שמעון הגיע לקיבוץ לבקר את דודה שלו, אחות הבכורה של אמו. אמא שלו ביקשה ממנו לפני מותה שישגיח על הדודה. דודה רות הייתה קטנה, זקנה ושברירית. שמעון כבר הרבה פעמים הציע לה לעבור אליהם לעיר אמר שיהיה לה חדר משלה, יוכל לטייל בגינה, יש עוד שכנות בגילה, יהיה לה שמח. אבל דודה רות בשום אופן לא הסכימה לעזוב את הבית הישן. כך בכל שלושה חודשים היה לוקח חופשה של חמישה ימים ללא תשלום, נוסע אליה. יומיים נסיעה, שלושה ימים עוזר לה לתחזק את הבית. למזלו, שמעון היה ראש צוות בעבודה, וחבר הכי טוב של המנהל כך שיכל להרשות לעצמו את הפספוסים הקטנים האלו.
אותו אביב לא הצליח לבוא בזמן, רק בסוף אפריל בגלל עומס בעבודה. דודה רות ממש נחלשה אחרי החורף, ושכנתה, דבורה, סיפרה שבאו אליה פעמיים לחילוץ של מגן דוד אדום. “למה לא התקשרת?” התרעם שמעון, “כל הזמן אמרת שהכול בסדר.” דבורה רק הרימה ידיים: “רותי הכריחה אותי לא לגלות לך – אמרה, ‘רק כשאמות תעדכני את שמעון.'”
שמעון הלך למכולת לקנות לה סוכר ומלח, כמו שביקשה. קנה גם שפע של קופסאות, דגנים וממתקים. כשחזר, ליד המרפסת ראה גור כלבים, בערך בן חמישה חודשים. היה לו ראש גדול במיוחד ופרצוף ארוך משונה.
“דודה רותי, מאיפה הכלבלב?” שאל.
“נדבק אליי לפני חודש,” ענתה. “פתחתי את השער, והוא יושב, רועד מקור, רזה כמו מסמר. האכלתי אותו עכשיו הוא כבר מתרוצץ כאן בחצר. שיהיה לי חברה.”
שמעון ליטף את ראשו של הכלבלב; הוא הניח עליו באמון את הראש ונשם ארוכות. שמעון חלם בילדותו שיהיה לו כלב, אבל לא נתנו לו. גם היום, עם אשתו הדסה, לא היה מקום לחיות בבית. פעם ניסתה לגדל חתולה היא נשארה שלוש שנים ונעלמה. גם ילדים לא היו לשמעון והדסה השלימו עם זה. טיילו ברחבי הארץ לבדם.
“איך קראת לו?”
“קוראת לו תומר. זה היה גם שם החתול שלי.”
שמעון צחק: “מי קורה לכלב בשם של חתול?”
“מה זה משנה, הוא מגיב,” אמרה הדודה וחייכה.
בזמן שהיה אצל רותי, הלך תומר אחריו לכל מקום. וכשהגיע זמן לחזור לעיר, ביקש שמעון מרות לא להסתיר אם תהיה חולה – שישר תדבר אליו, שיבוא, אפילו בשביל תרופה. “כבר סחבת על הגב שלי יותר מדי,” אמרה, “אני לא אהיה פה עוד הרבה.”
“למה את מדברת ככה, דודה רותי, תחיי לנו שנים. את לא לִמְטַל.”
“שמעון, תבקש ממך טובה אחת אחרונה: אם אני מתה, אל תעזור את תומר. כלב חי נשמה.”
“לא אעזוב, אדאג למצוא לו בית.”
“לא, קח אותו אליך. אני חושבת שהוא לא סתם מצא אותי.”
אותו רגע תומר שם את ראשו על ברכיו של שמעון, הסתכל לו בעיניים, כאילו ידע הכול. “טוב, דודה רותי, אם צריך, תומר יבוא איתי.”
