אישה טובה.
איזו אישה טובה. מה היינו עושים בלעדיה?
ואתה משלם לה רק אלפיים שקל בחודש.
מרים, הרי רשמנו לה את הדירה על שמה…
קומדיות.
משה הזדקף מהמיטה וזחל בקצב של חילזון לחדר השני. באור של המנורה הקטנה, עם עיניים עייפות, הביט באשתו.
התיישב לידה, הקשיב. נראה שהכל בסדר.
התרומם באיטיות לזחול המטבח. פתח את הבקבוק אקטימל, קיפץ לשירותים, וחזר לחדר שלו.
שכב במיטה ולא נרדם:
אנחנו, מרים ואני, כבר בני תשעים. כמה הספקנו לחיות? בקרוב כבר נעשה דאבל-דייט עם אלוהים ואין אף אחד מסביב.
הבת, נועה, כבר לא איתנו, אפילו גיל שישים לא הגיעה.
גם יוסי איננו. הלך לו, בליין שכמותו… יש נכדה, דקלה, אבל היא כבר עשרים שנה בברלין. עלינו היא כבר שכחה. יש לה בטח כבר ילדים בעצמם…
אפילו לא שם לב שנרדם.
פתאום התעורר מהמגע של יד מוכרת:
משה, הכל בסדר? לחשה מרים בקול כמעט חיוור.
פקח עיניים. אשתו רוכנת מעליו.
מה קרה, מרים?
ראיתי שאתה שוכב דומם, פחדתי…
עוד חי! תחזרי לישון!
נשמעו גרירות הכפכפים. מרים הדליקה את האור במטבח.
שתתה כוס מים, עשתה סיבוב לשירותים ושבה לחדר שלה. נזרקה על המיטה.
הנה, יום אחד אתעורר והוא כבר לא פה. ומה אז? ואולי אני אלך לפניו…
משה כבר סגר לנו הכל לשבעה. אף פעם לא האמנתי שאפשר לארגן את זה מראש, אבל מצד שני מי יעשה בשבילנו?
הנכדה שלנו שכחה אותנו לגמרי. רק השכנה, תמר, נכנסת לעיתים. יש לה מפתח לדירה שלנו. סבא נותן לה אלף שקל מהפנסיה כל חודש. היא קונה מצרכים, מביאה קצת סחורה. מה כבר נעשה עם הכסף? וגם בקומה הרביעית כבר לא יורדים לבד.
משה פקח עיניים. השמש הציצה מהחלון. יצא למרפסת ולא האמין, ראה ראש ירוק של חרוב. חיוך טפס על פניו:
הנה, הגענו לקיץ!
הלך לקרוא למרים. היא ישבה מבודדת על המיטה.
מרימי, די עם הדכדוך! בואי, יש לי משהו להראות לך.
אין לי כבר כוח, התלוננה. מה אתה מתכנן, שוב הפתעות?
בואי, בואי!
משה נתן לה יד, הוביל אותה למרפסת.
תראי, החרוב שוב ירוק! ואת אמרת שלא נשרוד עד הקיץ. הנה הגענו.
נו, באמת! וגם השמש מאירה.
התיישבו יחד על הספסל במרפסת.
זוכרת איך הזמנתי אותך לסרט? עוד כשהיינו בחטיבה. גם אז החרוב פרח.
ברור שזוכרת, יש דברים שלא שוכחים. כמה שנים עברו?
יותר משבעים… שבעים וחמש.
הם ישבו זמן רב, העלו זיכרונות. הרבה דברים שכחו בשנים האחרונות, לפעמים אפילו מה עשו אתמול, אבל את הנעורים זה נשאר לתמיד.
התבלבלנו בשיחה! התרוממה מרים. ועדיין לא אכלנו ארוחת בוקר.
מרימי, תעשי תה טוב! נמאס כבר מהחליטות האלו.
הרי אסור לנו.
אז לפחות תה דליל וקצת סוכר, כפית אחת לכל אחד.
משה לגם מהתה החלש, אכל כריך קטנטן עם גבינה צהובה, וחשב על הימים הרחוקים כשאכלו תה חזק, מתוק, עם בורקסים או לביבות.
נכנסה השכנה, תמר, עם חיוך אוהד:
מה שלומכם, נשמות.
שלומנו כאדם בן תשעים, צחק משה.
