המראה שנשקף מחלון המטבח
יובל, כבר קיפלת את החולצות הנקיות? ראיתי ששניים מהן עוד שוכבות בערימה אחרי הגיהוץ.
הדס, תני לי עם זה, אני אסדר כבר.
אני לא לוחצת. רק שואלת. מתי אתה יוצא היום?
אחרי צהריים. אולי סביב שלוש.
הדס עמדה ליד הכיריים והמשיכה לערבב דייסת שיבולת שועל, אף שכבר מזמן לא רצתה לאכול. הידיים עשו דברים אוטומטית, בזמן שהראש היה שקוע בעניינים אחרים. מהחלון הפתוח עלה אוויר ירושלמי לח ודחוס, וטיפות גשם אחרונות נקוו בצד הבניין, מתדפקות בקצב שקט, טפטוף-טפטוף, והיום, משום מה, זה עצבן אותה יותר מהרגיל.
לכמה ימים אתה נוסע?
כמו תמיד. ארבעה-חמישה ימים. אולי יותר, אם פגישות יתארכו.
טוב.
פיזרה דייסה בצלחות, מילאה את הכוס האהובה על יובל בקפה, הוסיפה חלב בלי לשאול כבר שבע שנים שהם יחד, והיא מכירה את ההרגלים שלו היטב. שתי כפיות סוכר, הרבה חלב, שהקפה יהיה כמעט בצבע של עוגיית בייגלה.
יובל ישב אל השולחן, מביט בנייד. בתקופה האחרונה, תמיד הנייד היה שותף לארוחת הבוקר. בהתחלה הדס ניסתה לשוחח אתו, לפעמים גם התעצבנה, בהמשך וויתרה. הבינה שזה הפך לטקס קבוע: קפה, בוקר, טלפון. אין הרבה מה לעשות נגד טקסים של אחרים.
יובל, פנתה והתווספה מולו, אתה שוב נוסע. הייתי צריכה לדבר איתך על משהו.
כן? הרים אליה עיניים, אך לא הניח את הטלפון.
קבעתי ייעוץ. עם ד”ר תמר לוי. סיפרתי לך עליה, הרופאה הגינקולוגית. אני רוצה לעבור שוב על הנושא … של הילד.
יובל הניח את הנייד על פניו מטה, מהלך שתמיד סימן שהוא לא אוהב לאן שהשיחה הולכת.
הדס. כבר דיברנו על זה עשרות פעמים.
אני יודעת. אבל אני רוצה להעלות שוב.
מה יש לדבר עוד? את יודעת בת כמה את, כן? זה לא בלשון רעה, את נראית מצוין, אבל…
אני בת חמישים ושתיים. זה לא גזר דין.
הדס, נהג לומר את שמה ברוך, כאילו עוצר שיחה של ילד עדין אבל סופי.
טוב, אמרה. טוב.
הרימה את הכפית והתחילה לאכול את הדייסה. כבר היתה פושרת, לא טעימה, אבל המשיכה. בחוץ הגשם הקיש מהגגות. יובל שב אל הנייד.
לאחר זמן סיים, הודה לה וחזר לחדר כדי להכניס בגדים לתיק. הדס הדיחה כלים, ראשה מתגלגל על אותן שיחות-ילדים שנעשתה בהן עשרים פעם בשבע שנים, ותשובה כל הזמן זהה, רק עם מילים אחרות: “נחכה שנעמוד על הרגליים”, “עכשיו לא מתאים לי, בעבודה מאוד לחוץ”, “תחשבי על הבריאות שלך”. שבע שנים. התחתנה בגיל 45, אז חשבה שעוד יש זמן, שאפשר להספיק, שיובל יובל השקט, האמין, הרך ירצה, רק צריך להמתין.
ניגבה ידיים במגבת עם רקמת רימונים שתלויה כבר שלוש שנים על ליד התנור, הביטה בה וחלפה במחשבות אולי הגיע זמן לחדשה, זאת כבר דהתה לגמרי.
יובל יצא למסדרון עם תיק בקטנה.
אני ממש כבר יוצא. ראית את הסוודר האפור שלי?
בארון, מדף שני מימין.
אכן, נכון. נעלם, דלת הארון חורקת. מצאתי!
התארגן, סגר מעיל, שתפה לו את הצווארון, כמו תמיד. נשק ללחיה.
