מחיר היוהרה
תמר, תוכלי אולי להשאיל לי כמה דברים? שאלה נועה בלחישה מתחננת, כשנכנסה לדירה הנעימה של אחותה.
המבט שלה נמשך על הכניסה המרווחת והרהיטים המעוצבים, המראות במסגרת אמנותית, והספסל הקטן, המדויק, בכניסה הכול נראה כאילו יצא ממגזין עיצוב ישראלי יוקרתי. בליבה התגנבה אותה קנאה מוכרת, שורטת לא משנה מה, לאחותה תמיד היה מושלם.
תמר הופיעה בפתח הסלון, במבט חודר. אפילו בבגדי הבית שלה, טרנינג קשמירי רך, שידרה את אותה אלגנטיות חסרת מאמץ, שנועה ניסתה להגיע אליה שנים.
נו, תספרי, איזו דרמה הפעם? אמרה תמר בקור רוח, ונשענה על המשקוף.
נועה ישרה את השרוול של המעיל כבר לא חדש, אבל עדיין נראה טוב. היא ניסתה לא להסתכל על התמונה הגדולה שתלויה ממול, על הסדר המופתי ועל ריח הקפה הטרי שמילא את החלל.
זה לא ביג דיל מלמלה במבוכה, מנסה לאסוף את מחשבותיה.
תמר לא הורידה ממנה את המבט, ונועה הבינה ששתיקה לא תעזור. היא נשמה עמוק וירתה:
בשבת יש מפגש מחזור מהתיכון. אני חייבת להגיע! ואני צריכה להיראות מושלם, את מבינה, נכון? שכולם יחשבו שהחיים שלי אגדה אחת מתמשכת.
למה בעצם? שאלה תמר, סקרנית יותר מאשר שופטת. למה לטרוח בשביל אנשים שאת לא בקשר איתם, ובקושי תראי שוב? החיים שלך פה, לא שם.
נועה העבירה יד בשערה, פתאום מתגעגעת למטבח כמו של תמר עם האי הרחב, המכשור המתקדם, והמנורות התלויות מהתקרה. שתקום בבוקר אל קפה רגוע במטבח כזה, לא אל הריצות בתל אביב ולסדר הבלאגן שבדירת חדר.
את לא מבינה! פלטה. זה חשוב לי. אני רוצה שהם יראו שהצלחתי, שהגשמתי את עצמי. שאני לא סתם כישלון.
היא שתקה, מעבירה מבט עוין-נפעם על תמר שלא הראתה סימן שנפגעה או שפשוט לא היה לה אכפת.
את רוצה להיות מישהי שאת לא? הקשה תמר, מתיישבת. נראה לך שמישהו יתרשם מזה?
זה לא בקטע הזה, נועה נענעה בראשה פשוט שהחברות מהעבר יחשבו שכל השאיפות שלי באמת התממשו.
טוב, נאנחה תמר. בואי נראה מה יש לי. אבל תבטיחי זו הפעם הראשונה והאחרונה שאת מסלפת כזה דבר. זה לא לעניין.
את פשוט לא מבינה
ובכך התחילה למעשה הסיפור.
*****
בתיכון, נועה הייתה הכוכבת הבלתי מעורערת של השכבה כולם ידעו את זה. תמיד סביב משיכת מבטים, תמיד בחברת הבנים המגניבים, כל אחד מהם קיווה לחטוף ממנה רגע של תשומת לב. המורים, אפילו בלי לשים לב, ריככו איתה כל יחס; הבעת הפנים החולמנית שלה והעיניים המלנכוליות הפכו כמעט לכלי שכנוע הנחה. וההורים? לא הייתה משאלה שנועה לא השיגה גבה קלה, אנחה עדינה, הכל נפתח לפניה.
היא התרגלה לקבל הכול. אם הייתה נעל מיוחדת בקניון, למחרת כבר חיכתה לה בקופסה עם פתק מאימא. אם תלמיד חמוד ומסתורי הופיע תוך שבוע ליווה אותה עד הבית. היא הפכה את זה למשחק כמה גבולות תוכל למשוך, כמה משאלות תגשים וכמה זכויות תתפוס.
