אני חייב לספר לך, כי אם לא אגיד את פשוט לא תאמיני איך סיפור החיים הזה נוגע ללב.
תקשיבי רגע “אשה טובה, מה היינו עושים בלעדיה?” שואלת יעל חברה שלה בקול. “ואתה משלם לה רק ששת אלפים שקל כל חודש” היא עוקצת אותו קצת. “יעל, העברנו לה את הדירה על השם שלה, את שוכחת?” איזה קומדיה של החיים.
דוד, הוא מתעורר מהמיטה בלילה, לאט-לאט, עושה כמה צעדים בזהירות לעבר הסלון. בעיניים עייפות של בן תשעים, הוא מסתכל על רחל, אשתו.
מתיישב לידה, שומע לה שהכל בסדר נושם לרווחה.
קם בחזרה, הולך למטבח, פותח בקבוק לבן, שותה שלוק, נכנס לשירותים ואז חוזר למיטה שלו. מחזיר ראש על הכרית אבל לא מצליח להרדם.
הראש שלו מתגלגל אני ורחל כבר בני תשעים. כל כך הרבה שנים עברו, עוד מעט גם אלוהים יחכה לנו ואין אף אחד פה לידנו.
הבנות כבר מזמן לא איתנו הדס נפטרה מוקדם מדי, עוד לא הייתה בת שישים בכלל.
גם רועי שלנו לא החזיק הרבה, השתולל ונכדה אחת יש, אלינור. גרה בפולין כבר עשרים שנה, נשואה, בטח הילדים שלה כבר גדולים. אותנו שכחה.
לא הרגיש איך נרדם סופסוף.
פתאום יד על הכתף מעירה אותו: “דוד, הכל בסדר?” שואלת רחל בשקט.
הוא עונה: “מה את, רחל?”
“ראיתי ששכבת ולא זזת”, היא עונה.
“אני עוד חי! לכי לישון”
רחל גררה רגליים למטבח, שתתה מים, הלכה לשרותים. חזרה לחדר שלה. שוכבת ומחשבות: “יום אחד אתעורר והוא כבר לא יהיה פה. מה אעשה אז? ואולי זה אני קודם”
ודוד, כבר סגר איתה מראש את כל הסידורים. לא יאומן שאפשר לסדר הכל מראש אפילו הלוויה! מצד אחד, טוב. מי יעשה את זה במקומנו?
הנכדה שכחה לגמרי, רק השכנה מירב דואגת לנו, מחזיקה את המפתח לדירה. דוד נותן לה אלף שקל מהפנסיה בכל חודש והיא קונה מצרכים, עוזרת במה שאפשר. מה יש כבר לעשות עם הכסף, אנחנו לא יורדים לבד מהקומה הרביעית
בוקר. דוד פוקח עיניים, רואה דרך החלון את הגג הירוק של עץ התות בחצר. חיוך קטן עולה לו, והוא מחליט לבדוק מה שלומה של רחל.
“רחל, בואי, אני רוצה להראות לך משהו”, הוא מזמין אותה.
“אוי, אין לי כוח לזוז”, ממלמלת רחל כשהיא נעמדת בקושי.
“נו, בואי, בואי איתי”, תומך בה עד למרפסת.
“תראי, התות פורח! אמרת שלא נגיע לקיץ, אז הגענו!”
“וואו, נכון! וגם השמש מחממת”
התיישבו יחד על ספסל במרפסת, ופתאום דוד נזכר: “זוכרת שהזמנתי אותך לקולנוע כשהיינו ילדים בבית ספר? זה היה יחד עם פריחת התות”
“איך אשכח? שבעים וחמש שנה, מי היה מאמין?”
ישבו שעה ארוכה, נזכרו בנעורים, כי מה שתעשה, בתשעים שוכחים כבר מה קרה אתמול אבל זכרונות מהילדות נשארים תמיד.
“אוי, בכלל לא אכלנו משהו הבוקר” קמה רחל.
“רחל, תעשי תה טוב, נמאס לי מהתה הדלוח הזה של זקנים,” דוד מבקש.
“זה לא בריא לנו!”
“נו, אז קצת תה דליל, שימי כפית אחת סוכר בסך הכל”
דוד שותה תה לא מחוזק, עם סנדביץ קטן וגבינה צהובה וכל הזמן חושב על פעם, כשהיו שותים תה חזק ומתוק ויחד עם זה אוכלים בורקסים או פנקייקים.
נכנסה השכנה מירב, מחייכת: “נו, איך אתם פה?”
“מה כבר? בגיל תשעים כל יום נס”, עונה דוד בחצי בדיחה.
“טוב, אם אתה עוד מתבדח הכל בסדר. מה צריך לקנות?”
