איך אילה הפכה לאמא בזכות ליבה הטוב…
היום התחיל רגיל, אבל כשהגעתי הביתה לרחוב חידקל בתל אביב, ראיתי מול הדלת שלי קופסה קרטון. הבטתי עליה בפליאה ובהיסוס. בפנים, מקופלים וצמודים זה לזה, ישבו כלב וחתול. שניהם הביטו בי בעיניים גדולות ורעדו מפחד.
“מה זה? מי אתם?” מלמלתי. כאילו הם יכולים לענות לי.
בדיוק אז נפתחה הדלת ממול, ורבקה השכנה הציצה החוצה. “אילה, ערב טוב. שמעת? שרה מהקומה השלישית נפטרה, והבת שלה בכלל לא דאגה לחיות שנשארו. הציעה לכולםאף אחד לא רצה. לי יש חתול בבית, לא סובלת זרים, ולאחרים אלרגיה או ילדים קטנים… חשבתי אולי את ויואל תיקחו אותם. אין לכם ילדים, את צעירה, קרייריסטית, בטח תוכלי.”
נבוכה גמגמתי, “לא ממש חשבנו לאמץ חיות, בטח לא שתיים במכה…”
רבקה נאנחה. “לא כדאי להפריד ביניהם, הם רגילים יחד. כל הזמן ישנו זה לצד זה, שרה רק יצאה לטייל עם הכלב, והחתול יוצא-נכנס לבד. לא תרגישי בהם כמעט.”
“אולי תיקחי אותם?” ביקשה בקול חנוק.
“ואם לא?” שאלתי, “מה יעשו איתם?”
“השמועה היא שיקחו אותם להרדמה. הדירה כבר כמעט נמכרה, והבאים לא מעוניינים.”
אותו רגע נכנס לשטח יוסי, שכן מהקומה הראשונה, ועיין גם הוא בקופסה. “יכול להיות שתאמצו אותם? הם מתוקים, אוכלים מעט, כבר בשנים הטובות… אף אחד לא רוצה אותם, וחבל. שרה באמת אהבה אותם.”
נשמתי עמוק. “בסדר, נו. לא יכולה לחשוב שהם ילכו להרדמה. איך קוראים להם?”
יוסי חייך בהקלה והכניס את הקופסה למסדרון. “הכלב זה גדי, החתול דביר. תודה ענקית…” הניח לידי שטר של 200 ש”ח וקולר. “לעזרה ראשונה. תודה…”
נעלתי אחריי את הדלת והתיישבתי מולם. “שלום חברים. יואל יופתע, אני כמעט בטוחה… אבל הוא טוב לב, אולי יזרום עם זה. אל תפחדו, אף אחד לא יפגע בכם. להרדים אתכם, בחיים לא…”
החתול, דביר, כאילו הבין, לאט לאט זחל החוצה וחקר את הבית. גדי הכלב עוד ישב, מבולבל ושקט, ועקב אחרי תנועותיי ותנועות דביר.
ניגשתי למטבח, פתחתי את המקרר. אוכל לחיות, מן הסתם, אין. בישלתי אורז, הוספתי חתיכות עוף, וקיוויתי ששניהם יאהבו את זה.
להפתעתי, דביר הצטרף ראשון והתחיל לטעום. קראתי לגדי, שבסוף הסתכן, התקרב והביט בי בעיניים עגומות, מבקש רשות.
בשמונה, יואל חזר. הוא נדהם. תכננו למצוא לחיות משפחהקיווינו שלמשהו עם חצר, אולי מישהו יאמץ אותם בלב פתוח.
כבר ארבע שנים אנחנו יחד, ורק שנתיים בדירה הזאת. מאושרים, רק שאת החלל של ילדים שום דבר לא מילא בתוכי.
“אבל דווקא את, עם קטע הניקיון שלך, לא דמיינתי שתביאי לפה חיות…” אמר יואל, מופתע.
“חשבתי שתהיה לנו ילדה או ילד. אבל ככהשני נשמות קטנות, להרדים אותם… לא. תסלח לי, פשוט לא אוכל,” דמעות התחילו לזלוג לי.
“גם אני אוהב חיות. נטפל בהם. מחר אשאל בעבודה, אולי מישהו מחפש,” הוא חיבק אותי.
מאז הבית השתנה. דביר וגדי התרגלו מהר. בעצם, הדירה הישנה שלהם הייתה מעלינו, אותו מבנה, אותו חצר.
עכשיו אני מטיילת עם גדי שלוש פעמים ביום, ודביר יוצא לגינה דרך החלון, בדיוק כמו בדירה של שרה. נוח לשנינו.
רבקה הייתה מרוצה, תמכה ביהביאה עצמות מרגל הקר לשבת לגדי, וחתיכות אורז מהסיר לדביר.
בערבים אני ויואל צוחקים. דביר מגלגל צעצועים ברחבי הסלון, וגדי נרדם ברוגע בפינה החדשה.
הם תמיד ישנו יחד, כמו אחים. גם אנחנו השתכנענו שאסור להפריד ביניהם.
אחרי כמה חודשים כבר ידענוהם נשארים איתנו. כל מחשבה לפרד מהם נדחקה לחלוטין.
אמא שלי, אילנה, באה בשבתות. גם היא התאהבה בהם, על אף שהופתעה מהמעמד.
“הייתי לוקחת את דביר, רק שאני בקומה שלישית והוא רגיל לטיולים חופשיים…”
“אמא, עדיף שתשמרי עליהם כשניסע, תשקי את העציצים, תשגיח עליהם,” שכנעתי.
הגיע הקיץ, נסענו לכנרת לכמה ימים. התקשרתי כמעט כל בוקר. “הכל טוב, הם חברמנית, אוכלים נהדר, מטיילים בגינה, אל תדאגו,” הרגיעה אותי אמא.
כשחזרנו, אי אפשר לתאר את שמחת גדי ודביר למראה שלנו. גדי רץ סביבי, מכשכש בזנב, ודביר התמסר ליואל כשחרחר בקול.
“תראי כמה הם אוהבים אותנו, אילה…” חייך יואל. ליטפתי את גדי, הכנתי להם ארוחה.
התחלתי לקום מוקדם, לטייל, להאכיל. אחרי כמה חודשים האינטואיציה שלי צדקהבישרתי ליואל בהתרגשות שאני בהריון. שמחה אמיתית הציפה אותנו.
אמא חייכה, “לא סתם שלחו אלייך את גדי ודביר. זה היה מבחן לחום שלך, והנהתקבלי גם ילד משלך.”
“בטח, אמא. אולי לא מאמינה בסימנים, אבל זה היה כמו קורס הכנה: ניקיון, טיפול, דאגה, חיבוקים. הם כמו קטנטנים…”
“רוצה שאיקח אותם אליי בזמן הלידה, שיהיה לך קל?”
“ממש לא, אמא. נסתדר. את תבואי לטייל עם העגלה, לנשום אוויר בגינה, אולי תעשי לנו שעות שמרטפות.”
חיבקנו אחת את השנייה.
ההיריון עבר רגיל. ילדתי בן מתוק, יואל היה בעננים, כל המשפחה חגגה.
גדי, מבוגר וטוב לב, בכלל לא נבח על התינוק. דביר המשיך להעסיק את עצמו בגינה, מטפס על העצים. הבית היה שלם.
השכנות הזקנות, בעיקר רבקה, הפכו את הסיפור למעשייה מקומית: “איך אילה הפכה לאמא בזכות הלב הרחום שלה…”
ולפעמים אני חושבת: אולי היקום באמת מגיב באהבה למי שיודע לאהוב לאחרים מכל הלב?
