12 ביוני, תל אביב
היום קרה לי משהו כל כך עוצמתי, שאני מרגישה שהלב שלי רועד עד עכשיו. הייתי צריכה להוציא את זה החוצה, אז הנהרשמתי הכל ביומן, בתקווה שאצליח לעבד את המעמד הזה.
הנה אני, עוזבת את מונית היוקרה השחורה, באמצע אלנבי. עשיתי את דרכי אל קצה המדרכה, שם שכב קבצן זקן, כמעט בלתי נראה, מחוזק בשמיכתו הדלה. עברתי דווקא שםבלי מסלול מתוכנן, משהו הוביל אותי. ופשוט כרעתי על הברכיים, למרות כל הלכלוך והבוץ. לא חשבתי על המעיל הלבן שלי, המעיל שרק לאחרונה קניתי, במיטב כספימעיל שעלותו הייתה קרובה לשבעת אלפים שקל. כל העיניים סביב נעצו בי מבטים, כאילו ירדתי מהפסים.
החזקתי שקית של בורקסים טריים וריחניים, הוצאתי אחד והושטתי לו. לרגע הוא קפא, עיניו מבוהלות, בוחנות את הברכיים שהתאבקו ואת הבגד המפואר:
“תראי מה קרה למעיל שלך… למה את בכלל עושה את זה?” הוא לחש בקול שבור, עייף.
לא נסוגתי. תפסתי ברכות את ידיו המטונפות, והשפלתי מבט. הרגשתי דמעות זולגות על פניי. קול חרישי רועד בי:
“לא שכחתי, לא שכחתי אותך. אני זוכרת מה עשית בשביליעברו חמש עשרה שנה, אבל הזמן לא מחק.”
הרגע הזהכשהסתכל לי על פרק היד, בדיוק כששרוול המעיל התרומם קצתהוא ראה. קשת של צלקת, חצי-סהר די עמוק, שסימנה אותי מאז גיל שמונה. התקשיתי לנשום, וגם הוארעד והחוויר. עיניו נפערו באימה.
***
כתיבת המשךאני מוכרחה להזכיר לעצמי:
הייתי רק ילדה, בת שמונה. שמו היה יותם רבינוביץ’, פעם מהנדס מבריק ברפאל, מוערך, עם עתיד מזהיר. באותו ערב השתנתה חייו לנצח. מכונית דרדרה והתלקחה לרגע קט ליד רמת גן, כמעט אף אחד לא העז להתקרב. ויותם, כמעט בלי לחשוב, פרץ לתוך התופת. כשהוציא אותי מבעד לזכוכית המנופצת, מתכת חדה חתכה לי את שורש כף היד. יותם הצליח לגרור אותי למרחק בטוח, בשניות האחרונותואז המכונית התפוצצה מאחורינו.
נותר לו רק גופו הפצוע והצלקות, וגם לאט לאט החיים התרחקו ממנו. השנים שאחר כך ריסקו אותו; ישיבות אין קץ בבית החולים איכילוב, פציעות שהשאירו אותו מחוץ לשוק העבודה, חובות, דיכאוןולבסוף, בלי משפחה, ללא קורת גג, הפך לעוד דמות שקופה ברחוב.
עמדתי מולו עכשיו, בת עשרים ושלוש, דמעות מסוג אחר מסתובבות בעיניי. החלפנו מבטים, כל כך דומים לאלה של פעםשום מילה לא נדרשה, רק מול עיניו דהרו הזכרונות.
“אוריה הקטנה זו את?” נשבר קולו, והדמעות פרצו סוף סוף.
“היום קוראים לי אוריה גולן,” לחשתי בחיוך קטן, “חיפשתי אותך חמש שנים, יותם. הבטחתי לעצמי שאמצא אותך. הצלת אותי, שילמת מחיר כזה כבדאני לא אשאיר אותך לבד.”
באותו ערב, המונית השחורה לא חזרה ריקה. יותם נסע איתי הביתה. לא הבאתי לו רק אוכל. לאדם שהעניק לי חיים, השבתי חיים. דאגתי לו לקורת גג, טיפולים, ובעיקרלזהות ולחום שלא קיבל שנים.
הלילה אני חושבת לעצמי: טוב הלב האמיתי הוא זרע שטומנים באדמה, לפעמים הוא פורח בדיוק כשכבר הפסקנו לקוות.
ועכשיו השאלה אליכם (ולעצמי): מה הייתם עושים במקומי?
