יום רביעי, 14 במאי
הכל התחיל הערב כשחזרתי מהעבודה. ירדתי מהמונית ברחוב בן יהודה, צעדתי לעבר הבניין שלנו בצפון תל אביב, ומול דלת הדירה שמתי לב לקופסה קרטון קטנה. זה לא היה משלוח שמזמנים מראש, אלא קופסה סגורה היטב. לא התאפקתי, הצצתי פנימה בפינה התכרבלו כלב קטן וחתול. שניהם הביטו בי, מבועתים, רועדים מקור ומבהלה.
מה זה? אתם שלי? שאלתי בלחש, כאילו ניתן לקבל תשובה מחיות מחמד שננטשו.
באותו רגע דלת הדירה הסמוכה נפתחה. שושנה, השכנה המבוגרת, חייכה אליי.
תמר, ערב טוב. שמעת על אסתר מהקומה השנייה? מסכנה, נפטרה בשבת. הבת דודה שלה ניסתה למסור את החיות שלה, אבל אף אחד לא רצה. את יודעת, לי יש כבר חתול, הוא לא סובל זרים, ולשכנים האחרים יש אלרגיות. חשבתי שאולי את ויואב תיקחו אותם? את צעירה, מסודרת, ויש לכם פרנסה טובה.
אנחנו אף פעם לא תכננו לגדל חיות, במיוחד לא שתיים יחד גמגמתי.
לא כדאי להפריד ביניהם, הוסיפה שושנה בקול מלא תחינה, הם קשורים זה לזה מאוד. שנים ישנו יחד באותה סלסלה. אסתר הייתה מוציאה את הכלב לטיול, והחתול היה יוצא לבד. שתדעי לא מסובך איתם.
ואם לא ניקח? מה יעשו איתם? שאלתי בחשש.
שמעתי שמישהו הולך לקחת אותם ל להרדים אותם. כבר הכינו קופסה, והדירה כבר כמעט נמכרה, שושנה השיבה וקולה נשבר.
בדיוק אז, שכן נוסף אלי נכנס לבניין, נעצר בכניסה, הביט בתדהמה בחיות והוסיף:
אולי תנסי לקחת אותם בעצמך? הם שקטים, לא אוכלים הרבה. כבר מבוגרים אף אחד לא רוצה אותם.
עשיתי חשבון רגע והחלטתי: טוב, אני לא יכולה לחשוב שפשוט ילכו להרוג אותם איך קוראים להם? בקושי שנתיים אני גרה פה, לא מכירה אף אחד.
אלי חייך ולחץ את ידי בחום, הניח על השולחן 200 שקלים וציין:
הכלב שמו גורדון, והחתול עמיחי. תודה ענקית, זה בשביל משהו קטן להתחלה.
סגרתי את הדלת אחרי, התיישבתי על הרצפה ודיברתי אליהם בשקט:
מה יהיה? יואב עוד יתפלא לראות אתכם. יש מצב שיחשוב שרבתי על דעת עצמי אבל הוא טוב לב, אני בטוחה שיסכים.
אף אחד לא יפגע בכם כאן, הבטחתי להם, מלטפת אותם בידי.
החתול, עמיחי, כאילו הבין מה מתרחש, זינק החוצה מהקופסה והתחיל לסרוק את הבית. גורדון, הכלב, עדיין האט את צעדיו, עצוב ומבולבל.
הלכתי למטבח, בדקתי מה יש לשניים. אוכל לחיות אין. בישלתי אורז עם חתיכות עוף. למזלי, עמיחי מיד קפץ לסיר, אכל בתיאבון מהקערה הרחבה, וגורדון, כשראה את חברו אוכל בתיאבון, הצטרף אליו, מביט בי בעיניים עצובות אך מלאות תקווה.
כעבור שעה חזר יואב מהעבודה. הוא היה בהלם, אבל אחרי התלבטות קצרה הבטחנו לעצמנו שננסה למצוא להם בית אצל אנשים עם גינה או דירה גדולה יותר.
אני ויואב יחד כבר ארבע שנים, שנתיים בדירה הזאת. הזוגיות נהדרת, העבודה סבירה, רק חסר לנו ילד שימלא את החלל.
תמר, את תמיד אמרת שאת רוצה שקט בבית, בלי חיות, איך פתאום? שאל בפליאה.