להתראות. אדבר בערב.
טוב, סע בזהירות.
תמיד.
הדלת נסגרה. הדס עמדה לבד במבואה והקשיבה למעלית שעולה-יורדת, דלת הבניין הספיקה להיסגר למטה, והשקט היכה.
חזרה אל המטבח, מזגה לעצמה עוד קפה, נעמדה באור הקר של החלון שפונה לרחוב צדדי. מתחת עמדו כמה מכוניות: הרכב הלבן של השכן מעל, יונדאי כחולה של זוג מבוגר. השמים היו ירקרקים-כסופים, האור שטוח וחסר כל צל.
מכוניתו של יובל חנתה ממול, מחוץ לבניין הסמוך.
הדס מצמצה. הביטה שוב. מספר הזיהוי הכחול מוכר. המכונית של יובל. אבל הרי רק יצא עכשיו, אמור להיות בדרך לעבודה, אז למה עמד שם?
אולי הלך להיפרד למישהו. אבל למי? לא חבר לשכנים במיוחד, רק שלום פה-שם.
הניחה את הכוס בצד, ממשיכה להתבונן, עשר דקות עוברות, הרכב במקומו.
פתאום, הדלת ממול נפתחת. יוצאת אשה, צעירה אולי שלושים וחמש, במעיל כחול, שיערה הכהה אסוף לזנב. נושאת על הידיים ילד קטן, בן שלוש, פחות או יותר, בחליפת חורף אדומה, כובע עם פונפון. מדברת אליו, מחבקת. הילד נוגע בפניה בידיים קטנות.
הדס מסתכלת, לא מבינה עדיין. רק מסתכלת.
ואז, דלת הנהג של הרכב נפתחת. יובל יוצא.
הולך אל האישה. לוקח ממנה את הילד, מרים גבוה, הילד צוחק הדס לא שומעת את הצחוק דרך הזכוכית, אבל רואה את הראש מוסט לאחור. יובל מצמיד אותו אליו, משפשף לחי בלחי, ואז אוטם בחזרה. אומר משהו לאשה, היא עונה. הוא נוגע בידה, מביא אותה לשפתיו.
הוא מנשק לה את היד.
הדס עומדת בחלון ומרגישה שמשהו נשמט אצלה בפנים לא נשבר, פשוט נשמט. כמו מדף נסתר בתוך החזה, שדברים עליו מתחילים להחליק בשקט, אחד אחד כלפי מטה. בלי רעש, בלי דרמה.
לא זזה מהחלון. רואה איך יובל מחבק שוב את הילד, איך האישה מיישרת לו את הכובע, נפרדים. הוא נכנס לרכב ונוסע.
האם עם הילד עדיין עומדים על המדרכה, מביטים אחריו, עד שהילד מושך אותה, והיא הולכת אחריו, אוחזת בידו.
רק אז הדס עוזבת את החרך. יושבת על שרפרף, מביטה בידיה מונחות על ברכיה רגילות, עייפות, עם טבעת הנישואים הקטנה.
הקפה בכוס התקרר לגמרי.
קמה, שופכת אותו בכיור, פותחת את המים החמים.
היא צריכה לחשוב, אבל קודם חייבת לעשות משהו עם תחושת המדף הזה. כי ידעה שאם תתן לזה להיגמר עכשיו, תשב ותבכה, או תזעק, או תתקשר ותעשה סצנה, זה יהיה לא נכון. לא כי אסור לבכות, אלא כי עדיין לא יודעת הכול. ראתה משהו, לא יודעת הכול.
ולמען האמת, הכל כבר ידעה.
לבשה את המעיל הכחול-עמוק שהשתלשל על הקולב, לקחה את המפתחות, יצאה.
בחוץ היה רטוב, המדרכות הבריקו, שלוליות שיקפו שמים חיוורים. הדס הלכה לאורך הרחוב, בלי מסלול מוגדר. עברה ליד מכולת, מספרה, בית מרקחת. בכניסה לבית המרקחת זקנה האכילה בכלבה קטנה, נתנה לה חתיכת לחם בכף יד, והכלבה לקחה בזהירות.
שבע שנים.
על זה חשבה הדס שבע שנים לצד גבר, ולא ידעה. או שלא רצתה לדעת? שאלה את עצמה ביושר: היו סימנים? משהו, שאי פעם שמה לב ואז מחקה מעצמה?
