הטבעת שהגיעה מאוחר מדי
יומן אישי, אביב תשפ”ד
היום ברור לי למה הגעתי מאוחר מדי לדלת של רות. כשהגעתי עם פרחים ביד חמישה-עשר חרציות לבנות, עטופים בנייר קראפט מהדוכן שליד צומת עזריאלי עוד נשארה בי תקווה. המוכרת שאלה בכוונה רעה או אמיתית: “יום הולדת?”; עניתי קצר, “שיחה חשובה”. היא הנהנה, הוסיפה לי גבעול ער אציל בחיוך, סימן של לב טוב או של עולם שמאותת לטוב, אז חשבתי.
עליתי אל הקומה השלישית בבניין בשכונת נווה צדק, עמדתי מול רות. היא חסמה את הדלת, לא בכוונה לפגוע, אלא כי היה צפוף ומי שמחכה כבר נמצא מאחוריה. הלב התמלא באמצע רגע שאין בו דרך חזרה.
אפשר להיכנס? רק לדבר?
על מה בכלל, אילן.
זו לא הייתה שאלה, רק הצהרה יבשושית, קרה כמו חלון סגור בינואר. מתוך הדירה עלה ריח של בורקסים חמים, מהסוג שמילאה איתם את הבתים בכל חג ריחות של בית, משפחה, חום. אליהם התמכרתי, לריח שלהם עשיתי את הדרך אליה כל פעם מחדש, עד שזה הפך אוטומטי יש בורקסים, שווה לבוא. הפעם זה כבר לא בשבילי.
אור צהוב מאיר מהמזווה; מאחורי רות במטבח נשמע קול גברי: “רותי, לשים שעון לעשר דקות או חמש?” היא עונה, כמעט בחיוך: “לעשר, דניאל”.
דניאל, כן. זה שמסתובב לה במטבח. והחמימות בחדר היא בשבילו. החרציות בידַי התקררו, ואיתם התקווה והלב.
לא זוכר איך ירדתי במדרגות. שלושים ושש מדרגות, שלושה מעברים של שתים-עשרה, כעובדה יבשה. בחוץ טפטפת דקה, כמעט לא מורגשת. נכנסתי לרכב, הנחתי את הפרחים מאחור, התבוננתי ארוכות דרך השמשה, נוטף גשם.
הוצאתי את הקופסה מהמעיל קטנה, קטיפתית, כחול כהה נפתחת, ורואים את הטבעת: זהב, יהלום קטן. לא זולה. בחרתי שעה שלמה, בחנות תכשיטים ברמת אביב, התייעצתי, מדדתי, התלבטתי.
סגרתי ושמתי בכיס.
עשר שנים אני מכיר אותה. נפגשנו כשלה היה ארבעים וארבע, לי ארבעים וחמש, דרך חברים משותפים בארוחת חג אצל רחל וירון. רות אז הייתה כלכלנית, נשואה, אבל כבר בדרך החוצה מנישואין ישנים, אדם שקט שנושא עליו שיגרה עייפה. לילות של סבלנות שקטה, בעלי שתיין מתון, ובעיניים שלה עמוק בפנים dignitas נדיר, משהו ששדר בעדינות. קשה לתאר. לא יופי, עניין של נוכחות.
דיברנו שעתיים ארוכות בפינה של החדר, בזמן שהשאר מחליפים סיפורי צבא ומנהל. היא צחקה מתחת לשפם של ידה, מהתקופה שהתביישה בשיניים. אמרתי לה שהן יפות, באמת, והיא הסמיקה.
כחצי שנה אחרי זה התגרשה. שנה אחרי כבר היינו יחד, אם אפשר לקרוא לזה כך.
הייתי גרוש כבר שבע שנים, מהנדס בחברת בנייה, מה שנקרא “מסודר”: דירה ברמת גן, רכב, בן מבוגר בתל אביב, אפילו קצת שקט נפשי. רות הפכה להרגל, לחום קבוע שנשען עליו כל המשך השבוע. בא מתי שרוצה, היא תמיד שמחה לראות, הלך כשמתאים אף פעם לא שמרה, לא דרשה.
לפני שלוש שנים, בערך, רמזה לא בקול:
אילן, יש עתיד לנו? משהו יצמח פה?
הופתעתי, עניתי בחצי כתף: “ביחד, לא?” והיא הנידה ראש. עשיתי עצמי שיכול להמשיך ככה.
