וואו, תקשיב, אני חייבת לספר לך מה קרה עם יעל באמת סיפור שנשמע כאילו יצא מסדרת דרמה ישראלית ויש בזה המון רגש.
אז יעל חזרה בערב הביתה, כבר כמעט שמונה, והיא עולה במדרגות של הבניין הקטן ביפו. פתאום, ממש ליד הדלת שלה, היא רואה קרטון גדול כזה, אתה יודע, כמו קופסה של מוצר חשמלי. יעל כמובן סקרנית פותחת ומגלה בפנים כלב חמוד, כזה בגודל בינוני, ולידו חתול מתוק, כל אחד בצד שלו אבל הם מתכרבלים יחד, רועדים מלחץ.
יעל עומדת שם פעורת עיניים, לוחשת לעצמה: מה זה? מאיפה באתם אליי?, כאילו שמישהו מהם יענה לה. ובדיוק, כאילו שזה היה מתוכנן, השכנה ממול ציפורה פותחת את הדלת.
או, יעלי, ערב טוב. את לא יודעת איזה סיפור! רות מהקומה שלישית נפטרה, והנכדה שלה לא הצליחה למצוא למי למסור את בעלי החיים הציעה לכולם אף אחד לא רצה. לי כבר יש חתול קשוח משלי, אחרים אלרגיים אולי את ועמוס תסכימו לאמץ? הרי אין לכם ילדים, החיים רגועים אצלכם, וכנראה יש מקום בלב
יעל: אני לא יודעת, אף פעם לא חשבתי על לגדל חיות, ועוד שניים בבת אחת, היא אומרת והפנים שלה מלאי התלבטות.
ציפורה: אני ממש ממליצה, חבל להפריד ביניהם, תראי איך הם צמודים, פשוט קרובים כמו אחים. הכלב תמיד יצא לטייל עם רות, החתול רוב היום קפץ החוצה לבד, לא עשה בעיות. נראה לי שיהיה לכם קל איתם
יעל ממש מתבלבלת, אז שואלת: אבל מה יקרה להם אם לא ניקח אותם?
ציפורה, בקול נמוך, כמעט לוחשת: שמעתי שמישהו מתכוון לקחת אותם לאחת העמותות, ואם לא ימצאו להם משפחה, יש סיכוי שהם ייאלצו להרדים אותם. הדירה של רות כבר כמעט נמכרה, אף אחד לא מעוניין בבעלי החיים וחבל
פתאום גם רמי מהקומה הראשונה נכנס, הוא שומע הכל, אומר: יעל, אולי תקחי אותם? הם כבר מבוגרים, אוכלים מעט, שקטים. והם גם כל כך קשורים, יהיה להם קשה להיפרד. רות מאוד אהבה אותם.
יעל לוקחת נשימה עמוקה, ואומרת: בסדר, אני לא יכולה לחשוב שמישהו יקח אותם להרדמה. איך קוראים להם בכלל? אנחנו יחסית חדשים כאן
רמי מחייך כולו, מרים את הקופסה ומכניס אותה לסלון של יעל. הכלב זה דוביק, החתול זה נמרוד. תודה ענקית על ההצלה שלהם… ומניח לה ארבעה שטרות של מאתיים שקלים (הוא אומר בלחש: תתחילו ככה, תמשיכו עם אהבה).
יעל סוגרת את הדלת, מתיישבת ליד הקופסה ולוחשת אליהם: היי מתוקים, עוד רגע עמוס יגיע ויתעלף אבל אני סומכת עליו, בסוף הוא יתרגל. ותדעו, אני לא אתן לאף אחד לפגוע בכם!
נמרוד, החתול, כאילו קלט את כל השיחה מזדחל החוצה, עושה סיבוב בבית, בודק מה קורה. דוביק, הכלב, קצת מהסס, עוקב אחרי יעל במבט של לאן נפלתי.
יעל הולכת למטבח, פותחת מקרר ברור שלא היה לה אוכל לחיות. אז היא מאלתרת מה שיש אורז עם חתיכות עוף, מניחה להם בשתי קערות.
להפתעתה, נמרוד מגיע למטבח, בודק את האוכל, ואם זה מספיק טוב בשבילו מתחיל לאכול בנחת. דוביק רואה את זה, מתקרב בצעדים איטיים, מסתכל ביעל במבט של אפשר גם? והיא מושיטה לו את הצלחת.
בערב עמוס חוזר מהעבודה ותופס שוק טוטאלי כשהוא רואה שני חברים חדשים בבית. רצית להיות מסודרת, לא רצית להתעסק עם בלגן של חיות איך זה קרה? הוא מתפלא, אבל רואה שיעל עם דמעות בעיניים לא יכולה לחשוב שיירדימו אותם, עמוס, תבין…
עמוס מחבק אותה: אני לא נגד חיות, יהיה בסדר. ואם באמת נתקשה, אני אשאל מחר בעבודה, אולי מישהו ייקח אותם.
אבל תוך יומיים הכל משתנה: דוביק ונמרוד מיד מתרגלים לבית, יוצאים לטייל, מתמזגים עם השכונה, נראים כאילו תמיד היו חלק מהמשפחה. יעל לוקחת את דוביק שלוש פעמים ליום לטיולים הקטנים שבסביבה, נמרוד חוצה מהחלון לכניסה ואז חוזר בול כמו חתול תל אביבי.