“דיי, מירב, תקני לנו בשר!”
“אבל אסור לכם”
“עוף מותר, את יודעת.”
“אין בעיה, אני אכין לכם מרק עוף עם אטריות!”
מירב מנקה, מסדרת, עושה הכול. ויוצאת.
“רחל, בואי נצא למרפסת, ליהנות קצת מהשמש”, דוד מזמין.
“בוא נלך,” רחל אומרת.
מירב מצטרפת: “עוד לא שבע לכם מהשמש?”
“כיף פה, מירב,” עונה רחל.
“עוד רגע אביא לכם דייסה למרפסת ואתחיל לבשל מרק עוף.”
דוד מסתכל עליה ושואל את רחל:
“אשה כזאת מה היינו עושים בלעדיה?”
“ואתה משלם לה רק ששת אלפים בחודש”
“יעל, העברנו לה את הדירה על שמה”, עונה דוד בשקט.
“זהו, היא לא יודעת אפילו”
ישבו ככה עד לארוחת צהריים. ואז הגיע המרק עוף, עם תפוחי אדמה רכים וחתיכות עוף טעימות.
“אני תמיד הכנתי כזה להדס ולרועי כשהיו קטנים,” רחל נזכרת,
“ועכשיו אנשים זרים מבשלים לנו,” דוד נאנח.
“אולי זו הגורל שלנו, דוד. נשאר בלעדינו, בלי אף אחד אפילו לבכות.”
“די, רחל, לא ניכנס לדכדוך עכשיו. בואי ננוח קצת בצהריים!”
“דוד, לא סתם אומרים מה ההבדל בין זקן וילד? שניהם אותו הדבר מרק מרוסק, מנוחה בצהריים, ארוחת ארבע”
דוד מסתובב, לא מצליח להירדם. מזג האוויר משתנה, אולי זה למה. נכנס למטבח, רואה על השיש כוסות מיץ, מירב השאירה במיוחד.
הוא אוסף בידיים רועדות, מביא לרחל.
“רחל, אולי תשתיי קצת מיץ?”
היא לוקחת שלוק, מחייכת:
“גם אתה לא מצליח לישון?”
“האוויר כבד היום.”
“גם אני מרגישה שחסרה לי אנרגיה, דוד. כמה נשאר לי עוד, תבטיח לי שתדאג לי בסוף.”
“רחל, מה את מדברת, איך אסתדר בלעדייך?”
“אחד מאיתנו ילך קודם”
“נו, בואי, נצא שוב למרפסת!”
הם יושבים שם עד הערב. מירב מכינה להם לביבות גבינה. אחר כך מתיישבים מול הטלוויזיה.
הם תמיד רואים לפני השינה סרטים ישנים או סדרות ילדים, כי מהחדש קשה לעקוב.
היום רואים רק פרק אחד. רחל מפהקת: “אני הולכת לישון. עייפתי.”
“גם אני,” אומר דוד.
“תן לי להסתכל עליך רגע,” מבקשת פתאום.
“למה?”
“סתם, אני רוצה לזכור.”
הם בוהים זה בזה זמן ארוך, אולי חוזרים בראש לזמן שהיו צעירים, שהכול רק התחיל.
“אני אלווה אותך למיטה שלך,” היא מחזיקה לו ביד.
הוא מסדר לה את השמיכה בעדינות, ונכנס לחדרו.
הלב שלו כבד. הוא מסתובב מצד לצד, לא מצליח להירדם, נדמה לו שלא ישן בכלל. השעון מראה שתיים בלילה.
הוא הולך בשקט לחדרה.
היא שוכבת עם עיניים פקוחות:
“רחל!”
הוא תופס בידה.
“רחל, רחל”
ופתאום גם לו קשה לנשום. הוא גורר את עצמו לחדר, מוציא את כל המסמכים המוכנים, משאיר על השולחן, חוזר, מתיישב לידה, מסתכל ארוכות בפניה ולבסוף שוכב לידה.
בעיניים עצומות הוא רואה שוב את רחל צעירה ויפה, כמו לפני שבעים וחמש שנה. היא הולכת אל אור רחוק, והוא רץ אחריה, אוחז בידה.
בבוקר מירב פותחת את הדלת, ומוצאת אותם יחד. על שניהם חיוך קטן, שלמים ושלווים.
היא מתקשרת למד”א מתוך הלם.
הפרמדיקים מסתכלים ואומרים לה: “הם נפטרו יחד. כנראה אהבו מאוד אחד את השנייה”
לקחו אותם. מירב מתיישבת מותשת ליד השולחן, ורק אז רואה את המסמכים, הצוואה הכול על שמה.
היא שמה ראש על הידיים, ובוכה, פשוט בוכה.
