נשארה לבד
מחוץ לחלון כבר מתחיל להחשיך, אבל אמא עדיין לא חזרה. נגה מסובבת את גלגלי הכיסא שלה, מתקרבת לשולחן, לוקחת את הטלפון ומקישה את מספר של אמא.
“המנוי אינו זמין כרגע או מחוץ לאזור הקליטה”, נשמע קול מתכתי זר.
הילדה מביטה בטלפון, מבולבלת. נזכרת, שאין בו כמעט כסף, וסוגרת אותו.
אמא הלכה לקנות מצרכים, ועדיין לא חזרה. דבר כזה מעולם לא קרה אמא אף פעם לא נעלמת להרבה זמן, הרי נגה היא נכה מלידה ואינה מסוגלת ללכת. היא נעה עם כיסא גלגלים, ואין לה קרובים אחרים חוץ מאמא.
נגה בת שבע, ואין לה פחד להישאר לבד בבית, אבל אמא תמיד אומרת לה לאן היא הולכת ומתי תחזור. הפעם, הילדה לא מצליחה להבין מה קורה.
“היום אמא נסעה לסופרמרקט הרחוק בשביל לקנות בזול יותר. אנחנו תמיד הולכות לשם ביחד. זה רחוק, אבל בעצם לא כל כך, אפשר ללכת ולחזור בשעה”, היא מציצה בשעון. “כבר ארבע שעות עברו. אני רעבה”.
היא דוחפת את כיסאה למטבח. מרתיחה מים, מוציאה קציצה מהמקרר. אוכלת, שותה תה.
אמא לא שבה. בסוף היא שוב לוקחת את הטלפון ומנסה להתקשר.
“המנוי אינו זמין כרגע או מחוץ לאזור הקליטה.” שוב אותו קול מכאני.
היא עולה למיטה, מניחה את הטלפון מתחת לכרית. גם את האור לא כיבתה בלעדיה של אמא העולם נראה מפחיד.
היא שוכבת הרבה זמן, אבל בסוף נרדמת.
***
היא מתעוררת כשקרני שמש חמות נכנסות מהחלון. המיטה של אמא מסודרת.
אמא! היא קוראת באומץ אל עבר הכניסה.
השתררה דממה. היא תופסת את הטלפון, מתקשרת שוב אותו קול קר וזר.
הפחד מחלחל ודמעות זולגות על פניה.
***
נמרוד חוזר מבית הקפה השכונתי. שם הוא קונה בוקר־בוקר חלות טריות. כל בוקר הוא ואמא מתחילים כך היא מבשלת ארוחת בוקר והוא הולך להביא את המאפים.
נמרוד כבר בן שלושים, רווק עד היום. אף אישה לא שמה לב אליו הוא רזה, חיוור, חולה מאז לידתו. אמא גידלה אותו לבד, אם חד־הורית חזקה, אבל כל השנים רדפו אותו מחלות. לאחרונה בישרו לו שגם ילדים לא יוכל להיות לו. ליחיות לבד כבר התרגל מזמן.
מתחת לרגליו הבריק פתאום טלפון שבור. מחשבים וטלפונים הם גם תחביבו וגם פרנסתו הוא מתכנת ובלוגר. היו לו, כמובן, את המכשירים הכי חדישים, אבל מסקרנות מקצועית הוא הרים את המכשיר המפורק הזה. מישהו בוודאי דרס אותו, והעיף אותו למדרכה.
“אולי קרה משהו…?” הוא מעלה בדעתו ודוחף את המכשיר לכיס “אבדוק בבית”.
***
אחרי ארוחת הבוקר הפך את הטלפון, ושלף את הסים. הכניס אותו לאחד מהמכשירים שלו. רוב אנשי הקשר היו מקומות כמו בית חולים, ביטוח לאומי ועוד, אבל הראשון נגלה במילה “ילדה”.
הוא חושב רגע, ואז מחייג.
אמא! קול ילדותי קורן שמחה.
אני לא אמא… מגמגם נמרוד.
ואיפה אמא שלי?
לא יודע. מצאתי טלפון שבור, שמתי כרטיס סים שלך, והתקשרתי.
אמא שלי נעלמה מתחילים בכי. היא יצאה אתמול לסופר ומאז לא חזרה.
ומה עם אבא שלך? סבתא?
אין לי לא אבא ולא סבתא. רק אמא.
איך קוראים לך? הוא מבין שחייב לעזור לה.
נגה.
לי קוראים דודי נמרוד. נגה, תצאי מהדירה, תגידי לשכנים שנשארת לבד.
אני לא יכולה לצאת, הרגליים שלי לא הולכות. ובדירה ליד אף אחד לא גר.
מה זאת אומרת לא הולכות? נמרוד משתומם.
