אנשים נדהמו: כלבה בבית נטוש האכילה בכלל לא גורים
עליזה בן-דוד חוזרת עכשיו מהסופרמרקט, שקיות כבדות בידיה, שקועה במחשבות. הברך שוב כואבת, הנכדה הבטיחה להתקשר אבל לא עשתה זאת, וגם החורף הזה מוזר במיוחד יום גשום וסוער, למחרת הכל בוץ ולכלוך. המחשבות מתרוצצות בראשה כשהיא מועדת כמעט ונופלת על המדרכה.
היא מסתובבת בין הרגליים חולפת כלבת רחוב גינגית. רזה עד שקופה, הצלעות בולטות, הפרווה סבוכה בגושים.
לאן את רצה, שובבה אחת! נפלט לה באנחה.
הכלבה לא עוצרת, רצה כאילו מישהו מחכה לה. בין שיניה משהו שנראה כמו חתיכת חלה.
בטח מסתירה איפשהו גורים, ממלמלת עליזה. הנה, תכף אביב, כולן ממליטות.
היא מסדרת את השקית וממשיכה הביתה, אבל תחושת אי-נוחות לא עוזבת אותה. כאילו יש כאן משהו שלא מסתדר.
למחרת, שוב אותה סצנה: אותה כלבה גינגית, אותו נתח בפיה, אותה דרך אל הבית הנטוש שבקצה החצר שם הייתה גרה פעם סבתא דינה. חצי שנה עברה מאז שנפטרה, והבית עומד מוזנח וקודר.
עליזה, תראי שוב הכלבה שלך! צועקת השכנה רותי מהמרפסת. כל יום אותו דבר. מאיפה היא מביאה אוכל בכלל?
איזה אוכל? נעצרת עליזה.
את לא רואה? סוחבת משהו בפה. כנראה מחטטת בזבל. יש לה גורים, אינסטינקט של אמא.
את בטוחה שאלה גורים?
מה עוד? האביב מתקרב, חיה, מה יהיה.
עליזה מהנהנת, אבל במוחה נדלק אור אדום. גורים? נשמע הגיוני, אבל משהו בכל זאת מוזר.
הגינגית שוב מתגנבת בזריזות בין חריצי הגדר הרעועה, נעלמת לחצר הבית הנטוש. עליזה נעצרת.
מה אני, באמת? היא מהססת אלך לראות בעצמי. ממילא כולם בחצר מדברים על זה.
בזהירות היא נדחקת לאותה פרצה בגדר. הגדר חורקת, אך מחזיקה. בפנים שיממון: עשבייה עד המותניים, זכוכיות שבורות, כלי בית ישנים וחלודים.
מתוך העומק נשמע יללה קלושה.
עליזה הולכת בעקבות הקול, עוקפת מחסן מתמוטט וקופאת.
הגינגית יושבת ליד מלונה ישנה. לפניה שוכבת כלבה שחורה גדולה עם חוטם מאפיר, קשורה למוט בשרשרת חלודה, קצרה.
עיוורת.
העיניים מכוסות קרום לבן מטושטש, הגוף גווע ברעב, פרווה סבוכה. היא שוכבת על הצד, רק עיניה נעות.
הגינגית מניחה בזהירות לפני חברתה את החלה, דוחפת באף ומחכה.
השחורה נוגעת בלחם ומתחילה לאכול בתיאבון. הגינגית יושבת לידה, בשקט גמור.
כשהשחורה מסיימת, הגינגית מלקקת לה ברכות את הפנים ונשכבת לצידה.
עליזה עומדת שם, דומעת.
אלוהים, הרי היא מאכילה אותה. כל יום. בעצמה רעבה ונותנת לה.
כמה זמן עמדה כך לא ידעה. התאוששה כשכלבת הגינגי הסתכלה עליה במבט חודר: מה את עומדת? תעזרי או לכי.
רגע חכי, לוחשת עליזה.
היא מסתובבת ורצה הביתה כמו שלא רצה כבר שנים. הברך צועקת, צד שמאל דוקר, אך היא לא עוצרת.
בבית היא אוספת במהירות כל מה שאכיל עוף מבושל, אורז, פרוסות פסטרמה, וממלאה קערה מים. חוזרת לחצר.
התמונה לא השתנתה: הגינגית ליד השחורה.
הנה, נאנחת עליזה ומתיישבת. קחי.
היא מניחה את העוף לפני הגינגית, אבל זו לא נוגעת. מסתכלת רק על השחורה.
את לא חושבת על עצמך? רזה כמו עצם.
עליזה מבינה. היא דוחפת את העוף לפיה של השחורה, שמיד מתחדשת ומתחילה לאכול.
הגינגית בולעת רוק, אך מחכה בסבלנות. ורק אחרי שהשחורה גומרת, היא אוכל את מה שנשאר.
ככה, לוחשת עליזה.
שתיהן שותות מים ארוכות. עליזה מנגבת דמעות בשקט.
מה את בוכה? פתאום קול רותי מאחורה.
היא עומדת בפתיחת הגדר, המומה.
הנה מי שהיא מאכילה, לוחשת עליזה. לא גורים.
רותי שותקת, מושכת באף.
מי עזב אותה כך?
דינה כנראה, החזיקה אותה בחצר. כשנפטרה שכחו מהכלבה.
חצי שנה היא פה לבד
ורק הגינגית הזו באה כל יום ומאכילה.
רותי מתיישבת, מלטפת את הגינגית.
כלבה גיבורה את.
בערב כמעט כל הדיירים יוצאים לחצר. אחד מביא אוכל, אחר שמיכות ישנות, הגברים מנסים לקצץ את השרשרת עבה מדי.
