אנשים התפלאו: כלב בכל בית נטוש מאכיל בכלל לא גורים
רבקה דגן חזרה מהשוק עם שקיות מלאות, מרחפת במחשבותיה. הברכיים שוב כאבו, הנכדה הבטיחה להתקשר וכמובן לא עשתה זאת, ואפילו החורף הזה מוזר פעם גשם שוטף, פעם אבק בוץ ושמש עייפה. מחשבות התרוצצו כשהיא כמעט נופלת, מעדה על שפת המדרכה.
מאחוריה חלפה בצניעות כלבת רחוב גינגית. רזה עד שקופה, צלעות בולטות, פרווה מקולפת.
לאן את רצה, עלובה? פלטה רבקה.
הכלבה לא האטה, רק חצתה במהירות כאילו משהו מצפה לה אי שם. בלסתותיה החזיקה פרוסת חלה יבשה, תלושה.
בטח מתחביאה עם גוריה איפשהו, מלמלה רבקה. האביב קרב, הנה זה מתחיל מחדש.
היא סידרה שקית ועזבה, אך אי שקט ליווה אותה. תרחיש לא נכון בתוך שגרת החלום.
ביום הבא, שוב אותו מחזה. אותה צללית גינגית, אותה פרוסת לחם, אותו מסלול אל הבית הנטוש בסוף החצר המשותפת, זה שפעם גרה בו הזקנה עתליה. כבר חצי שנה שהיא איננה, והבית עומד עזוב, קודר, כאילו ממתין למשהו שלא יבוא.
רבקה, תראי! שוב הכלבה שלך! צעקה ממרפסת השכנה, הדסה. כל יום, אותו דבר. מאיפה היא בכלל משיגה אוכל?
איזה אוכל? עצרה רבקה.
הנה, פייה מלאה. בטח חיטטה בזבל. מאכילה גורים. אינסטינקט של אמא.
את בטוחה שזו גורים?
מה עוד זה יכול להיות? אביב בפתח, הטבע קורא.
רבקה הנהנה, אך המחשבה נשארה דוקרת. גורים הגיוני. ועדיין משהו לא הסתדר בדחיסות של החלום.
הגינגית חצתה בעדינות את הפרצה בגדר הקרועה ונעלמה לשם.
מה נפל עלי? גערה בעצמה רבקה. אלך לראות. כולם בשכונה מדברים.
היא דחקה את גופה אל תוך הפתח. הגדר חרקה בעייפות ולא התרסקה. בגן השתוללו סרפדים על שברי זכוכית וכלי בית רקובים שמזמן שכחו אותם.
מעומק הבית בקע יבבה קלה, כמו מתחת לפני הקרקע.
רבקה פסעה אל הצליל, עקפה סככה מתמוטטת והקפיאה תנועה.
הגינגית ישבה ליד מלונה ממוטטת. לפניה שכב כלב גדול, שחור, זרבוביתו אפורה והוא קשור בשרשרת חלודה.
עיוור.
עיניו מכוסות ערפל חלב, גופו מאובק, פרוותו פצועה בסבך. נשימותיו כמעט לא-נשמעות.
הג׳ינג׳ית הניחה את הלחם לפניו, דחפה באף שלה והמתינה.
השחור הזקן גישש, מצא, והחל לזלול. הקרע נעלם בפיו. הג׳ינג׳ית לא זזה, לא נבחה, רק הסתכלה.
כשסיים, ליקקה לו ברוך את הפנים, והתכרבלה לצידו.
רבקה עמדת שם, מרותקת. דמעות עלו לה בעיניים.
אלוהים היא מאכילה אותו. כל יום. בעצמה רעבה.
הג׳ינג׳ית הרימה מבט ונתנה בה עיניים משונות: מה את עומדת? תעזרי.
רגע תחכי, לחשה רבקה.
היא הסתובבה ורצה, כמו שלא רצה עשרות שנים. ברכיים כאבו, צד אחז, לא עצרה.
בבית אספה מכל הבא ליד: עוף מבושל, קוסקוס, פסטרמה, קערת מים ורצה בחזרה.
שם אותה תמונה. הג׳ינג׳ית צמודה לעיוור.
הנה, התנשפה רבקה. קח.
הניחה את הבשר לפני הג׳ינג׳ית, זו לא זזה, רק מביטה בכלב השחור.
את חייבת לאכול את רזה נורא
רבקה קלטה. היא דחפה את האוכל לפני עיוור. זה גישש, מצא וזלל.
רק אז הג׳ינג׳ית נגעה במה שנשאר.
ככה זה, לחשה רבקה.
שתו מים בצמא. היא הביטה בשתיים, מוחצת דמעות.
השתגעת? נשמע אחורי קולה של הדסה.
עמדה בפתח, עיניה בולעות את המחזה.
זה מה שהיא מאכילה, לחשה רבקה. לא גורים.
הדסה שתקה, אחר הריחה בקול רם.
מי השאיר אותה פה ככה?
עתליה, בטח. כשהלכה, שכחו מהכלב.
כבר חצי שנה
לבד, עיוור. רק הג׳ינג׳ית מצאה אותו. כל יום מאכילה.
הדסה ליטפה את הכלבה, גיבורה, גיבורה.
לקראת ערב התכנס כל הבניין בחצר. מישהו הביא אוכל, אחר שמיכות. גברים ניסו לשבור את השרשרת עבה מדי.
