וואי, תשמעי מה קרה זה סיפור שלא יוצא לי מהראש. תדמייני אותך הולכת ברחוב סואן בתל אביב, כזה ליד תחנה מרכזית. פתאום עוצר לידך רכב יוקרה, שחור ומבריק, מאט בשקט ליד המדרכה, ממש איפה שיש איזה קשיש עטוף בשמיכה ישנה, ויש סביבו המון בגדים ישנים כאלה שמישהו השאיר.
הדלת האחורית נפתחת, ויוצאת אישה שבכלל בליגה אחרת מעיל לבן בוהק שלג, יקר ברמות, כזה שלא מבינים בכלל איך לא נשמר בקופסה. עכשיו מחזה כזה את מניחה שמקסימום תיתן כמה שקלים, אבל לא, היא מורידה ברכיים ישירות לשלולית בוץ, בלי לחשוב פעמיים על המעיל הלבן המפואר שלה. ביד שלה שקית עם בורקסים טריים ועם ריח שממלא את הרחוב.
הקשיש הזה, פניו טמונים בקפלי צעיף מלוכלך, נבהל הוא מציץ על הברכיים המלוכלכות שלה ואז לשקית, ובפנים מבט של תדהמה וחוסר אמון.
” תראי מה עשית למעיל שלך… למה לך?” הוא מלמל בקול צרוד.
היא נשארת שם, אוחזת בידיים הסדוקות והמלוכלכות שלו בעדינות, מושכת אותו לקרבה, דמעות יורדות לה על הפנים.
” לא שכחתי היא עונה בקול רועד, אני זוכרת בדיוק מה עשית בשבילי לפני חמש עשרה שנה.”
הזמן כאילו עוצר. המבט שלו יורד לפרק כף היד שלה, שהשרוול התרומם וחשף אותו. שם, על העור הבהיר, צלקת בצורת חצי סהר. פתאום הנשימה שלו נעצרת, והעיניים הקשישות מתמלאות בהבנה כואבת.
***
לפני חמש עשרה שנים, המבוגר הזה לא היה חסר בית, אלא מהנדס מצליח בשם יצחק. באותו ערב נורא הוא חזר מעבודה וראה רכב הפוך שעולה באש ליד בית הספר בדרום תל אביב. כל מי שהיה בסביבה פחד להתקרב אבל יצחק רץ פנימה מבלי לחשוב פעמיים.
בתוך האוטו הייתה ילדה קטנה, תקועה בין המושבים. תוך שהוא מנסה לחלץ אותה דרך החלון המנופץ, פיסת מתכת חדה פצעה לה את היד ככה נוצרה הצלקת. יצחק בקושי הספיק להתרחק עם הילדה מהאוטו לפני שזה התפוצץ. הוא יצא מזה עם כוויות ופציעות רציניות. השיקום היה ארוך ומייסר, הוא פוטר מהעבודה, הביטוח לא כיסה את הכל, החסכונות נגמרו, ובסוף הדרדר בודד, ברחובות.
” זו את… מרים הקטנה?” הוא לוחש, כמעט לא מצליח לדבר, ודמעות סוף-סוף פורצות דרך עיניו היבשות.
” כן, היום קוראים לי מרים ברק,” היא מחייכת אליו בעיניים בורקות, “וחיפשתי אותך חמש שנים, יצחק בן-דוד. נשבעתי למצוא את האיש שהציל לי את החיים, גם אם זה לקח לו את שלו.”
בערב ההוא, המכונית השחורה נסעה משם עם שניהם בפנים. מרים לא רק נתנה לו בורקס היא החזירה לו שם, בית, וטיפול רפואי.
המסר של הסיפור? טוב הלב לא הולך לאיבוד. לפעמים הוא חוזר אחרי המון שנים, בדיוק כשכבר כמעט וויתרת עליו.
איך את היית פועלת במקום מרים? אשמח לשמוע מה דעתך.