אם ככה יש בדיחות, הכל בסדר. צריך משהו?
תמר, תקני בשר! ביקש משה.
הרי אסור לכם, חשדה תמר.
עוף אפשר.
סבבה, אכין לכם מרק עם אטריות!
פינתה שולחן, שטפה כלים והלכה.
מרים, בואי למרפסת, הציע. נתחמם קצת בשמש.
הולכים!
שוב נכנסה תמר, הציצה למרפסת:
חסר לכם שמש?
תענוג פה, תמר, חייכה מרים אליה.
אחזור עוד רגע, אביא לכם דייסה וכבר מתחילה מרק.
תמר זו אלופה, סינן משה. מה היינו עושים בלעדיה?
ואתה משלם לה רק אלפיים בחודש…
מרימי, הרי דירה רשומה על שמה.
והיא אפילו לא יודעת.
נשארו במרפסת עד הארוחה. לארוחת צהריים היה מרק עוף עם נתחי בשר ותפוחי-אדמה מעוכים.
תמיד הכנתי כזה לנועה וליוסי כשהיו קטנים, נזכרה מרים.
ועכשיו זרים מבשלים לנו, נאנח משה.
כנראה זו הגורל שלנו, משהלה. כשלא נהיה אף אחד לא יזיל דמעה.
נו, די כבר להתמרמר. בואי, ננוח קצת.
תמיד אומרים שהזקנים כמו ילדים: מרק דליל, שנ”צ, וארוחת ארבע.
משה נרדם טיפה וקם אין שינה. אולי מזג האוויר משתגע? נכנס למטבח. על השולחן שתי כוסות מיץ, תמר הכינה.
הוא נטל את הכוסות בזהירות, הלך לחדר של מרים, ישבה שם, בוהה בחלון.
מה קרה, מרימי? יש מיץ! ניסה לעודד.
היא לוגמת:
גם אתה לא מצליח להירדם?
כנראה מזג האוויר…
גם אני, מהבוקר כבד לי, אמרה מרים בעצב. תחזיק ממני יפה כשתצטרך…
מרים, אל תדברי שטויות. איך אני אחיה בלעדייך?
מישהו תמיד נשאר אחרון.
מספיק. בואי למרפסת!
המשיכו שם עד הערב. תמר אפתה פנקייקים עם גבינה. אכלו, התמקמו מול הטלוויזיה, כמו כל ערב טרם שינה. סיפור של סרטים חדשים כבר לא היה בשבילם. צפו שוב בקומדיה ישנה ובאנימציה מהניינטיז.
הפעם רק סרטון אחד. מרים קמה מהספה:
אני כבר הולכת לישון, עייפתי.
גם אני.
תן לי להסתכל עלייך רגע, ביקשה לפתע.
למה?
ככה, פשוט להסתכל.
הסתכלו זה על זו ארוכות. אולי הריצו בדמיון ימים בהם הכל עוד היה קדימה.
בוא, אלווה אותך למיטה.
מרים לקחה את משה בזרועם, פסעו יחד לאט.
הוא כיסה אותה בשמיכה ויצא לחדר שלו.
הלב היה כבד כל הלילה. לא נרדם.
הרגיש כאילו לא ישן בכלל. אבל השעון הדיגיטלי הראה שתיים בלילה. קם, נכנס לחדר של מרים.
היא שכבה בעיניים פקוחות:
מרים!
החזיק ביד שלה.
מרים, מה איתך? מרים!
ופתאום גם לו נתקע האוויר. הלך לחדר שלו, הוציא מסמכים, הניח על השולחן.
שב אליה. הביט על פניה זמן רב. שכב לידה, ועצם עיניים.
בחלום, ראה את מרים שלו צעירה, יפה, בדיוק לפני שבעים וחמש שנה. הלכה לעבר אור רחוק. רץ אליה, השיג אותה, אחז בידה.
בבוקר, תמר נכנסה לחדר. הם שכבו יחד. על פניהם נמרחה אותה חיוך שלווה.
הרימה טלפון למדא.
הפרמדיק שהגיע נענע בראש:
עזבו יחד. היו בטח מאוהבים עד הסוף…
פינו אותם. ותמר התיישבה מותשת ליד השולחן. פתאום הבחינה במסמכים והצוואה על שמה.
הורידה את הראש לידיים ופרצה בבכי…
שימו לייק וכתבו בתגובות מה דעתכם!