מעולם לא רבנו. לא בכי, לא דרישות. גם כשנעלמתי לאילת, דייגים, שבועיים בלי קשר קיבלה אותי בשלווה, האכילה בורקס, שאלה “איך הלך בדיג”. תהיתי אז: “איזו אישה! זהב.” בלי סצנות, בלי טענות.
לא זיהיתי את הדקויות שבשקט שלה היה סוג אחר של סבלנות סבלנות של מי שרואה, בודק, מחשבת, מגיעה למסקנות. באיטיות, ללא חיפזון, כי למי הזדרזות אחרי גיל חמישים?
נדיר אני מעשן, הפסקתי לפני שנים, אבל בערב ההוא גיליתי חפיסה ישנה בתא הכפפות, שלוש סיגריות. עישנתי, התנחמתי באור הדירה שלה שמולי.
מחרת בבוקר טלפנתי.
צריך לדבר.
כבר דיברת עשר שנים. אני אמרתי כל מה שיש אתמול.
רותי, חכי. באמת באתי לא סתם. יש טבעת. באתי להציע.
שתיקה. שלוש, ארבע שניות. עולה בראש שאולי הניתוק.
שומעת אותי?
שומעת, אילן. כל הכבוד. באמת. אבל אין צורך, לא עכשיו.
איך אין צורך?! קניתי טבעת, חשבתי על הכול.
אני יודעת שאתה רציני. זה כל הסיפור.
ניתוק בשקט. לא כועסת, לא חוגגת, רק לוחצת על סיום.
לא ענתה יותר. שלחתי לה מסרון: “רות, לפחות שנפגש לקפה. רק לדבר.” אחרי שעתיים השיבה: “לא עכשיו, אילן.” לקחתי את “לא עכשיו” כתירוץ להמשיך. טעיתי.
הצעה להחזר בחנות תוך שבועיים; לא החזרתי. החבאתי במגירה, פתחתי מפעם לפעם, חיפשתי איזשהו סיפור.
שלחתי פרחים למקום העבודה שלה. זר בהזמנה יקרה מהחנות בשדרות רוטשילד, עם פתק: “סליחה, לא כדאי לוותר.” ראיתי דרך מכרה, ריקי, שהניחה אותם באגרטל, אבל פניה לא השתנו.
הקפיאה אותי קור הסבלנות הזאת. התרגלתי לרות אחרת מאירה, אדמומית כשהפתעתי, מכינה את החמין בלי לומר, מגיעה לכל קצה של תל אביב עם חבילה כשחליתי בשפעת.
המשכתי לנסות.
שלושה שבועות אחרי, תפסתי אותה בערב בכניסה לבניין. חזרה מהעבודה, סוחבת שקיות מחנות במרכז, מתרפקת מהמשקל. ניגשתי, לקחתי לה מהידיים. לא הספיקה למחות.
תן לי, בבקשה.
אני אסחוב. כבד.
אילן, תן לי.
החזרתי. עמדתי מהוסס, עקבתי כיצד היא נכנסת בעצמה ללובי, המעלית הולכת ונסגרת. מלמלתי: “אני מתגעגע.” תקועה מול הדלת, בטון לאיש: “עשר שנים שמעתי שלא מתגעגעים. תלך הביתה.”
בזמן שהיא מתרחקת במעלית הרגשתי לא נקמה, לא אכזריות, אלא חלוקה פשוטה: סיכום של חשבון שקט שעשתה בתוכה.
נולדתי וגדלתי בבת ים. אמא מורה, אבא מהנדס במפעל “תנובה”. בבית אמא סולחת, אבא עצמאי, הבית שורד. ראיתי ותיקַיום שקט שאומר: האישה תחכה, האיש בא והולך. לא שפטתי אף אחד, לא עצמי. גרושתי הראשונה, ירדן, לא חיכתה. דרשה נוכחות, זמן, שיחות. התפוצצנו. “נמאס לי להיות לבד בזוגיות,” אמרה, לקחה את איתן בן החמש והלכה. אפילו אחרי כל השנים הצריבה נשארה.
עם רות לא דרשה. או כך נדמה.
בפועל דרשה, אבל בדרכה: הייתה שם, הכינה, חיכתה. העניקה, קיוותה שאשיב, שאבהיר לה: “רותי, את שלי. אל תלכי.” עשר שנים לא אמרתי.
