קיץ אחד נסעתי לסדנת ניקוי רעלים בגליל, להתנקות קצת מהעומס של העיר. באחד הימים ירדתי לשיזוף ליד הבריכה, ונשכבתי על כיסא נוח. ממש לידי שכבה בחורה יפיפייה, כזו במראה של דוגמנית. התחלנו לדבר, שיחה קלילה על מטרות הצום.
“אני צריכה להוריד 400 גרם,” היא אמרה. צחקתי, בטוחה שהיא צוחקת איתי אבל היא הייתה רצינית.
“אני חיה שנה כבר, שמנה. בן הזוג שלי אמר שיעזוב אותי אם לא ארזה… תראי,” היא מראה לי קפל קטן בבטן, “מתביישת לשבת…”
זה נשאר לי בראש עוד הרבה זמן. מאז קראתי לה ביני לבין עצמי יעל 400 גרם. מסתבר, שלדעת בן הזוג שלה, כאלה כמוני אפשר לזרוק למצוק בנחל עמוד, כי בעולם שבו רק רזים נחשבים אין מקום לרולדות עסיסיות.
לא מזמן הוזמנתי לאירוע גדול, מסיבת יום הולדת במסעדה בתל אביב. ישבה שם אישה אלגנטית, מניחה רגל על רגל, גרביונים מבריקים, נעלי עקב משתלשלות מהעקב, שותה מים מכוס יין, וכולם מסביבה מסתכלים.
ואז נכנס בעלה. הוא עבר בין הגברים, לחץ ידיים, אליה ניגש וכמעט לוחש, בתוקפנות: “תכסי את עצמך! מה את משוויצה ברגליים האלה?!”
היא מייד התיישרה, הסמיקה, ביקשה מהמלצר שמיכה, למרות שישבה קרוב לאח. התעטפה בה כל הערב ונראתה כמו דרור מסכן.
פעם ניסיתי לקרוא ביוגרפיות של סופרים גדולים לחפש סודות הצלחה. די מהר ויתרתי, כי קשה לחבר יומיומיות עם יצירת מופת. נפלתי דווקא על הסיפור של הסופר חיים נחמן ביאליק. מעריצה גדולה של “הבריכה” שלו, אבל החיים שלו לא עיכלתי עניין בעייתי במוות, תשומת לב לקשיים, אשתו חולה אחרי הלידות, והרופאים מזהירים ובכל זאת הוא אומר: “אז למה לי אשה כזאת?”
ואשתו, סימה, ילדה לו תשעה ילדים…
אני מציצה באינסטגרם. הכל מלא ברבקה-בובות מושלמות. היום שלהן מורכב מאימוני כושר, שיזוף, עיטופים, וספא. הן (או יותר נכון, אנחנו) בונות גוף מושלם, ותעשיית היופי דוחפת ומעודדת.
זו עבודה קשה, יקרה ואפשר להאמין שמי שלא נכנסת לתוך תבנית, מפספסת. מכתיבים לנו מודל רזון, גבות דקיקות, שפתיים מנופחות, ישבן תפוח והבנות מאמצות ועושות הכל להידמות.
והבנים? מתקשים לבחור הכול אותו הדבר, מעין רצף אחיד של ברביות.
פעם הלכתי עם בעלי לשוק גבעת שאול הוא חיפש ציוד לגינה ואני שוטטתי בין הקיוסקים. מצאתי עצמי ליד דוכן של גמדי גינה: פנסים קטנים, פרחים, טחנות רוח, שפן ויונה.
שני גברים עמדו ליד הגמדים הססגוניים, התווכחו מי הכי יפה. אחד בחן, סובב, מרים והשני פתאום צוחק:
“יאללה תחליט, אחי. ככה אתמול בחנת את המלוות בזבוטינסקי…”
צחקתי רבות.
בנות יקרות יעל 400 גרם, רותי תכסי רגליים, סימה תשעה ילדים איך זה שהפכנו לשונאות את עצמנו? איך בעצם הסכמנו שיש לנו ערך רק כסחורה פגומה?
מי שכנע אותנו שקריירת זוגיות תלויה רק במראה? יש לי מספיק הוכחות שזה לא נכון.
חברה אחת פגשה את בעלה במחלקת דיאליזה בבית החולים איכילוב, בחלוק בית חולים, עייפה, חיוורת ועם שקית שתן גדולה משתלשלת. והוא התאהב בה בדיוק שם.
אפילו ראתה את תמונה של פרידה קאלו? הקשת הגבות שלה? את גדולי הדור היא כבשה בדיוק כך.
פעם, אחרי שמרת שן בינה, נתפר לי הפה והתנפחתי שכבתי בבית, מוקפת תחבושות, מתה מעייפות ובקושי מצליחה לשתות גביע לבן. בעלי מאכיל אותי ועל השפתיים נוצרים לי שפמים חלביים. אני בוהה במראה, לוחשת “אלוהים…” ודומעת.
הוא אומר פתאום, “את הכי יפה בעולם, שומעת? עכשיו, תמיד! תתחתני איתי? עכשיו?”
כשהבראתי היה דייט במסעדה, טבעת, ברך אחת על הרצפה, מחיאות כפיים, זיקוקים, ו”אני מסכימה”.
אבל ברגע ההוא, על הספה מרוחה, זאת היתה האהבה האמיתית. זאת האמונה בי שמשנה הכול.
כי יופי הוא לא רק חיצוני, ואהבה ממש לא קשורה לשלמות.
הפגמים שלנו הם אנחנו. בגלל זה אוהבים אותנו לא למרות.
אין באמת שלמות, ואם כבר היא אישית לכל אחד.
אז שמתי גשר לשיניים שלי הן באמת עקומות.
בעלי עודד: “אני אוהב את החיוך שלך כמו שהוא, אבל תעשי מה שעושה טוב לך. אם זה היה תלוי בי, הייתי משאיר כך”.
אחרי לידת בני, שקלתי 118 קילו והמחמאות מבעלי לא פסקו, עלו על כל דיאטה אפשרית. כשהחלטתי לרדת במשקל זה היה לחלוטין בשבילי.
עברנו על אלבום תמונות אני מפוזרת על הספה עם התינוק, שואלת:
“למה לא הערת לי? הייתי שמנה…”
הוא ענה: “פשוט מתוקה, תרזי כשיבוא לך לי את מושלמת”.
לפני כחמש שנים חוויתי התקף פסוריאזיס חמור הכתמים נמרחו לי על כל הגוף, טסנו לאילת, אני מסרבת להוריד בגדים לים. הוא שואל:מה קרה? ואני מבינה שהוא באמת לא מבין מה לא בסדר. בעיניו אני יפה כמו תמיד.
אני לא עושה “פרסומת לבעל” אלא לזוגיות בריאה.
אם מישהו דורש שתהיי בסטנדרטים שלו זו לא אהבה, אלא שליטה.
את מושלמת, תזכרי. אם הוא רואה רק את הפגמים הוא לא רוצה תפוח עסיסי, אלא רק שליטה.
הבחירה שלך לפחד לאבד אבל מה בעצם? טיראן שרואה בך גמד גינה עם כובע פטרייה?
כל גבר שואף לשלוט, אבל שיתבסס על הערכה ותמיכה לא פחד. תבחרי ללכת אחרי מי שגורם לך להתפעל ולכבד, לקרוא אותך ללכת אחריו כי הוא ביטחון, עוצמה ורוך.
את הלגיטימציה להוביל צריך עוד להרוויח.