ציפורה נהנית לעזור מביאה עצמות מהמרק או שאריות קציצה לנמרוד, שמחה שעזרה למצוא להם בית.
ובערבים, יעל ועמוס תופסים את עצמם מתפוצצים מצחוק שניים האלה עושים שמח, משחקים יחד, נרדמים צמודים.
כבר אחרי כמה שבועות ברור לכולם לא רק שלא ימסרו אותם, אין מצב להיפרד מהם.
האמא של יעל, אילנה, גרה לא רחוק, באה לבקר בשישי. באמת, בואי נגיד את האמת אני הייתי לוקחת את נמרוד אליי, אבל אני בקומת שלוש והוא בקטע של חצר…
יעל עונה לה: לא, אמא, גם ככה תבואי לשמור עליהם כשנטוס קצת לצפון. תטפלי בהם, תשקי את העציצים, כולם ירוויחו.
כשיגיע הקיץ, יעל ועמוס נוסעים קצת לאילת, ואילנה מדווחת להם כל יום: הכל טופ, טיילנו, נמרוד טיפס על המרפסת, דוביק כל הזמן לידי. תיהנו, אני שומרת עליהם.
ברגע שהם חוזרים דוביק התחיל לרקוד משמחה, נמרוד רץ להתחכך בעמוס. וואו, הם באמת אוהבים אותנו, אומר עמוס בחיוך, ויעל ישר מוציאה לכל אחד את האוכל האהוב עליו.
ופתאום, חודשיים אחרי, יעל מתרגשת מהתרגשות של עצמה מודיעה לעמוס: אני בהריון! פשוט חגיגה אמיתית, אין מילים.
אמא של יעל מסתכלת עליה במבט אוהב, ואומרת: לא סתם הגיעו אלייך דוביק ונמרוד, היה פה מבחן בדקו אם הלב שלך באמת רחב, ועכשיו הזמן שלך להיות אמא.
יעל צוחקת: אני לא מאמינה בסימנים וקסמים, אבל אין ספק דוביק ונמרוד תרגלו אותי מעולה לדאוג, לפנק, לנקות, להיות ערנית, הכל כמו עם ילד!
האמא מחייכת לה: רוצה שאני אעזור יותר כשיבוא התינוק, אולי אקח אליי את דוביק ונמרוד בינתיים?
יעל מתעקשת: לא, לא, אנחנו נסתדר ותבואי לעזור כשנצטרך. הכי חשוב שתהיי איתי כשהתינוק ישן, שתשמרי עליו ואני אוכל לנוח רגע.
ההיריון עובר חלק. יעל בזמן יולדת בן מקסים, המשפחה עפה מאושר, הכול ב”ה.
דוביק כבר מבוגר, שקט כמו סבא בחצר. נמרוד לא עושה בלגן, מבלה שעות בגינה, קופץ על העץ בשכונה.
וככה המשפחה התרחבה, כולם מרוצים: שניים על שתיים, שניים על ארבע ותינוק חדש.
ואז, עם הזמן, השכנות לקחו את הסיפור הזה איך יעל נהייתה אמא בזכות הלב הגדול שלה והעבירו אותו בכל הבניין והרחוב, כאילו זה אגדה תל אביבית שאי-אפשר לפספס.
נו, מה דעתך? באמת שיש משהו בקסמים של הלב של יעל, או שזה רק סיפורי סבתא כמו שציפורה תמיד אוהבת לספר? ספר לי את הדעה שלך, אני מתה לשמועבלילות הקיץ החמים, כשכל הבניין שקט, יעל הייתה יושבת במרפסת, מחזיקה ביד אחת את התינוק המנומנם, וביד השנייה מלטפת את דוביק ואת נמרוד שהתמקמו לידה. עמוס היה מוזג לה כוס תה, מחייך אליה כמו בפעם הראשונה שנפגשו. לפעמים עברה רוח קלה דרך העלים במרפסת, מביאה איתה את כל הלחישות שסיפרו בין הקירות על נדיבות, על בית, על לאמץ אל הלב גם כשמפחדים.
באותם רגעים, יעל ידעה אף פעם לא באמת תכננה את הדרך, אבל כל מה שקיבלה הגיע בדיוק בזמן. החיות, האהבה, התינוק הכל כמו סימנים קטנים שהובילו אותה להאמין בעצמה עוד קצת.
והבניין כולו, שאולי חשב פעם שיעל ועמוס הם רק שכנים שקטים, מצא את עצמו מחייך אליהם כל בוקר. הילדים של רמי כבר ביקשו ללטף את דוביק כל פעם שירדו לחצר, ציפורה הביאה עוגת גבינה רק כי זה ליום הולדת של נמרוד, ואילנה באה להישאר שבת שלמה רק בשביל שיהיה ליעל זמן לנוח.
וככה, בין טיול לשינה, בין יללות חתול לנביחות עדינות, למדו כולם שיש מקום בלב ועוד נשאר קצת ספייר, אם רק פותחים.
ואם תעבור שם פעם, בין הרחובות של יפו, אולי תשמע את השכנות לוחשות: זאת הדירה של יעל שם כל סיפור מקבל הזדמנות שניה.