פעם אחת נסענו לאילת. עשרה ימים; פנסיון, ים בוקר-ערב, כמו חיים של משפחה. שם, פתאום, היא נפרשה, צחקה בקול, אחזה ביד ברמפה. לא שחררתי אבל נבהלתי מרגע, שנראה לחוץ מדי, רשמי. נסיגה קלה חזרה לתל אביב העדפתי לשמור על מרחק.
הכירו לה את דניאל דרך עדינה, חברה ותיקה. בא לעזור לתקן גג, חבר של בעלה, אלמן, עובד חרוץ, גר גם בשכונה. בן חמישים ושתיים, לא נראה דוגמן, אבל משדר חום, מקשיב בשקט, יושב לידה בלי להכביד, בנוח. אחרי הפגישה הראשונה, עדינה סיפרה שביקש לעדכן מה עם רות. עדינה הזמינה שוב לארוחת שישי “מקרית” דואגת שייפגשו, והפעם, שלוש שעות יחד, דניאל לוקח אותה הביתה. שואל: “אפשר להתקשר לך פעם?” חושבת רגע, מביטה לפנים עשר שנים ואז עונה: “אפשר.” מאז עברו ארבעה-עשר חודשים.
רק בדיעבד גיליתי לא ממנה, אלא מעדינה שטעתה בלשון בחנות “סופר-פארם”. עמדתי בשוק מול הידיעה הרגשתי כאילו החליפו את המנעול.
קניתי את הטבעת באותו יום.
זה לא התאים לי, החלטה חפוזה, אבל הבנתי שאני מאבד אותה. לא באופן מעורפל היא, עם הבורקסים, החלוק הכחול, והצחוק שמסתתר מאחרי כף היד בורחת ממני.
נסעתי אליה עם הטבעת. דפקתי. “לא חבל, אילן. אין מקום.” הריחות שבמטבח כבר למישהו אחר.
אחרי הערב ההוא נעלמתי למשך שבועיים. אחר כך חזרתי, ביקשתי עוד פגישה, הפעם “בקאפה נטו” בסרונה בשבת, ארבע אחה”צ.
הגעתי מוקדם, יושב ליד חלון, מחליף בין קפה לתה. הכנתי ‘נאום’. היא הגיעה בדקה המדויקת, במעיל בורדו שמעולם לא לבשה קודם, עגילים חדשים. נראתה שמחה. הזמנו קפה.
דיברת על שיחה. דבר.
רות. לא באתי כאן מרפיון או פחד. באתי כי אני רוצה רק אותך.
היא מחזיקה כוס בשתי ידיים, מביטה ישר.
אני מאמינה שאתה רוצה כך עכשיו.
לא “חושב” יודע.
עשר שנים בטוח שאשאר. אכן נשארתי. לא דרשתי. חשבתי שאסור לכפות גבר. זמן עבר, לא באת. לא חיכיתי יותר. חיכיתי למישהו אחר.
דניאל … אבל אני עשר שנים איתך!
היא מטה ראש תנועה שהיא עושה תמיד כשהיא בודקת תשובה.
עשר שנים הבנתי: להכיר אדם ולחיות איתו זה לא אותו דבר. אותך אני מכירה. עם דניאל אני חיה. יום-יום. אחר לגמרי.
את אוהבת אותו?
איתו אני לא מחכה. לא לבדוק אם יתקשר, לא לנחש מצב רוח. אני פשוט חיה, והוא לידי. יום-יום.
זו לא תשובה.
זה בדיוק התשובה. פשוט לא מה שרצית.
שתקתי. בחוץ עוברות משפחות, ילדים עם עגלות, כלבים. שבת רגילה החיים ממשיכים בלעדינו. מה עושים? תגידי. אעשה.
אין מה לעשות, אילן.
למה?
כי משהו שלא קרה עשר שנים, לא מתקן בחודש. אין לי כוח לזה. עשר שנים הייתי האופציה הפנויה. אתה לא ראית, לי היה ברור. גם זה באשמתי. הפעם בחרתי אחרת.
השקט המדויק שלה העיק. סיימנו את הקפה, דיברנו שטויות על החורף, על הספסלים בפרדס חנה. היא קמה, עזרה לזרוק את הכוסות, הניחה שהקרבה נגמרה כאילו סוגרת ספר.
אתה אדם טוב, אילן. רק לא שלי. כבר לא שלי.
לווייתי אותה החוצה, מביט בגבה הנעלם, מעיל בורדו ברחוב חורפי.