צריך דיסק חשמלי, קבע דוד שלמה. מחר אביא.
בבוקר חזר שלמה עם הכלי. כולם שוב נאספים.
בזהירות! דואגת הדסה. שלא תבהיל אותה!
הדיסק רועם, ניצוצות עפים. כלב השחור נרתע, נאבק.
השרשרת נקרעה.
חופשיה, נאנח שלמה.
רבקה כרעה על ברכיה, ליטפה את הראש.
תבואי איתי? לחשה. אצלנו יהיה חם. ניקח גם אותך, וגם את הג׳ינג׳ית. שתיכן.
השחורה הניעה זנב.
רבקה ניסתה להרים כבד מדי.
אני אעזור, מציע שלמה, ומרים בידיו. לאן?
כניסה ג’, דירה ארבע.
בעודם חוצים את החצר, פינו להן מקום. הג׳ינג׳ית חומקת צמוד-צמוד.
אל תפחדי, לחשה רבקה שתיכן באות.
בכניסה ישבו כבר סבתות שומרות דגל.
רבקה, מה את לוקחת כלבים הביתה?
לוקחת, ענתה.
כולן עם פרעושים! תעשנה ריח!
אקח אותן לאמבטיה.
ומה יגידו השכנים?
מה שיגידו! צעקה רבקה כמו בלהט. הכלב הזה היה כאן, עיוור, רעב, חצי שנה! אף אחד לא ראה! רק הג׳ינג׳ית ראתה! ואנחנו? כולנו התעלמנו!
כאב עמוק בגרונה. הסבתות שתקו.
לא ידעתי, לחשה אחת. עתליה הלכה ואיש לא זכר.
זהו איש. לא. אמר.
פניה אל הדירה. שלמה עוזר, הג׳ינג׳ית בעקבותיו.
בבית, רבקה פורסת שמיכה, שלמה מניח בזהירות את השחורה.
צריך עוד משהו?
תודה רבה, אסתדר.
כאשר הדלת נטרקה, רבקה נשענה אליה. הג׳ינג׳ית נחה לצד השחורה, מביטה בה באמון שהוא כמעט אנושי.
טוב, נאנחה רבקה. בואו נתחיל להכיר. אני רבקה. את?
הג׳ינג׳ית השמיעה נביחה קטנה.
ג׳ינג׳ית תקראי. ואת תהיי שחורית. מוסכם?
הניחה קערה עם קוסקוס ובשר לפני שחורית. זו הריחה, חששה.
קדימה, רבקה הגישה לה חתיכה.
שחורית לקחה בזהירות מידיה.
חכמה. תאכלי.
האכילה אותה לאט, בסבלנות, באהבה. הג׳ינג׳ית שמה את ראשה על ברכיה.
בערב טלפון. הדסה.
נו, איך הן?
חיות, ענתה רבקה. ישנות עכשיו.
ואת ערה?
לא נרדמת. חושבת.
על מה?
רבקה שתקה.
לפעמים בני אדם גרועים מכלבים. הכלב לא שכח, אנחנו כן. יום יום עוברים לא רואים, לא רוצים.
תירגעי, רבקה.
אני לא יכולה! צעקה. לא יכולה! כי זה בושה! את מבינה? בושה מול הכלב הזה!
הניחה את הטלפון, התיישבה על הרצפה ליד השתיים, חיבקה את ברכיה, ובכתה חרש.
שבוע עבר. שחורית החלה לאכול, ואז לעמוד, מתנדנדת, כולן מדברות עליהן בחצר הדסה כבר סיפרה לכולם.
שמעת על רבקה? סוחשות הזקנות. שני כלבים!!!
אחת עיוורת, חצי שנה בשרשרת. השנייה האכילה!
לא יכול להיות!
הדסה נשבעת!
בהליכה עם הכלבות נעצרו עוברי אורח; יש שמחייכים, יש שמצקצקים.
כל הכבוד, רבקה, אמר שלמה. בן אדם אמיתי.
לא בן אדם, פטרה. הג׳ינג׳ית פה בן אדם אמיתי. אני? רק לא עברתי.
ערב אחד דפיקה בדלת. בחורה צעירה.
ערב טוב, את רבקה?
כן. מי את?
לי קוראים נויה. שמעתי על הכלבות שלך. אני וטרינרית. אם תרצי אבדוק את שחורית, בחינם.
רבקה נבוכה.
חינם?
כן. פשוט רוצה לעזור. אפשר?
היכנסי.
נויה בדקה בעדינות, התיישרה.
היא מבוגרת. לא תחזירו לה את הראייה. אבל היא יכולה לחיות עוד, אם תטפלי נכון.
איך?
נתנה תרופות.
קחי זה ויטמינים, זה למפרקים, זו משחה לרגליים. אכתוב לך איך, כמה, מתי.
מה לשלם?
כלום, חייכה. מתנה. ממני, ממי ששמע.
עיניה של רבקה שוב דמעו.
תודה.
תודה לך, ליטפה את הג׳ינג׳ית.
כשננעלה הדלת, רבקה התיישבה על הספה. שחורית נצמדה לרגליה, ג׳ינג׳ית לצידה. בפעם הראשונה זה שנים הרגישה באופן חד היא באמת נחוצה למישהו.
וזה היה אושר.
