונה. כשניסו להכניס אותה וכלביה לכלובים, דבקה בהם בשיניים. אביגיל קרבה לגדר, לילה נגעה באצבעותיה.
“זה יסתדר. תגדלי אותם. תחזרו אל היער”, לחשה אביגיל.
דנה נגעה בכתפה: “עשית נס. עכשיו הם זקוקים למרחק מבני אדם.”
***
אביגיל חזרה לתל אביב, לדירתה ברחוב אשתורי הפרחי. חדרו של עומר נשאר כמו שהיה שינוי של צעצוע נחשב לבגידה. עונות חלפו; ניהלה מתפרת עיצוב בנווה צדק או ליתר דיוק, נתנה לעובדות לעבוד. במפגשים עם הפסיכולוגית הייתה משקרת כרגיל: “היום שנה עבר בסדר.”
שום דבר לא עבר בסדר. עזיבת לילה והגורים כאב אותה כאב חדש. “הצלת אותם, אבל יש לי תחושת אובדן מחודשת,” לחשה בפגישה אחת.
“זו לא טירוף,” ענתה יעל הרופאה, “הצלת אותם, וחלק מעצמך. כשעזבו משהו בך התרוקן.”
עברו חמישה שבועות. ערב אחד צלצל מספר לא מזוהה. זו הייתה דנה ממרכז השיקום.
“שלום, אביגיל. הזאבים בסדר, לילה התחזקה, הגורים פורחים. אבל… לילה מסרבת להצטרף ללהקה. מגינה עליהם, מסרבת לכל אינטראקציה, לא נוכל לשחרר אותם לבד, בלי להקה דינם כלוב לשארית החיים.”
“אז מה האלטרנטיבה?”
“תוכנית ניסיונית של שחרור-מדורג: את תהיי איתם חודשיים עד שיתנתקו.”
“למה אני?”
“לילה סומכת עלייך. היא תלך אחרייך ותאפשר ללמד את הילדים מה שהיא לא מצליחה.”
“ומה החזון? שאל אביגיל בגיחוך.”
“לא לאלף אותם אלא להחזיר להם את הפראי. ללמד אותם לחשוש מבני אדם, ללמוד לצוד, לחיות לבד.”
“איפה?”
“בית יער נטוש ליד אשתאול, בלי חשמל, בלי קליטה, רק את והזאבים. שלושה חודשים.”
למחרת, ארזה את חייה לראשון במרץ בצהריים. נסעה לבית יער, עם לילה, אפר והד, בני ארבעה עשר שבועות. ימי השגרה הפכו למסע הישרדות; כל בוקר קמה בחמש, גררה פגרי צבאים שהשאירו פקחי היער, הטמינה חתיכות עמוק ביער; לילה הייתה צריכה ללמוד לרחרח, לצוד, להסתדר. בתחילה הזאבים נשארו קרובים לפחות קילומטר מהצריף. לאט לאט, המרחק גדל. הגורים חיקו את לילה, והתחילו ללמוד להתמצא.
באפריל, סוף סוף דילוג ראשון. הד, הגור החחלש של אז, צד ארנבת בשיניים. לילה התקשרה אל הגורים ביללת ניצחון, פעמים שלא אשכח בחיי.
חודשים שהביאו התקררות רגשית וכאב. לילה והגורים התרחקו. אביגיל הרגישה את המרחק בדיוק כפי שצריך, אך היה הדבר דוקר, חד. השהות התקרבה אל סיומה.
בחורף, בביקור הסופי של דנה לקביעת שחרור, כבר לא נותר סימן לסבל האם השתוקקה ללכת לדרכה. “הם מוכנים,” אמרה דנה בהתלהבות. “את בוחרת את המקום.”
אביגיל לא היססה. ידעה איפה. אוטו מלא בכלובין. חמניות, פיסול עץ שהכינה: שלוש דמויות לילה, אפר, הד.
עצרה אותה בכביש ירושלים-תל אביב, עיקול הזיכרון. פתחה את הכלובים. לילה יצאה ראשונה, רחרחה רוחות ההר. גם אפר, גם הד כבר לא גורים אלא זכרים מלאי כוח, פרווה סמיכה ובטוחה.
הביטו בה בפעם האחרונה עיניהם היו מלאות תבונה, זיכרון, משהו שנראה כמו תודה. לא הרגישה צורך לומר כלום. הם כבר לא שלה.
לילה עשתה צעד אל היער, הסתובבה, מבט בעיניה פגש במבטה. ואז ייללה קול שחצה את הרי יהודה והותיר את אביגיל עומדת בוכייה אל יופיו ועצמתו. אפר והד הצטרפו. שלושה קולות עלו לשמיים.
