אישה טובה
– אישה טובה, אין מה להגיד. מה היינו עושים בלעדיה?
– ואתה עוד משלם לה רק שבעת אלפים שקל בחודש.
– דליה, הרי כתבנו עליה את הדירה.
– קומדיה של החיים.
ישראל היקר קם מהמיטה בכבדות וגרר רגליים לחדר השני. באור הלילה המתעמעם, בעיניים חצי עצומות, הביט באשתו.
התיישב לידה, הקשיב נראה שהכול בסדר.
התרומם ופנה בנחת למטבח. פתח קרטון חלב עיזים, קפץ לשירותים, ואז חזר לחדר שלו.
נשכב במיטה אבל שינה אין.
– אנחנו ודליה בני תשעים. מה עוד נשאר? תכף כבר למעלה, ואין אפילו אחד קרוב לידנו.
הבנות, נעה כבר איננה, אפילו לשישים לא הגיעה.
ולגבי יונתן גם הוא כבר לא איתנו, אהב לחגוג מדי. יש נכדה, מיה, אבל היא כבר עשרים שנה בגרמניה. בקושי נזכרת שיש לה סבא וסבתא בישראל. בטח יש לה שם ילדים גדולים…
לא הרגיש איך נרדם.
העירה אותו מגע ידה:
– ישראל, הכול בסדר? נשמע קולה הרך של דליה.
פקח עיניים. היא עומדת מעליו.
– מה קרה, דליה?
– חשבתי שקרה משהו אתה שוכב ולא זז.
– חי וקיים! לכי לישון.
שמיעת צעדים מדדים. קליק של מתג במטבח.
דליה שתתה קצת מים, הלכה לשירותים, וחזרה לחדרה. נשכבה על המיטה:
– יום אחד אתעורר, והוא כבר לא יהיה. מה אעשה? ואולי אני אהיה הראשונה.
ישראל כבר אפילו הזמין לנו ארוחת אזכרה מראש. מי היה מאמין שאפשר לארגן דבר כזה מראש? מצד שני, טוב שכך, מי יעשה את זה במקומנו?
הנכדה כבר מזמן שכחה אותנו. רק השכנה, תמר, נכנסת מדי פעם. יש לה מפתח לדירה. סבא נותן לה אלף שקל מהפנסיה כדי שתביא מצרכים ותיקנה מה שצריך. מה יש לנו לעשות עם כל הכסף הזה? ולרדת מהקומה הרביעית אנחנו כבר לא מסוגלים.
ישראל התעורר שוב עם קרני שמש חודרות מבעד לחלון. יצא למרפסת והביט בצמרת הזית הירוקה. חיוך התפשט על פניו:
– הנה, הגענו לעוד קיץ!
הלך לבדוק מה שלום דליה. היא ישבה מהורהרת על המיטה.
– דלית, די לדאוג! בואי, תראי משהו.
– אוי, אין לי בכלל כוח! בקושי התרוממה מהמיטה. מה אתה מתכנן?
– בואי, בואי!
תמך בה דרך המסדרון עד המרפסת.
– תראי, הזית ירוק! אמרת שלא נגיע לקיץ. הגענו!
– באמת! והשמש זורחת עלינו.
התיישבו יחד על הספסל במרפסת.
– זוכרת איך הזמנתי אותך לסרט, עוד בתיכון? גם אז הזית היה ירוק.
– דברים כאלה לא שוכחים. כמה שנים עברו מאז?
– שבעים ומשהו… שבעים וחמש.
ישבו ככה הרבה זמן, נזכרו בימים ההם. בזקנה שוכחים לפעמים אפילו מה היה אתמול, אבל את שנות הנעורים אף פעם לא שוכחים.
– אוי, נסחפנו בדיבורים! קמה דליה. ועוד לא אכלנו ארוחת בוקר.
– דלית, תעשי תה אמיתי היום! נמאס כבר כל החליטות דשא האלה.
– אסור לנו, הרופא אמר.
– אפילו אם חלש, שימי כפית סוכר לכל אחד.
ישראל לגם מהתה הדליל, ליווה את זה בלחמנייה קטנה עם גבינה צהובה, וחשב על הימים שפעם התה היה חזק ומתוק, עם בורקס או פנקייק.
נכנסה השכנה. חיוך על פניה:
– מה שלומכם?
– מה כבר אנחנו, בני תשעים ענה ישראל בצחוק.
– אם אתה עוד צוחק, סימן שהכול בסדר. מה לקנות לכם?
– תמר, תקני לנו בשר! ביקש ישראל.
– אסור לכם.