נסיעות עבודה, כמעט כל חודש. תמיד האמינה ביובל מנהל אספקה, פגישות, סידורים. לא עלה עליה לרגע.
הטלפון, שתמיד שמר על פרטיותו חשבה, זה סתם הרגל.
והשיחות על ילד, תמיד נסגרו בעדינות, ב”פעמים אין ברירה” והיא חשבה, גיל, עייפות, העדפה להימנע מעוד מחויבות. רצתה להבין, להמתין.
ולו, כבר היה ילד.
קטן, בן שלוש. אז זה התחיל לפני ארבע שנים בדיוק כשהיו שנה שלישית בנישואים.
עצרה לידה ספסל ברחבת דשא קטנה, איפה שנטועות שתי אולמות, עדיין בלי עלים, רק ניצנים נפוחים. התיישבה. שלפה את הנייד מהתיק, החזיקה רגע, והחזירה.
מה תעשה כשיחזור? עוד חמישה ימים, יחזור כמו תמיד עם מתנה קטנה, סיפור, עייפות. ישב, ידליק טלוויזיה, ישאל: “איך היה פה?”
איך באמת היה.
הדס ישבה מול ענפי האלונים הערומים. הניצנים נראו ממש חיים, עוד שבוע ירוק.
ובליבה לא הרגישה כעס, לא בגידה, לא קנאה. חשבה על הדס שחיכתה הדס אשר שמרה, המתינה, סמכה. חשבה שאהבת אמת מבינה, שלא צריך לכפות דברים, רק להמתין.
והנה, המתינה.
נהיה לה קר. סגרה את המעיל, חזרה הביתה.
בדירה שקט. בלי יובל, עוד יותר שקט כאילו הנשימה שלו היתה עוד אחת מצניעות הבית, ואינה נוכחת.
הדס נכנסה לסלון, הסתובבה סביב. מדף ספרים שלה ושלו; נעלי הבית שלו ליד הכורסה; שמיכת משבצות ירקרקה-כחולה, זו שהיא קנתה לו ליום הולדת האחרון רכה מיד, הניחה בחזרה.
נכנסה למחסן. על המדף העליון קופסאות שלא נפתחו מאז המעבר המשותף. שלוש שנים עומדות. הביאה סולם קטן, שלפה קופסה דברים ישנים, מסמכים, תמונות.
הוציאה תמונות, התיישבה על הרצפה, רגליים מקופלות.
הנה היא, בגיל שלושים, דקיקה, צוחקת לצד חברות שאי אפשר להזכר במי. הנה ההורים שלה, זוג צעיר ומאושר על רקע ים. הנה היא עם נועה חברה מהעבודה, מחובקות, צוחקות. נועה באותה תקופה היתה בת ארבעים, היא קצת פחות. עכשיו נועה כבר בת חמישים ושש.
נועה צריכה להתקשר אליה. לא עכשיו. אחר-כך.
החזירה את התמונות, סגרה את הקופסה, ירדה מהסולם. שטפה פנים במקלחת, הביטה במראה: עיניים עייפות, עור טוב (תמיד אמרו לה), הקמטוטים הראשונים לצד העיניים והפה, שיער כהה-כסוף עד הכתפיים. אישה רגילה בת חמישים ושתיים.
בגידת בעל לא מטביעה תו ביום אחד. בהתחלה רק בוהה, וחושבת: ככה אני. אשה שחיכתה לילד, ולבעלה כבר יש ילד קטן מאחרת.
כיבתה את המים, הלכה לבשל צהריים. חייבים לעשות משהו.
ארבעת הימים הבאים חלפו כמו בהכפלה. מבחוץ הכל רגיל: בישלה, ניקתה, קפצה למכולת, התקשרה לאמא. יובל התקשר כל ערב. דיבר רגוע, סיפר על פגישות, שאל איך היא. ענתה: בסדר, הכל רגיל, קניתי מגבת חדשה למטבח. הוא צחק, גם היא צחקה וזה היה הכי מפחיד, כמה קל צחקה.
ובפנים חיים מקבילים.
המשיכה לחשוב, לסדר, להשוות. אותם לילות בהן שב טיפוס שונה במקצת: רך מדי או קר מדי. חשבה שהוא עייף, עד שידעה חזר ממנה, מהבית השני. דמיינה את הצעירה בעלת השיער הכהה. יפה? כנראה. נראתה בטוחה בעצמה, אחת שמכירה מקומה להיות בצד של יובל.