אני ככה נולדתי. אמא אומרת שצריכים לחסוך כסף לניתוח שלי.
ואיך את זזה?
על כיסא גלגלים.
נגה, את יודעת מה הכתובת שלך? נמרוד מתחיל לפעול.
כן, רחוב הרקפות 7, דירה 18.
אני בא, ונמצא את אמא שלך.
הטלפון מנותק.
מרים נכנסת לחדר:
נמרוד, מה קרה?
אמא, מצאתי טלפון שבור, שמתי את הסים שלי, והתקשרתי יש שם ילדה קטנה, נכה, והיא לבד בדירה ואין לה אף קרוב. שאלתי את הכתובת. אני נוסע לבדוק.
בוא ניסע יחד, אומרת מרים, ומתחילה להתארגן.
מרים גידלה את בנה החולה לבד, היא יודעת בדיוק מה המשמעות להיות אם יחידנית לילד חולה. היא כבר בפנסיה, ובנה מצליח.
הם מזמינים מונית ונוסעים לעזור לילדה.
***
הם מצלצלים באינטרקום.
מי זה? שואל קולה העצוב של הילדה.
נגה, זה אני, נמרוד.
תיכנסו!
הם נכנסים לבניין. הדלת של הדירה כבר פתוחה מעט.
בפנים, ילדה רזה על כיסא גלגלים, עיניה מביטות בהם בעצב:
תמצאו את אמא שלי?
איך קוראים לאמא שלך? שואל מייד נמרוד.
הדס.
ושם משפחה?
כהן.
רגע, נמרוד! עוצרת אותו אמא שלו, ושואלת את הילדה. נגה, את רעבה?
כן. היה במקרר קציצה, אבל אכלתי אתמול.
טוב, נמרוד, רוץ למכולת שלנו, תקנה את כל מה שאנחנו קונים.
הבנתי! והוא רץ החוצה.
***
כששב, האם כבר הספיקה לבשל משהו במטבח. היא פורקת את השקיות, שולחת את הילדה לשולחן.
אחרי שאכלו, נמרוד ניגש למלאכת החיפוש אחר אמא של הילדה.
הוא פותח אתר של העיר, מחפש ידיעות מהיממה האחרונה.
“הנה, ברחוב הגפן רכב פגע באישה. הנפגעת פונתה במצב קשה לבית החולים”.
הוא מחייג לבית החולים. אחרי שלוש שיחות עונים:
כן, אתמול הובאה אלינו אישה פצועה קשה מהגפן. עדיין לא התעוררה.
מה שמה?
לא היו לה מסמכים, לא טלפון. אתה קרוב משפחה?
אממ… לא בטוח…
בוא לכתובת…
אני יודע אותה. מיד אגיע.
הוא פונה אל הילדה:
יש לך תמונה של אמא?
כן, ילדה מתקרבת לשידה, שולפת אלבום. הנה אנחנו ביחד.
איזה יפה אמא שלך!
נמרוד מצלם את תמונתה בסלולרי. מחייך אל הילדה:
אני הולך למצוא את אמא שלך.
***
היא פוקחת עיניים. תקרה לבנה. התודעה חוזרת לאט. רכב חולף צף בזכרון…
היא מנסה להזיז איבר כאב מפלח את גופה. אחות מתקרבת ושואלת בשקט:
התעוררת?
ופתאום עיניה של הדס מתרחבות.
כמה זמן אני פה?
יומיים.
הבת שלי לבד בבית…
הדס, תירגעי! האחות מניחה בעדינות ידה על ליבה. גבר צעיר בא אתמול. השאיר לך טלפון. הוא אומר שהרכב דרס אותך.
אני רוצה להתקשר…
מיד! האחות נוגעת באייקון ומקרבת את הסמארטפון לאוזנה.
אמא!
נוגה, מאמי, את בסדר?
כן, סבתא מרים ודוד נמרוד באים אלי.
מי זה נמרוד?
חולה, אל תתרגשי נכנס הרופא. אחרת אקח ממך את הטלפון. תני שאבדוק…
נוגה, אדבר איתך עוד מעט קוראת הדס, וסוגרת.
הרופא בודק אותה. מבקש מהאחות להפעיל אינפוזיה.
כשהרופא יוצא, האחות מחזירה לה חלקית את הטלפון.
אפשר עוד דקה עם נגה? לוחשת הדס.
אסור לך להתרגש… אבל בכל זאת מחייגת.
מאמי…
הדס, אני מרים, נשמע קול נשי לא מוכר. תקשיבי: בני מצא את הטלפון שלך. לפי הסים, הגיע אל בתך ומצא אותך. אני פנסיונרית, בינתיים אשאר עם בתך. אל תדאגי! הנה אתן לנגה לדבר.
אמא, בבקשה תבריאי ואל תדאגי!