כי אני יכולה, חזרה בלב, תמרור פנימי שמצדיק הכול. אם חברה הייתה מתקרבת לבחור שנועה סימנה, אין היסוס נועה הייתה נכנסת לקרב, ומנצחת כמעט תמיד. לא בהכרח מאהבה, אלא חדוות המשחק האם תצליח למשוך תשומת לב? לרוב התשובה הייתה חיובית.
אט אט, החברות הישנות התרחקו. הראשונה הפסיקה להזמין אותה, אז השנייה מצאה חברה חדשה. אבל נועה לא נבהלה תמיד היו מסביבה כאלה שמתחננים לאישור, מתחרים על קרבתה. היא קיבלה את זה כמובָן מאליו: מי שלא עמד בקצב, פשוט לא היה שייך.
בערב הסיום, הרגישה מלכה של ממש. האולם מואר, מקושט בבלונים ודגלונים בצהוב וכחול כולו היה ממלכתה. כולם חיפשו את עיניה, תפסו כל מילה, היא הייתה לב האירוע.
שיכורה מהערצה, מהמעמד שיצרה לעצמה, נועה התפרצה. כשהשיחה נגעה לזיכרונות, היא הרשתה לעצמה להתפרץ, להטיח הערות נוקבות ומרושעות בבנות הכיתה הזכירה טעויות, העליבה מראה חיצוני. המילים נשפכו, חדות, ועיניה שלהקו מההתרגשות לבחון עד כמה עוד יכולות להכאיב, אם האחרות יצטדקו.
אני יודע בדיוק מה מחכה לי! הכריזה נועה בגאווה, מבטה סורק את כולן. קולה היה עוצמתי, כאילו כבר עמדה על מפתן חלום חייה.
עצרה, נהנית מהרגע, ואז המשיכה:
אני רואה את עצמי בבעלות על בית ענק בכפר שמריהו, עם בעל מצליח שמגשים לי הכול. אולי גם ביזנס קטן, כי למה לא? לא מהעבודה מהתחביב. כסף, מותרות, מסעדות נחשבות הכול יהיה שלי.
חייכה בהתנשאות. רק היא ראתה פס יוקרה בחייה, מסיבות עם סלבס ברמת אביב, חופשות במלדיביים.
ואתן? שינתה את הטון, פונה לשירה, תלמידה שקטה מוכשרת להפליא, שכתבה כל מילה במחברת.
שירה התכווצה מול המבט של נועה, שצחקה:
אולי תלמדי מורות באיזו פנימייה בבאר שבע, או תנהלי מכולת בשכונת מצוקה. כי את עכברונת, בלי שום סטייל. בעלך יהיה פועל במפעל שיכור, כזה שחוזר הביתה וזורק עלייך את העצבים.
המילים נשפכו, הפעם בנימה מרושעת, שילוב של לגלוג והתרגשוּת מהשפלת האחרות.
פנתה לבת נוספת:
ואת? תסיים באיזה משרד אפור, מסתכלת על שמלה חדשה בחלון, יודעת שאין סיכוי. כמוני לעולם לא תחיי.
והמשיכה, פרסה נבואות קדרות לכל אחת דירת שלושה חדרים ישנה בבת ים, חיים אפורים, חלומות מנופצים. כל הערה הגיעה עם דקירה על מראה, קול או האישיות עד שכולן ישבו בשתיקה, מושפלות.
רוב הבנות ניסו לחייך לא להראות שזה נוגע להן. אבל המתח הורגש באוויר. ונועה? צחקה, הצחוק שלה הרעיד את האולם; הבנים בסביבה הצטרפו מפחד או סולידריות.
זו הייתה הצהרת ניצחון עבורה.
לימודים? נועה בחרה ללמוד בבר אילן, לא כי התעניינה כי היה יוקרתי יותר מהעמיתים מנס ציונה. בתל אביב קל לעשות שידוך טוב, התערבבה בין בנים ממשפחות מצוינות. דירת סבתא בגבעתיים נוח בלי שותפים או דירות שותפים.
בתחילה הכול זרם סידרה דירה סטייל תל אביבי, הפכה לדמות צבעונית בברים ושבתות סטודנטים. קיבלה מחמאות, פידבקים, חייתה באשליה שהכול מונח לרגליה.