והילד בן או בת? לא הספיקה לשים לב. קטן, אדום. יובל אף פעם לא החזיק ילדים, אמר: “אני לא מסתדר עם קטנים.” והיא האמינה.
ביום השלישי התקשרה לנועה.
נועה, יש לך רגע לבוא?
בטח, הכל בסדר? נשמעת… שונה.
פשוט תבואי. אכין קפה.
נועה הגיעה אחרי שעה, גרה ברמות ורדה, גם הדרך למכולת משותפת. חברות עשרים שנה, מאז עבדו יחד במקום, אחר כך כל אחת הלכה לדרכה, אך תמיד נשאר הקשר. שיחות, מפגשים, קפה.
נועה הניחה את המעיל, הסתכלה עליה.
הדס, הכול בסדר?
בואי למטבח.
סיפרה הכול. עניינית, בלי בכי. נועה רק החזיקה לה את היד, הקשיבה. כשהפסיקה, שתקה, הסתכלה בשולחן.
אלוהים, לחשה לבסוף. אלוהים.
כן.
את בטוחה? שזה הוא?
שבע שנים אני מזהה את האוטו הזה, ואת האיש הזה.
ומה תעשי?
לא יודעת. חושבת.
אולי, תדברי איתו, ישירות?
אדבר. כשיחזור.
הדס, טוב שאת מתמודדת, אבל תזכרי אי אפשר לבד. אני כאן.
נועה, עצרה אותה, לא זקוקה לרחמים, רק לחברה. שאת כאן. תודה.
נועה חיבקה אותה, חזק, כמו שרק חברות ותיקות יודעות.
אני כאן, תמיד.
נועה הלכה, השמים החשיכו. הדס הדיחה את הכלים, כיבתה אורות, נכנסה לחדר. נמתחה, לבושה, על המיטה, הביטה בתקרה.
חשבה: שבע שנים בנתה משהו שנראה אמיתי לא מושלם, אבל אמיתי. שגרה, הרגלים, בוקר עם טקס קפה ודייסה. חשבה שזה הבסיס. לא תשוקה, אלא ה”יחד” הזה.
ובינתיים, הוא בנה “יחד” במקום אחר, חמש דקות הליכה מהבית.
עצמה עיניים, הגשם שוב התחיל, זהיר, אביבי.
ביום החמישי, חזר. צילצל בדלת, למרות שנשארו לו מפתחות.
חזרתי, חייך, עייף, ביתי. הניח תיק מושיט אליה ידיים.
חכה, עצרה.
משהו בקולה עצר אותו.
מה קרה?
גש לסלון בבקשה. אני צריכה לדבר איתך.
ישבו. הוא על הספה, היא בכורסה. ביניהם שולחן קטן, ומעליו שרשרת צבעונית מפיסות נייר, שעשתה פעם סתם, משעמום.
יובל, התחילה. ביום שנסעת, ראיתי אותך מהחלון. עמדת שם, מחוץ לבניין השני. היתה שם אישה עם ילד. החזקת אותו.
הוא הביט בה. שתק. לא התנצל, לא הצטדק פשוט שתק.
יובל.
הדס…
אני לא עושה דרמה. רק צריכה לדעת. זה הבן שלך?
שקט.
כן, אמר.
הנה, כבר ידעה ועכשיו, באמת.
בן כמה הוא?
שלוש.
אתם יחד מזמן?
הדס, אל…
שאלה פשוטה.
ראשו נע.
חמש שנים.
חמש שנים כלומר, הוא היה כבר עם ההיא שנתיים אחרי הנישואים.
מובן. הדס.
הדס, לא התכוונתי לפגוע. לא תכננתי ככה…
“ככה יצא,” חזרה. לא בסרקזם פשוט חזרה. חמש שנים זה כבר לא “קרה מעצמו”.
אני מבין מה את חושבת.
לא נראה לי.
הדס, אני…
יובל, היא קמה. אין צורך. אמרת מספיק. ראיתי אותך עם הילד. ראיתי איך הסתכלת על שניהם.
דיברה וחשה מוזר: לא רצתה לבכות, לא יכלה. משהו אחר, יציב וברור כחלון פתוח אחרי סערה.
אני אורזת כמה דברים. אשוב אחר כך לשאר.