אחרי חודש נפטרה דודה רות. שמעון קבר אותה, ישב שבעה עם השכנים. ואז, הוא ותומר הלכו לקבר נפרדו. יום אחרי, שם על תומר קולר ורצועה, ונסעו לתחנת הרכבת הקרובה. קנה כרטיסים לתא נוסעים של חיות מחמד. הם נכנסו, ותומר פתאום נעמד עם פרווה סומרת ונבח על גבר שישב בחלון.
“מה, השתגעתם? נוסעים כבר עם זאבים?” קרא האיש.
“מה זאב, זה הכלב שלי, תומר.”
“בחייך, זה זאב לבן. אני צייד אני מכיר מה זה.”
תומר שוב חשף שיניים ונבח.
“תוציא את המפלצת מפה, לפני שאעשה לו משהו.”
“עדיף לך לשתוק, אף אחד לא מפריע לך. תן לסיים את הנסיעה בשקט.”
“אני אשב במסדרון עד התחנה שלי.”
וכך נשארו לבד. שמעון הסתכל בתוהה על תומר ושאל: “תומר, מה אתה באמת זאב? ” הכלב הניח את ראשו והכשכש בזנבו. “אז מה, אפילו אם כן אתה אחלה כלב.”
קצת אחרי, נכנסה הפקידה של הקרון:
“מה יש לכם פה זאב או כלב?”
“הבחור שם כנראה דיבר שטויות, זה סוג מיוחד של רועה גרמני.”
“יש לך מסמכים?”
“ברור, רגע.”
שמעון חיפש-חיפש בכיסים, פתאום התחלף בו משהו וקרא בפחד: “שכחתי את המסמכים אצל הקופאית.”
“ברור,” הנהנה הפקידה.
מסמכים לא היו לו הקופאית היא הבת של דבורה, זאת מהקיבוץ.
בבוקר כבר חזרו לעיר. שמעון לקח את תומר לווטרינרית במרפאה ליד הבית. הרופאה שאלה: “אתם מצערי חיות?”
“לא, למה?”
“זאב בביתך.”
שמעון נשף:
“זאב, אבל לא מהקרקס. מהקיבוץ. דודה שלי נפטרה, ביקשה שאקבל אותו. קיימתי.”
הרופאה בדקה מקרוב ואמרה בביטחון:
“זאבים-כלבים כאלה אחד ההורים ודאי רועה גרמני. אלה חיות רגועות, נאמנות ולא תוקפניות. לא לדאוג. נרשום אותו, נחסן שלא יהיו בעיות עם העירייה.”
הדסה מאוד התחברה לתומר. רחצה אותו, האכילה, טיולים כל יום. עברו עשרה חודשים. בחורף, בחופשת ראש השנה, הדסה יצאה עם תומר לטייל בפארק ששוכן עשר דקות מהבית.
ופתאום, צעדו להם בשביל, תומר התרומם והתפרץ אל חשכת השיחים. הדסה קראה בשמו, לא שמע חמש, שבע דקות איננו. רצתה כבר להתקשר לשמעון, כשתומר הגיח מהאפלה, גורר משהו בין שיניו. הדסה רצה אליו ונדהמה, עוטף בבד תינוקת, חיה. היא עצמה רופאה, מיד התקשרה למד”א ולמשטרה.
הם הגיעו מהר. בגלל הכלב לא יכלה להצטרף לאמבולנס. רצה הביתה, החזירה את תומר, חזרה יחד עם שמעון למיון. אמרו להם שזו תינוקת, כבת חודש, בריאה. מצאו פתק: “שמה מיכל. בבקשה להעביר לאנשים טובים.”
הדסה ביקשה לראות אותה והתאהבה מיד. הביטה בשמעון, והוא הבין ולחש בראש. הדסה פנתה לרופאים: היא רופאה עצמה, הם מאמצים את מיכל, שלא יעבירו אותה לאף אחד אחר.
כעבור חודשיים צצה בביתם מיכל, שנמצאה בפארק על ידי הכלב שתעה, תומר. בדיוק כמו שדודה רותי אמרה לא סתם הגיע אליהם הכלב הזה…