התחלתי תקופה עכורה. בעבודה הכול רץ, הפרויקט הסתיים. מבפנים כאוס שקט, כמו רעש סטטי בטלוויזיה. רציתי לספר לבני, עידו, מתכנת בתל אביב, נשוי עם שני ילדים. מעולם לא סיפרתי לו על רות לא הבנתי איך לפרש מערכת כזו. הפעם כבר לא היה במה לשתף.
פעם, בנובמבר, שאל עידו:
הכל בסדר, אבא?
כן, סתם עייף.
אתה נשמע שונה.
מזג אוויר.
הוא לא לחץ. שיחה קצרה על הנכדים, על כדורסל, על סדרה בשירות סטרימינג. נשארתי במטבח החשוך אחרי זה, בוהה.
פעם, בליל חורף, נסעתי בלי כוונה אל מול הבית שלה. התבוננתי באור על חלונה מאחורי וילונות. ישבתי במכונית כארבעים דקות, עישנתי את הסיגריות האחרונות, דימיינתי את האוכל, האיש ההוא נהנה מהידיעה שרות כבר שייכת לו, גם את צחוקה הערב.
הרגש לא מוכר, קשה לתאר הכל מבפנים מתמוסס.
בדצמבר עבדתי במסיבה משרדית, התיישבתי ליד אילנה מהמחלקה הסמוכה גרושה, שובבה, וטובה למילים משעשעות. קיבלתי מספר, לא התקשרתי. לא כי לא רציתי, רק שבאמת שום דבר לא עניין.
סוף דצמבר שלחתי לה, לרות, הודעה באורך מגילה סיפרתי איך הכל התבהר לי, על אילת והפחד ההוא, על הטבעת שעדיין בארון. כתבתי שאני חושב עליה כל יום.
היא ענתה אחרי יום: “קראתי הכול. טוב שהבנת. אבל זה עניין שלך עם עצמך, לא איתי. שיהיה לך טוב.”
שיהיה טוב שלוש מילים. לא קר, לא עוין טון סופי.
ינואר עבר בהרדמות כללית, עבדתי, בישלתי, צפיתי נטפליקס ולא זכרתי כלום. דיברתי עם אורי, חבר ותיק, נשוי פעמיים עם שלושה ילדים. הסכמנו לפגוש בפאב. סיפרתי לו הכל.
אילן, עשר שנים אכלת לה בורקסים ולא הצעת לשלם על הארוחה. עכשיו מגרשים אותך מהמסעדה.
לא מצחיק.
אני לא צוחק. ככה זה.
מה עכשיו?
כלום. תן לה חופש. לא תוכל לשנות. היא מתחילה באמת לחיות, תתחיל גם אתה.
חזרתי הביתה עם המשפטים בראש “בלתי הפיך”.
היה רגע בפברואר בדרך לארומה באבן גבירול ראיתי את שניהם, רות ודניאל, עומדים מול חלון חנות ספרים. היא מצביעה, דניאל מחייך, שניים יחד. היא לא מכסה פיה כשהיא צוחקת, בפעם הראשונה שראיתי. דניאל אמר משהו, היא צחקה שוב. נכנסו פנימה.
עמדתי, אחר כך סובבתי גב.
באותו רגע הרגשתי לא נשברתי, אלא משהו זז. הבנתי: עניין של מי שגורם לשני להיות יותר עצמו. מי שמצמצם אותך בלי לשים לב.
חשבתי שרות מחכה לי. אבל היא חיכתה להיות עצמה. והצליחה.
סיפורים כאלה נדושים, אבל תחת כל נדושות עשר שנים אמיתיות. ערבי שישי, בורקסים, משפטים שנאמרים או לא. זוגיות מתבלה לא מאיש, אלא מהמתנה. ושלא שמתי לב לעייפות הזאת זה לא רוע, זה חוסר תשומת לב. לפעמים זה כואב כמו בגידה.
פסיכולוג, לו פניתי, היה אומר: “פחדת להתחייבות. ברגע שיש אחריות, אפשר להיכשל רק באשמתך.” מעולם לא טיפלתי בעצמי תמיד חשבתי שזה לא לגברים.
מרץ הגיע, אפור ורטוב במיוחד. החלטתי על שיפוץ בדירה. שנים דחיתי, פתאום קיבלתי אומץ ואולי הגיע הזמן לעשות משהו בשבילי.
התקשרתי לקבלן.