חיכיתי שיהיה לנו ילד. עכשיו אלה נשלחו אלינו. אי אפשר לתת שיקחו אותם להרדים, עניתי ודמעות חנקו את גרוני.
אין מה לעשות, נטפל בהם, חיבק אותי.
וכך, החיים השתנו בבת אחת. גורדון ועמיחי התרגלו מהר לבית החדש, כנראה כי דירתם הישנה שכנה ממש מעלינו, אותה תוכנית דירה ואותה חצר.
כל הכבוד, חמודים שלי, אמרתי להם, כאילו תמיד הייתם פה.
התחלתי להוציא את גורדון לטיול שלוש פעמים ביום ועמיחי היה יורד לבד מחלון לסיור בגינה וחוזר לבד נוח לי מאוד.
שושנה הייתה מאושרת שעזרנו, הביאה עצמות גורמה לגורדון ושאריות עוף לעמיחי.
בערבים יואב ואני נהנינו לראות את עמיחי משתולל עם צעצועים חדשים, וגורדון נרדם בשלווה על מיטה חדשה.
הם תמיד נרדמו יחד, אסור להפריד ביניהם. אחרי כמה חודשים, כבר לא דיברנו על למצוא להם בית אחר; התרגלנו אליהם ולא יכולנו לדמיין את עצמנו בלעדיהם.
אמא שלי, תמרה, שגרה לא רחוק, הגיעה לביקור בסופי שבוע, וגם היא התאהבה בהם, למרות שבהתחלה הופתעה מה”תוספת”.
הייתי לוקחת את החתול, אבל מה, אני בקומה שלישית והוא רגיל לטייל בחוץ היא ניסתה להציע.
לא, אמא, הבהרתי לה, תבואי לעזור כשתצטרך, כשניסע לנופש. גם תשקי את הצמחים וגם תשמרי עליהם.
הגיע הקיץ, ונסענו לאילת לשבוע. התקשרתי לאמא כמעט כל יום, בחשש לשלומם.
הכל בסדר, צוות לעניין, הם אוכלים, ישנים יחד, כל יום בגינה. תנוחו, אמא הרגיעה אותי.
כשחזרנו, גורדון קיבל אותנו בזנב מתנועע, קפץ ושמח, ועמיחי ליטף את רגלי יואב במרוצה ובמיאו חזק.
נראה לי שהם אוהבים אותנו כמו משפחה, אמר יואב. ליטפתי את גורדון והתפנתי להאכיל את כולם.
התחלתי לקום מוקדם יותר בבוקר, לטיול עם גורדון ולהאכיל את שני החברים.
שבועיים אחר כך, החזקתי סוף סוף בדיקת הריון חיובית. הפעם זה הצליח אנחנו אחרי חודשיים של ציפייה מורטת עצבים. יואב היה בעננים, ואני כמעט התעלפתי מאושר.
אמא חייכה ואמרה:
לא סתם הגיעו אלייך גורדון ועמיחי. ממש כמו מבחן של מעלה לבדוק את טוב ליבך. קיבלת תגמול עכשיו תתחילי להתכונן לאימהות האמיתית.
אני לא מאמינה בסימנים, אבל אולי באמת זה עזר, עניתי. למדתי הרבה, טיפול, סדר, דאגה הם הרי ממש כמו ילדים קטנים.
את רוצה שאקח אותם קצת, כדי שיהיה לך פחות עומס אחרי הלידה? הציעה אמא.
ממש לא, אמא. ביחד נסתדר. תבואי לטייל עם העגלה כשתהיה לך סבלנות, או לשמור עליו קצת.
ההריון עבר בלי הפתעות, והבאנו לאוויר העולם בן זכר בריא. יואב התרגש בטירוף, המשפחה באקסטזה.
גורדון, כבר מבוגר, שקט ולא מהווה מטרד, ועמיחי מסתובב בגינה וישן בין העצים. הגענו למנוחה ולנחלה, משפחה מושלמת.
ושושנה מספרת לכל השכונה איך תמר הפכה לאמא בזכות הלב הפתוח שלה. כולם מתפעלים, ואני מבין: באמת, כשנותנים מעצמך, הדברים החיוביים חוזרים אליך.
החיים מלאים הפתעות, אבל לפעמים חסד קטן הופך לזכות גדולה.