– עוף אנחנו כן יכולים.
– בסדר, אקנה ואבשל לכם מרק עוף עם אטריות!
תמר סידרה את השולחן, שטפה כלים, ויצאה.
– דליה, בואי נשב עוד במרפסת הציע ישראל. נתחמם בשמש.
– הולכים.
אחר כך חזרה תמר: “התגעגעתם לשמש?”
– כאן טוב, תמר! חייכה דליה.
– אביא לכם דייסה לכאן, ואתחיל להכין מרק לארוחת צהריים.
– אישה טובה, לחש ישראל. מה היינו עושים בלעדיה?
– ואתה משלם לה רק שבעת אלפים שקל.
– דליה, הדירה הרי שלה.
– היא לא יודעת את זה.
ישבו במרפסת עד הצהריים. המרק הגיע עם חתיכות עוף ותפוחי אדמה מרוסקים, ממש כמו שדליה תמיד הכינה לבנות כשהיו קטנות.
– ככה הייתי מבשלת לנעה וליונתן כשהיו קטנים, נזכרה דליה.
– ועכשיו לנו מבשלים אנשים זרים, נאנח ישראל.
– כנראה, גורלנו ככה. ניעלם, ואף אחד אפילו לא יזיל דמעה.
– די, דלית! לא נשקע בעצב. הלכנו לנוח קצת.
– ישראל, יודעים מה אומרים?
“זקן וילד אותו דבר.”
המרק מעוך, siesta אחרי הצהריים, חטיף אמצע יום.
נמנם ישראל קצת ואז התעורר השינה לא באה. אולי מזג האוויר משתנה? ניגש למטבח. על השולחן שתי כוסות מיץ תפוזים, תמר הכינה מראש.
החזיק בזהירות בשתי ידיים והלך אל דליה, שישבה מהורהרת ונעצה מבט בחלון.
– מה קרה, דלית, שוב דאגות? חייך ישראל. הבאתי מיץ!
לקחה שלוק.
– גם אתה לא מצליח לישון?
– מזג האוויר הזה…
– גם אני לא מרגישה מי-יודע-מה, דליה נדה בראשה. יש לי הרגשה שנשאר לי כבר מעט. תקבור אותי כמו שצריך, כן?
– דלית, אל תגידי שטויות, איך אפשר בלי?
– בסוף אחד מאיתנו ילך קודם.
– בואי נוב, נשב במרפסת!
ישבו עד הערב. תמר הכינה לביבות גבינה. אכלו וראו טלוויזיה כל ערב, זו השגרה. סרטים חדשים מבולבלים אותם, אז נשארים עם קומדיות ומצִירֵי אנימציה ישנים.
הערב הספיקו רק סרטון אנימציה אחד. דליה קמה מהספה:
– אני הולכת לישון. התעייפתי.
– גם אני הולך.
– תן לי רגע להסתכל עליך טוב טוב! ביקשה פתאום.
– למה?
– פשוט בא לי להסתכל.
הביטו זה בזו הרבה זמן. בטח חשבו על נעוריהם, כשהכול עוד היה לפניהם.
– בוא, אלווה אותך למיטה.
דליה לקחה את ישראל בזרוע, והלכו יחד.
הוא כיסה אותה בשמיכה, חזר לחדר שלו. על הלב היה כבד מאד. התקשה להירדם.
הרגיש כאילו בכלל לא ישן, ואז הביט בשעון שתיים בלילה. קם, הלך לחדר של דליה.
היא שוכבת, עיניים פקוחות.
– דלית!
תפס לה את היד.
– דלית, מה איתך! דל-יה!
ופתאום גם לו היה קשה לנשום. חזר בקושי לחדר, הניח את המסמכים המוכנים על השולחן.
שב לחדר של דליה. הביט בה זמן רב. אחר כך נשכב לידה, ועצם עיניים.
ראה את דליה שלו, צעירה ויפה כמו אז לפני שבעים וחמש שנה, הולכת לאור רחוק. רץ אליה, תפס בידה.
בבוקר נכנסה תמר לחדר. מצאה אותם שוכבים זה ליד זו, חיוך של שלווה על פניהם.
בסוף, התקשרה תמר למד״א.
הרופא הגיע, הביט והנהן בהפתעה:
– עזבו יחד. כנראה מאוד אהבו זה את זו…
לקחו אותם. תמר צנחה מותשת על כיסא ליד השולחן ועיניה נופלות על המסמכים ועל צוואה, על שמה.
הניחה ראש, ובכתה
תנו לייק אם אהבתם, וכתבו תגובות!