הבנתי: אהבה היא הזמן שאתה מעניק למישהו. לא מילים, לא טבעת. בסוף רות בזבזה עשר שנים עליי. יכול היה להיות מישהו אחר, או היא לעצמה.
לא מזל זו בחירה שלה לשים את עצמה ראשונה, בשקט ובהחלטיות. זו חוכמת נשים, לא של סבל, אלא של גבול.
יחסים נגמרים בדרך כלל כי שניים לא באותו מקום. אני חשבתי שאנחנו יחד, היא הבינה שהיא לבד. הפרש כזה, בינינו תהום.
מבחינת הדירה עד אפריל הכל נגמר. מטבח חדש, תאורה, אדנית בחלון עם צמח שאיני יודע את שמו. רות לא תראה אותו אף פעם. וזה כבר שייך לי ולא לה.
יום אחד עידו התקשר, הפעם בעצמו:
אבא, הכול בסדר?
כן, שיפוץ.
וואלה! סוף סוף.
באים אליי במאי. אתה, מיה, הנכדים. מתאים?
בטח. לא מפריע?
תבואו, אשמח.
שיחה על כרטיס רכבת, מועד. לפני שניתק ציין:
אבא, משהו בך השתנה. לטובה.
מה השתנה?
מרגיש שיש בך שקט. פעם תמיד מיהרת, שיחות קצרות. עכשיו אתה רגוע.
לא ידעתי איך לענות שתקתי ושתיתי תה חדש במטבח חדש. אולי זו התחלה של משהו. לא אושר, לא צועק, רק התחלה של גִרסה אחרת.
רות ולצידה דניאל לא ידעו. במאי הם נסעו יחד למשק המשפחתי ליומיים של שקט, בין שדות לירוק. היא נטע מלפפונים, הוא התבונן בה ארוכות. בערב, ישבו במרפסת עם תה, מתעטפים באוויר ובמילים מעטות: “דניאל, לי טוב עכשיו.” “גם לי טוב”.
ככה נגמרות פרידות בנוכחות, לא בהחלטה.
אני לא הכרתי את החלק של המלפפונים. בינתיים אירחתי את עידו ומשפחתו. הלכנו לגן חיות, פינקתי בגלידת שוקו, נגד מחאת כלתי מיה. בערב האחרון, שלושתנו במטבח, שאל עידו:
אבא, לא קשה לבד?
אני לא לבד. אני לבד לעצמי.
זה לא אותו דבר?
ממש לא, עידו.
בסדר. אתה יודע מה אתה עושה.
פתאום אמרתי: “הייתה אישה, רות. הייתי לא מדויק איתה.”
עידו לא הגיב, רק הביט עמוק.
קורה.
כן. עכשיו יש לה מישהו טוב בסביבה.
מתחרט?
חשבתי רגע.
מתחרט לא כי רוצה להחזיר מתחרט כי מבין מה הפסדתי. שני דברים שונים.
הנהנתי. המשכנו בהכנת הכלים, סגרנו אורות.
אותה שעה, בכפר, רות ישנה בזרועות דניאל, עוטה שמיכה כבדה, שותפה לאוויר לילה מתוק. חלמה משהו נעים, שכחה מה.
בבוקר, התעוררה מוקדם, יצאה לצלילה על המרפסת, תה ראשון, כוס חמה. ידעה הנה זה, מה שחיכתה לו: לא מישהו, לא דמות התחושה הזו, שהיא במקום. שהיא סוף סוף בבית.
על אילן כבר לא חשבה, אפילו לא לרגע. לא כי שכחה. פשוט, כי כבר לא צריך.
באותו בוקר קמתי גם אני, הכנתי קפה, התיישבתי ליד החלון. הנכדים עוד שנו, בחוץ מאי ירוק. מהמדף בשלפתי שוב את הקופסה הכחולה, התבוננתי בטבעת שבפנים.
החזרתי לארון. עמדתי מול הצמח הירוק, לא יודע אם הוא יוכל לשרוד בעציץ, אבל watering כל יומיים.
עמדתי, שתיתי קפה, חשבתי על שום דבר או על הכל, כמו שבוקר של מאי נותן. לבד אבל הפעם לא כמו פעם. יש המשך, גם אם לא רואים.
פתאום נשמעו קולות הנכדים.
סבא, איפה אתה?
כאן, בדרך אליכם.
וקמתי, התקדמתי אליהם.