במהירות התפוגגו בין הברושים.
אביגיל הניחה חמניות ופסל עץ קטן ליד הקבר. לראשונה מזה שנים, הרגישה משהו דק ושביר לא רק כאב, אלא קורטוב של שלווה.
לא חזרה מיד לתל אביב; ישבה בתחנת דלק בכניסה ליישוב, שתתה קפה וחיכתה לרוגע.
כשפנתה לביתה, נגעה בידית חדר עומר. לראשונה מזה שנים פתחה את הדלת. ריח של שיעורי בית, ציורים, ילדות שלא תשוב. התיישבה על מיטתו הקטנה ופרצה בבכי. אך היו אלה דמעות שונות לא יאוש, אלא הקלה חשופה. לחשה לחלל:
“אני תמיד אוהב אותך, ילד שלי. תמיד אתגעגע אליך. אבל אני לא יכולה להמשיך למות יחד איתך. הגיע הזמן לנסות לחיות.”
***
אביגיל לקחה עוד שבוע חופשה. הלכה למקלט כלבים ביפו. עברה בין הכלובים, עד שמצאה פינה מרוחקת: כלב מעורב, זקן, עיניים עצובות. “שמו בועז,” אמרה מתנדבת, “בעליו נפטרו אף אחד לא רצה אותו. לא יאמץ אותו כנראה אף אחד.” “אני כן,” ענתה אביגיל.
בועז קבע לה שגרה: אוכל, טיולים, אחריות. משהו שהחזיר אותה לחיים, לא דרמטי, אלא שיגרתי. התחילה לרוץ איתו בבוקר.
באפריל התפטרה מהחנות. בכסף שחסכה נרשמה ללימודי שיקום חיות בר באוניברסיטה, בדגש על אתולוגיה, פרמקולוגיה, וטרינריה. הייתה לומדת בלילות, בועז ישן לרגליה. כשחשבה לוותר, נזכרה בלילה.
ביוני התקשרה דנה. “הכל בסדר,” אמרה. “הזאבים לא הגיעו לבני אדם, שלושה עקבות זאבים נצפו ביער ליד לטרון. הם מצליחים, הם שורדים.”
“עשיתי את זה,” לחשה אביגיל בשקט.
הקיץ הפך לסתיו. החלה להתנדב ב”חוות החיות”. מצאה ידידות, חברה בשם יפעת יצאה בפעם הראשונה לקפה. כשחשה אשמה על שצחקה, הביטה בתמונת עומר וידעה הוא היה שמח לראות אותה מחייכת.
***
בחמישה בפברואר, חמש שנים אחרי, שוב נסעה אל אותו עיקול. חמניות, פסל חדש ארבע דמויות: לילה, אפר, הד, וגור קטן סמל עומר.
עמדה ליד הסטֵלה ולחשה: “אני לא בסדר. אבל לי טוב יותר. אני מנסה.” הסתובבה וחלפה ואז ראתה שלוש דמויות בשוליים. לא ייתכן, אבל ראו שם: לילה, אפר, הד. התקרבו, עיניהם מביעות אנחנו רואים, אנחנו זוכרים.
אביגיל ידעה. זה הצטלבות של עולמות, המקום היחיד בו תקווה וכאב נפגשים.
היא הרימה ידה, נשמה עמוק: “תודה.”
השלושה עמדו, ואז פנתה לילה חזרה ליער, אפר והד בעקבותיה. היא נותרה לבדה, רועדת. בכתה אך הפעם חיוך בקע מבעד לדמעות. חזרה הביתה, אל בועז, אל חיים שקטים וחדשים.
הבינה: לשרוד זה לא חולשה. הבינה: להמשיך אחרי הכל, זה לא בגידה. לבנות חיים חדשים ברסיסים של ישן זה כבוד, עדות לאהבה הגדולה מכול.
בדרכה חזרה עצרה בתחנת הדלק, שתתה קפה, הביטה סביב אנשים רגילים, בעיות רגילות. לראשונה זה חמש שנים האמינה שאולי גם היא תוכל להיות אחת מהם. לא תשוב להיות כפי שהייתה אך אולי, עם הצלקות, תשוב להיות חיה.
אם לילה יכולה גם היא. אתה שורד צעד אחר צעד, נשימה אחר נשימה.
אביגיל סיימה את הקפה, חזרה הביתה. היא חיה. היא מנסה והפעם, זה מספיק.