לאן תלכי?
לאמא שלי. בהמשך אסתדר.
הדס, חכי. נוכל לדבר. אני אסביר הכול.
כבר הסברת.
נכנסה לחדר, שלפה מזוודה קטנה, ארזה: בגדים, מסמכים, קוסמטיקה, גרביים, סוודר חמים, ספר מהשידה, תמונה של ההורים, בושם. מטען לטלפון.
הוא עמד בדלת.
הדס, דברי איתי. אל תעשי ככה.
“ככה” איך זה ככה?
פשוט לשתוק, לאסוף וללכת.
איך כן?
לא ענה.
סגרה את המזוודה, חלפה לידו, לבשה את המעיל הכחול, מגפיים נוחים, קיבלה את המזוודה.
חזרה שניה לסלון. הורידה מהאצבע את טבעת הנישואין, הניחה בצד השרשרת הצבעונית, בזהירות.
במבואה הורידה את צרור המפתחות מהקולב, הפרידה את מפתח הבית, הניחה על השידה.
הדס, לחש.
יובל, ענתה. מאחלת לך רק טוב.
ויצאה.
עמדה במעלית, הביטו בה חזרה דמותה המתוחה, מטושטשת. המעלית גנחה, ירדה, דלתות נפתחו.
הרחוב היה קריר בלילה. יצאה עם המזוודה, עמדה רגע, ואז צעדה אל תחנת האוטובוס. לאמא, בגבעת שאול ארבעים דקות נסיעה.
בלי סצנות, בלי קולות רק בשקט. לא היה בזה כניעה ולא סליחה. רק מעשה שלה, לא תגובה אליו. החלטה. בחירה. שמרה על כבודה לא למענו למענה.
ברוח של התחנה, רכנה על צוואר המעיל.
עבר שנה.
העיר לא השתנתה. אותן עצים בחזית הרחוב הראשי, ליד המרפאה. הזקנה עדיין מוציאה לפעמים את הכלבה. הכל זורם לאט וזה, גילתה הדס, בכלל לא רע.
שכירה דירה קטנה בצפון העיר. שני חדרים, קומה שלישית, חלון אל גינה של השכנה בִרָכָה. בקיץ היא מגדלת פרחים פלוקס ריחני, ותותים. עם ריח הפלוקסים, הדס נושמת בהקלה.
העסק הקטן היה הסחת דעת אחרי הלם, שיחות, עו”ד, טלפונים אל נועה, זמן עם אמא. בסתיו, לאט-לאט, התחילה לחשוב מה יש לי בידיים? תמיד עשתה משהו לבד קרמיקה, תפירה, עיצוב. לילה אחד הסתכלה על השרשרת שעשתה לעצמה במטבח והבינה למה לא יותר? למה לא לעצמה?
טלפנה לנועה.
נועה, אני רוצה לפתוח סדנּה.
איזו סדנּה?
יצירה עיצוב, עבודות יד, קישוטים. אני יודעת לעשות המון, את יודעת. קטנה, חדר אחד, לבד.
את רצינית?
מאוד.
נועה שתקה.
את יודעת מה? חייכה. אני לא מופתעת בכלל.
מצא חדר קטן ברחוב בצפון העיר, שיפצה אותו בצבע לבן, תלתה מדפים, סידרה שולחן גדול, התקינה תאורה. קראה לה פשוט “סדנּת הדס”.
לקוח ראשון חברות, שכנות, חברות של אמא. קנו זרי פרחים יבשים, קערות נרות, סריגים. מישהי כתבה עליה בקבוצת וואטספ, הגיעו עוד. פתחה חשבון פייסבוק, החלה להעלות תמונות. היו מספיק הזמנות לשכר דירה ולחיים פשוטים.
אבל עיקר העיקר כל בוקר חדש היה שלה. למענה. כל החלטה בידיה. תחושת בעלות לא נתנו לה, לא יכלו לקחת. זה היה החיים לא שמחה קטנה, אלא קיום.
יובל עלה לפעמים בזכרונה מעיל בחנות, ריח טבק ישן. הרגישה את הדקירה, נתנה לה דקה והמשיכה. לא בשנאה, לא באכזבה עצב שקט, מוכְּר. על הילד שלא נולד, השנים שחלפו בחיכּוי.