ואז, הגיעו הלימודים האמתיים. פתאום חומר קשה, מרצים קשוחים, חגי מבחנים שהצריכו השקעה. נועה הורגלה להשיג הכול בקלות כהשתנתה המציאות, לא הצליחה להסתגל. הבריזה משיעורים, בנתה על קסם אישי. בסמסטר הראשון כישלון כמעט מוחלט, המרצים כבר לא נכנעו; או שאת לומדת, או שאת עפה.
ואז הבינה הילדות נגמרה. היא פגשה סטודנטיות מבריקות יותר, חרוצות יותר, שמנהלות גם עבודה וגם זוגיות. היא לא הצליחה להתמודד לא הפנימה, לא התחזקה, אלא שינתה אסטרטגיה: למצוא שידוך מהר, לפני שעוד הזמן עובר.
החלה לצאת לדייטים, חיפשה מישהו עשיר, מהוגן. השתדלה להיראות יפה תמיד, לשדר כוח, לשדר נינוחות אבל מתחת, החרדה אכלה כלום. ככל שלחצה, כך התרחקו.
ואז הגיע איתן.
איתן נראה כמו סיפור סינדרלה בן לרופא מצליח, מילדות בכפר שמריהו, הורים בעלי קליניקות פרטיות, חי באזור היקר בארץ, בוגר אוניברסיטה בלונדון, עבד בעסק המשפחתי, מתכנן הכול מראש.
הוא לא היה יפה במיוחד נמוך, פנים עגלגלות, טיפה כפוף. נועה החליטה: ממראה אי-אפשר לקנות בית או פנסיה. הוא הילד של אימפריה!, הריצה בלב. דמיינה את עצמה כמלכת הבית במושבה המוריקה, בטיולים לקריביים.
תכננה אסטרטגיה: להשתלב לו במסלול, להיראות ‘נכון’. אורבה לו במקרה בכושר, בקפה, דיבורה היה כולו קסם מתמטי. התחילו לצאת, לשוחח הוא התעניין, הזמין היא בנתה בתוכה בית חלומות.
אבל משהו חשוב חמקה המשפחה שלו, האילן יוחסין, היה העיקרי. כשאיתן הזכיר לאמא שלו על נועה, היא הרימה גבה.
אבל מי היא? מה המשפחה שלה?
סטודנטית, רגילה, מגבעתיים, ענה בקצרה.
רגילה? אמרה האמא אצלנו הכול עניין של שם, מסורת, מעמד לא נתפשר על רגילה. אתה מבין מה זה בשביל משפחתנו?
איתן ניסה להתווכח, אבל היא לא התרגשה:
אתה תצא עם בת למשפחה מכובדת, לא אחת כזאת.
נועה המשיכה לחלום. ואז, יום בהיר אחד, טלפון “צריכים לדבר רציני”.
בבית קפה, איתן היה מתוח:
המשפחה שלי מתנגדת. הם רוצים שאכיר מישהי מהבית. אני לא מוכן להילחם נגדם. סליחה.
נועה רכנה אל כוס ריקה, מנסה להימנע מדמעות.
למה זה משנה בכלל? ניסתה בכוח לשדר נונשלנטיות. אנחנו כבר לא ילדים.
להם זה משנה כבר יש מישהי מתאימה עבורי.
היא הייתה זועמת, ולא בוכה. עשיתי הכול נכון! למה זה לא הצליח?! הלוואי והייתי בהריון, אז הוא לא היה עוזב אף פעם
אבל השפלה כואבת יותר ציפתה במהרה הגיעה ל’מכירה’, שבה כולם אומרים ש”נועה רודפת אחרי כסף, משתמשת בבנים”. בכל מפגש שמעה לחישות, חיוכים ציניים, התחמקויות. פעם בן שהוקסם ממנה אפילו לא ניגש; רק סימן מרחוק והסתלק.
נועה ניסתה להעמיד פנים שלא אכפת. אבל בליבה חששה השם שלה נהרס. הלך החלום על שידוך נוצץ.
חזרה לבית ההורים? אין סיכוי זו תהיה הודאה בכישלון. במשך השנים היא ספרה להורים כמה היא מצליחה, ביצעה הצגה מושלמת על לימודים מתקדמים, הצעות עבודה, בחורים ליגה עליונה.