מאמי, תקשיבי לסבתא! לוכדת הדס את הקרש הזה.
חולה, תסיימי! קוראת האחות.
***
ביום הבא מעבירים את הדס למחלקה הכללית, ובשעות הביקור נכנס גבר צעיר די לא מושך, רזה:
שלום, הדס! אני נמרוד, מחייך באתי לבקר. לא אכפת לך שעל “את”?
לא…
הוא מניח על השידה שקית מלאה.
אמא שלי שלחה לך.
נמרוד, אני אפילו לא יודעת מי אתה, לוחשת הדס.
מצאתי את הטלפון שלך מרוסק. חילצתי את הסים, התקשרתי לנגה, מצאתי אותך.
איך נגה?
שנייה.
הוא לוקח טלפון מהשידה, מגדיר משהו מהר.
הנה.
הדס רואה על המסך את בתה.
אמא! היא צועקת כואב לך?
לא כואב, מאמי. מה שלומך?
סבתא מרים באה אלי.
הדס מדברת ארוכות עם בתה. נמרוד מחכה בסבלנות. אחרי השיחה, הדס נושמת עמוק:
אני חייבת לכם הכל.
עזבי, הדס. תעברי ל”את”. אנחנו כבר חברים.
תודה, נמרוד!
הנה, אני אלמד אותך להפעיל את הטלפון.
***
עברו שבועיים.
הנהג הפוגע הביא להדס פיצויים מאתיים אלף ש”ח לבית החולים, ויחד עם עורך דין.
כמה ימים אחר כך שוחררה מבית החולים. נמרוד בא לקחתה, הסיע אותה הביתה.
אמא! קראה נגה באושר.
נראה שאם תתאמץ עוד קצת, תקפוץ מהכיסא. הדס מתיישבת לידה, מחבקת אותה ודמעות של אושר שוטפות אותן.
לאחר מכן ניגשת לאישה המבוגרת.
מרים, תודה רבה על הכל.
עזבי, הדס! נגה היא כמו נכדה עבורי.
מרים, הנה הפיצויים מהנהג… היא מושיטה כסף. קחי, זה כל מה שיש לי להודות.
תורידי את זה, הדס! עונה מרים בתקיפות. לנו לא חסר שום דבר, לך צריך לטפל בנגה. נמרוד כבר סיכם עם קליניקה לרפואה.
אמא, קוראת נגה דודי נמרוד אמר שניסע לבית חולים ושיעשו לי ניתוח שאוכל ללכת!
***
שבועיים שהו הדס ונגה במרפאה, התקינו להדס ברזלים. בעוד שלושה חודשים תשובו לטיפול, ואחר כך שוב כעבור שנה, ושוב בשנה השלישית. עוד שלוש שנים, שלושה ניתוחים ושיקום יובטח שנגה תלך.
אבל בינתיים הילדה עוד נוסעת על כיסא, והברזלים מפריעים ונוגעים.
כנראה הגורל רצה לבחון את חוזקם של הארבעה הללו, כי למרים דפק הלב, אשפזו אותה במצב קשה.
שלושה לילות הדס ישנה בבית החולים ליד האישה שהפכה לקרובה ליבה. היא חוזרת הביתה רק לבשל לארבעה ולנמנם קצת. את הלילות עם נגה מבלה נמרוד.
ביום הרביעי מרים מתעוררת לגמרי. מביטה ארוכות בהדס, ואז לוחשת:
ילדה, כנראה לא נשאר לי הרבה זמן בעולם הזה. תתחתני עם נמרוד, הבן שלי. הוא אדם טוב. ביחד תעמידו את נגה על הרגליים.
מרים, נראה לך שיסכים לקחת אותי?
יסכים! חיוך חולף על פניה. בטוח יסכים.
***
אישה מבוגרת מחזיקה ביד ילדה עם ילקוט וזר פרחים. אלמלא גובה הילדה, ניתן לחשוב שהיא עולה לכיתה א’.
אבל היא הולכת לבית הספר לראשונה, אך לכיתה ד’. שלוש השנים הראשונות למדה בבית בלמידה מרחוק. סיימה הכל בהצטיינות. עכשיו היא הולכת לבית הספר על רגליה.
סבתא, אני קצת פוחדת.
מה את אומרת, נגה? את כבר בת עשר! הנה אבא ואמא שלך…
ילדה, למה את עצובה? שואלת אותה הדס.
חוששת ללכת לבית הספר, מרים מנידה בראשה.
תני לי יד! נמרוד מגיש לה את ידו. בואי!
איתך, אבא, אני לא מפחדת בכלל, נגה מחייכת.
וכך, תוך צחוק ושיחה, הם צועדים אל בית הספר, ואחריהם הולכים אמא וסבתא שתיהן מאושרות.