פעם, בערב של סוף אפריל, כמעט שנה בדיוק, חזרה הביתה עם סל חוטים וצמר ליצירה שהוזמנה: מובייל לחדר תינוק. כבר ראתה לעצמה עץ בהיר, גווני פסטל, פומפונים מתנדנדים מעל עריסה.
ליד קפה קטן ישב גבר, כסוף שיער, אולי בן שישים. הביט בה ארוכות.
הדס? זו את?
עצרה, הביטה היטב.
נמרוד?
וואו! עשרים שנה לפחות!
נמרוד גל, עבדו יחד פעם, פנה לדרכו. חשבה שאיבדו קשר. הוא חייך לה, קולו צלול. סיפר שעזב את תל-אביב, חזר, התגרש, התחיל מחדש, לא נותרה בו שום מרירות.
ואת? איך החיים?
התגרשתי, ענתה. שנה.
קשה?
החזיקה את הכוס ביד. חמימות, עלה ירוק מצויר בתחתית.
קשה, אמרה באמת. ובכל זאת, לפעמים קשה לגלות כמה טוב שזה קרה. לא כי רע לפני, אלא כי עכשיו יותר שקט.
השתנית?
הרהרה.
לא בדיוק. פשוט נהייתי יותר אני.
נמרוד הנהן.
במה את עובדת?
יש לי סדנה. אמנות, עיצובים, עסק קטן.
באמת? התפלא. תמיד היית כזו, עם כל מיני חפצים יפים שהכנת לבד.
זוכר?
כן, את ואגרטל קטן צבעוני…
בקבוק בשמים, צחקה. צבעתי בזכוכית.
נכון! כולם רצו לדעת מאיפה זה.
שתקו. שקט נעים.
שמחה? שאל פתאום.
הביטה החוצה. השמיים החשיכו, האורות ברחוב נדלקים, אנשים חולפים ילד ביד, מישהי עם סל.
‘שמחה’ זה לא ממש המילה. זה כמו מרק טעים או נעל נוחה, ההרגשה שלי עכשיו אחרת. כל בוקר קמה לסדנה, יש עבודה, יש דברים סתם-כך, משהו נבנה ביד שלי. אף אחד לא נתן לי, אף אחד לא קובע לי. וזה… נראה לי, זאת חיות.
נמרוד חייך.
זה באמת ככה.
בחוץ אורות המשיכו להאיר, שירי עבר ישנים בקפה.
נמרוד, קמה, צריכה ללכת. כבר מאוחר.
בטח. נתן לה את השקית. שמח שנפגשנו.
גם אני.
איך קראת לסדנה?
פשוט, “סדנּת הדס”.
קצת פשוט, צחק.
אני פשוטה, חייכה.
לא הייתי אומר.
נפרדו בדלת, כל אחד לכיוון אחר. היא לא הסתכלה לאחור.
בבית שקט, הפלוקסים בגינה כבר נסגרו ללילה אבל פתחה החלון אוויר ירושלמי צונן, רטוב, צלול. הרתיחה מים, סידרה צמר בעבודה ורוד בהיר, מנטה, שמנת, עץ חלק. דמיינה פומפונים קטנים, מתנדנדים בבריזת החלון מעל מיטה של תינוק איפשהו בעיר.
הרתיחה מים לתה, נשענה אל החלון, כוס חמה בשתי ידיים, מביטה לתוך החצר החשוכה, עצים, חלון שכן רחוק מואר.
ידעה החיים אחר גירושין, כמו שקרו לה, לא התרסקות ולא כישלון. חמישים ושתיים, חיים חדשים, עסק קטן, דירה בגבעה קטנה בירושלים שהיא אוהבת, מכירה, בחרה. אולי למישהו זה קצת, דל, קצר-ידיים.
אבל שלה.
כל כוס קפה בוקר שלה. כל בחירה: לעבוד או להתבטל, עם מי לדבר, ממי להתרחק. כל פומפון ירקרק.
העצים בשדרה רשרשו ברוח. לא חזק רק מגע זהיר בעלים חדשים. איפשהו, רחוק, התחיל גשם.
הדס אחזה את הכוס הדקה בין שתי ידיה, בהתה באפלה מהחלון וחשבה מחר צריכה לקנות עוד צמר שמנת. נהיה חסר. ויש כבר עוד ועוד הזמנות.
וצריך גם מגבת חדשה למטבח. הישנה פשוט התבהרה לגמרי.