הוריהם גאו בהם, מתגאים בבתם הבכורה ונועה לא יכלה לשרוף את הפנטזיה. רק תמר הכירה את האמת גילתה במקרה.
תחזרי הביתה, את מבזבזת את זמנך כאן, הפצירה תמר. תגידי להם את האמת, מספיק שיקרת.
אז הזדקפה נועה, ניגבה את הדמעות, ושכנעה את עצמה:
אין מצב שאעשה את זה! אני אצליח, אוכיח לכולם, לא אעזוב כאן עם זנב בין הרגליים.
היא באמת האמינה. המשיכה לחפש בני זוג, ניסתה “לעלות לליגה”. עבר הזמן גבר חלומות לא הגיח, כל מי שרצה לברר משהו נרתע מהציפיות שלה ומהיחס הסגור.
בינתיים, כספי הירושה מהסבתא הלכו ואזלו. בהתחלה קמצה, ואז וויתרה על פינוקים: לא ישבה בבתי קפה, הפסיקה להוציא כסף על בגדים, חיסלה את המנוי לחדר כושר. אבל השכר דירה, חשבונות, סל חנקו. אי אפשר היה להילחם.
בוקר אחד, מול חשבון הבנק הדליל, הבינה אין ברירה, צריך לעבוד. עברה על כל המשרות, אך ללא תואר וללא ניסיון נתקלה כל הזמן בסירוב.
וזהו מלכת הכיתה הפכה לקופאית בסופר ברמת השרון. בהתחלה זה היה קשה להפליא לקוחות בוחנים, לחישות מלגלגות מה היא עושה פה?. כל יום הזכירה לעצמה רק זמני.
*****
אתמול קיבלתי הזמנה למפגש מחזור סיימה נועה את סיפורה בפנים קודרות. אני פשוט חייבת להגיע, אחרת כולם יחשבו שהחיים שלי הפוכים ושפחדתי לבוא.
תמר הניחה את הכפית מהתה והביטה בה באריכות. בעיניה ספק, אבל שמרה דעתה לעצמה.
את בטוחה שלא מבינים את האמת, ולא באים לצחוק עלייך? לחשה תמר הרי זוכרת מה עשית באותו ערב סיום? יש כאלה שלא שוכחים.
נועה האדימה, פתאום התפרצה:
שטויות! הסתירתי היטב אף אחד לא יודע. רק צריכה להופיע ולשחזר את העליונות שלי!
תמר התמקמה בכיסא, שותקת. למה שירצו בתקווה אמיתית סוף סוף לדבר עם מישהי שהתעמרה בהן? המחשבה טפחה לה בראש, אבל היא לא אמרה דבר. למדה שאחותה תמיד מקשיבה אך עושה כרצונה, ורק אחרי זה מבינה את הנזק.
בסדר, הסכימה תמר. אם תרצי ליווי עם האיפור או הבגדים תגידי.
נועה נרגעה, כאילו חיכתה למוצא פיה.
תודה לך, נאנחה. אני באמת צריכה אותך. אני חייבת שהכול יהיה מושלם. שמישהו יחשוב ש שיש לי הכול.
******************
נועה רצה החוצה מהמסעדה, דמעות נמרחות לה על הפנים. אוויר קר של ערב תל אביבי חתך לה את העור החם, אך לא הרגישה פשוט רצה ממשהו, מהמקום שבו ניסתה להיות מי שאינה. כמה שתמר צדקה! הלמה במוחה לא הייתי צריכה לבוא.
בהתחלה דווקא היה טוב. כשנכנסה לאולם, כולם הביטו בה. כל צעד שלה מחושב היטב: צעידה רגועה, חיוך קל, מבט חפוז בשעון הכול שידר עסוקה, מעל כולם.
היא בחרה לשבת בדיוק עם מי שמכירות אותה הכי קצת. הבעל במשלחת באירופה, הבית הענק בצפון ת”א, נסיעות לחו”ל ארבע פעמים בשנה. היא נישאה בשקר עד שלא שמה לב לשפת גוף סביב מבטים, צחקוקים, לחישות.
הרגישה שניצחה ואז מישהו קטע:
תגידו, ראיתם את נועה באחרונה? שאל עידו, שכמעט לא זכור לה, בקול רם בצורה בוטה. החיים לא ממש דומים למה שהיא מתארת
שקט מוחלט. כל המבטים אליה. ניסתה לחייך, אבל השפתיים רעדו.