צריך דיסק, מחליט ראובן. מחר אביא.
בבוקר הוא חוזר עם הכלי, כולם מתקהלים סביב.
בזהירות, מזהירה רותי. אל תיבהל אותה!
הדיסק צורח, ניצוצות עפים, הכלבה נרתעת בבהלה. השרשרת נופלת.
זהו, חופשייה, נושם ראובן.
עליזה כורעת ומלטפת את ראשה.
תלכי איתי הביתה? שואלת בעדינות. אצלנו חם. אקח גם את הגינגית. שתיכן תבואו.
השחורה מהנהנת בזנב דק.
עליזה מנסה להרים אותה כבדה מדי.
תני לי, אומר ראובן בעדינות, נושא אותה. לאן?
כניסה ג, דירה שמונה.
כולם זזים בשביל, הגינגית הולכת צמוד, מתוחה, לא עוזבת אותן.
אל תפחדי, לוחשת עליזה. אתן איתי.
ליד הכניסה, הספסלים מלאים בסבתות.
עליזה, מה זה? מגלגלת עיניים מרגלית. את מביאה כלבים לדירה?
מביאה, עונה קצרות.
מלא פרעושים! מסריחות! יתחילו להריח פה!
אקלח אותן.
והדיירים?
מה הדיירים? פתאום אומרת בקול רם עליזה, לעצמה מופתעת חצי שנה ישבה כאן כלבה עיוורת, רעבה! אף אחד לא שם לב! רק הכלבה הזו דאגה. ואנחנו? התעלמנו!
קולה רועד, היא שואפת אוויר. הסבתות מתביישות.
לא ידענו, לוחשת אחת. דינה מתה, לא אמרו מילה.
בדיוק! עונה עליזה, מנגבת עיניים. לאף אחד לא היה אכפת.
היא מסתובבת וצועדת פנימה. ראובן בעקבותיה, הגינגית לא עוזבת אותן.
בבית, עליזה פורסת שמיכה ישנה על הרצפה, וראובן מניח עליה בעדינות את השחורה.
זהו, מחייך. צריכה עזרה?
תודה, אני מוכנה.
הדלת נסגרת. הגינגית יושבת ליד השחורה, מסתכלת בעליזה בעיני תודה שלא ראתה בעשרים שנה.
טוב, נאנחת עליזה. בוא נכיר. אני עליזה, ואתן?
הגינגית נובחת חרישית.
תקראי לך כתומה. ואת, פונה לשחורה, תהיי שחומה. מתאים?
היא מביאה לה קערה עם דייסה ועוף. השחורה מריחה מהוססת, לא אוכלת.
קדימה, עליזה מגישה לה מהיד.
שחומה נוטלת בזהירות.
כל הכבוד, לוחשת עליזה. תאכלי, תאכלי.
היא מאכילה אותה לאט, בסבלנות. הגינגית מתבוננת ואז מניחה ראשה על ברכי עליזה. היא מבינה זו אמון, זו תודה.
בערב רותי מתקשרת.
איך הן?
חיות, עונה עליזה עייפה. שתיהן ישנות.
ואת לא נרדמת?
לא מצליחה. הרבה מחשבות.
על מה?
עליזה שותקת.
על זה שאנחנו, בני האדם, לפעמים גרועים מהחיות. כלבה לא שוכחת כלבה אחרת. ואנחנו? עוברים ליד. שנים.
עליזה, די.
לא! קולה רועד לא יכולה להרגיע. כל כך מתביישת! מתביישת בשחומה הזו!
היא מנתקת, מתיישבת על הרצפה לידן, מחבקת רגליה ושותקת בבכי.
עובר שבוע. שחומה מתחזקת. מתחילה ללכת קצת, הגינגית משמשת לה ממש מדריכה.
יש לך כאן כלבת נחייה, שחומה, עליזה אומרת. הטובה ביותר.
הסיפור עף בכל הבניין. רותי דואגת להפיץ.
שמעת על עליזה? מתלחשות הסבתות. אימצה שתי כלבות!
אחת עיוורת, חצי שנה הייתה קשורה.
והשנייה האכילה אותה, תאמיני?
לא ייאמן!
ראיתי בעצמי!
כשהן יוצאות לטייל, עוברי אורח נעצרים. חלקם מחייכים, אחרים מנידים בראש.
כל הכבוד, עליזה, אומר ראובן. בן אדם אמיתי.
אני? מה פתאום. זו הגינגית היא באמת בן אדם. אני רק לא עברתי ליד הפעם.
יום אחד ערב, דפיקה בדלת. בפתח בחורה צעירה.
שלום, את עליזה?
כן. מי את?
לי קוראים תמר. שמעתי על הכלבות שלך. באתי לעזור. אני וטרינרית. אשמח לבדוק את שחומה.
עליזה מופתעת.
בלי תשלום?
כן. רצון טוב. אפשר?
בוודאי.
תמר בודקת בעדינות את שחומה.
היא מבוגרת, חולה. לא תחזור לראות, אבל אפשר לשקם. אם תדאגי נכון.
איך?
היא מוציאה ויטמינים, משחה לרגליים, הוראות סדורות.
כמה זה?
לא עולה שקל, מחייכת תמר. מתנה ממני, בשם כל מי שהתרגש מהסיפור.
לעיני עליזה עולות דמעות נוספות.
תודה.
לך תודה, תמר מלטפת את הגינגית.
אחרי שתמר הולכת, עליזה מתיישבת על הספה. שחומה בראשה, הגינגית יושבת בזנב מתלטף. ורק עכשיו, אחרי שנים, עליזה מרגישה: סוף־סוף, מישהי צריכה אותה באמת.
וזה אושר.