נכון! הוסיפה מישהי, מוציאה נייד. יש אפילו תמונות.
על המסך נפרשות תמונות: נועה מאחורי קופה של סופר “שופרסל”, במדי עבודה, שם מהבהב מהתג, מחייכת חיוך עייף ללקוחה עצבנית; נועה מסדרת ארגזים, בוחנת מחירים, בודקת מה אפשר להרשות על המשכורת; על ספסל אוטובוס, מחבקת שקית יינות ביתן; ובתמונה האחרונה מטפסת במדרגות בית דירות ישן.
הצחוק פרץ. בהתחלה מתבייש, אחר כך הולך ומתגבר. הבעל שלך בביזנס, בטח איתך בשופרסל! מישהו קרא, אפילו שניים.
נועה קפאה. כל הצבע עלה לה ללחיים, ברכיים רעדו. מילא כך חיים אנשים רגילים אבל היא שיקרה ונהנתה, והאמת מחצה.
בלי לחכות, הסתובבה וזינקה החוצה. מאחוריה צעקות, שמות, לא ראתה כלום רק אוויר קפוא, דמעות, והיא רצה לדוכן לידה, לנשום עמוק.
לא שמה לב אפילו כשהתנגשה באיש זר. נטתה ליפול, והוא אחז בידה.
הכול בסדר איתך? קולו דאג, פשוט, אמיתי.
הביטה עליו גבר ישראלי רגיל, עם מעיל פשוט, שקית ירקות ביד. חיוך טוב, עיניים מלאות חמלה. במה שנשאר מהכוחות קרסה.
לא לחשה. החתן שלי עזב אותי ממש רגע לפני החתונה
איזה חיים. שום דבר לא מלמד אותההאיש הביט בה רגע ארוך, ואז התיישב לצידה על הספסל, כאיננו ממהר לשום מקום. לא שאל, לא חקר, רק הוציא מהשקית תפוז קלוף בחפזון, הגיש לה פלח.
ככה זה, לפעמים החתן עוזב, לפעמים עבודה עוזבת, אמר בקול שקט ושליו נשאר רק את, עם מי שאת, ועם מה שיש.
נועה בהתה בפלח ביד, ואז הרימה אליו מבט מלא ייאוש ועייפות. הוא רק חייך שוב, שותק.
אני לא מי שחשבתי שאהיה, רצתה לצעוק לנוכח כל העולם, אבל הקול נחנק. היא שתקה, נתנה לעיניים להרטב, ואכלה לאט את התפוז.
הוא סיפר לה בשקט שהוא מורה לאמנות בחטיבה עירונית, שניסה בעבר להיראות “גדול מהחיים”, ולמד שפשטות וכנות שוות יותר מרושם.
הם ישבו כך זמן רב, עיר שלמה חולפת סביב צעירים עם תכניות, זוגות עם ילדים, קשישים שממלמלים לעצמם. הלילה נעשה בהיר וקריר, הספסל שותק סודות.
בסוף, כשעמדו לקום, האיש הושיט לה יד.
רוצה לבוא איתי? יש שוק קטנטן בלילה, דוכן לחמניות וקצת צחוק.
נועה הביטה בו, ביד המושטת, ובפעם הראשונה מזה שנים לא היה לה אכפת ממה שיחשבו. היא רק רצתה לצעוד עם מישהו, אפילו זר, בלי הצגות.
כן, לחשה, וקומה התרוממה קצת, כמעט זקופה.
הם הלכו יחד בין הבסטות הסגורות למחצה, עדרו לחמנייה, שתו לימונדה על מדרכה קרה. איש לא הביט בהם, והעולם כולו התכווץ לשני אנשים זרים, ולאישה אחת שלמדה, סוף סוף, לבלוע יוהרה ולהתחיל מחדש.
מתוך החור הזה בלב, התחילו לגדול בו חיים אחרים: עדינים, פשוטים, כמעט רגילים כאלו שאולי לא חלמה עליהם בגאוות נעוריה, אבל היו שווים בעיניה הרבה יותר. כי לפעמים, אחרי שתשלם על היוהרה אפשר, סוף-סוף, להתחיל לאהוב ממש את מי שנשארת להיות.
