קיץ אחד נסעתי למרפאה בצפון לחווית ניקוי גוף וצום בריא. באחד הימים יצאתי להשתזף, ובסמוך אליי על כיסא נוח שכבה בחורה מהממת, כמו דוגמנית אמיתית. הכרנו ודיברנו קצת, ובמהרה שיחתנו זרמה לנושא הצום ולמטרות האישיות שלנו.
היא סיפרה, ״אני חייבת להוריד 400 גרם.״ פרצתי בצחוק, הייתי בטוחה שהיא צוחקת אבל היא הייתה רצינית לגמרי.
״אני כבר שנה מרגישה שמנה. החבר שלי אמר שאם לא ארזה, הוא עוזב אותי… רואה?״ והיא צבטה מעט עור בבטן. ״אני מתביישת לשבת…״
הייתי המומה מהמחשבה הזאת. בתוכי קראתי לה ״אלה 400 הגרם״. כנראה שבדמיונו של בן זוגה, כמוני וכך רבים אחרים, אפשר לזרוק מהצוק הרי בארץ האידיאלית של יוון יש רק דוגמניות וכל מי שלא, פשוט לא מתאימה.
לאחרונה מצאתי את עצמי בארוחה גדולה ואירוע חגיגי במסעדה עם הרבה אנשים שלא הכרתי. ישבה שם אישה מטופחת להפליא: רגל על רגל, גרביון דק מבריק את רגליה הארוכות, נעליה נחות בקצה, היא שותה מים מגביע יין למשוך מבט גברים כאילו כל זה טבעי לה.
ואז, נכנס בעלה, עבר בין הגברים עם לחיצות ידיים והעיף לה פתאום חצי בלחש וחצי בכעס: ״תסתירי! מה חשפת את הירכיים!״
היא התיישרה באינסטינקט, הסמיקה, ביקשה שמיכה מהמלצר, למרות שישבה לידי אח הקרוב, והתכרבלה בשתיקה עד סוף הערב. נשארה קטנה וסתורה באחת הפינות.
לפני זמן ניסיתי לקרוא ביוגרפיות של סופרים ומשוררים גדולים, אולי אמצא סוד מה בחייהם שאביא איתי אבל הפסקתי. קשה כל כך לחבר בין יצרי אנוש פשוטים לכישרון הספרותי הגבוה. נשברתי במיוחד כשקראתי על לב טולסטוי. תמיד הערצתי את ״אנה קרנינה״, אבל גיליתי שלאיש הגדול ההוא היה יחס בעייתי ביותר: אחרי הריונה החמישי של אשתו, סוניה, שגופה נשחק והיא לא יכלה לשאת עוד, הרופאים אסרו עליה להמשיך ללדת והוא העיר: ״אז למה אני צריך אותה בכלל?״
סוניה ילדה לו 13 ילדים…
אני גוללת אינסטגרם, עולם שכולו ברביות יפיפיות, יום יום מלאן בפילאטיס, שיזוף, ספא ועיסוי. הן מפסלות את עצמן בתעשיית היופי, משקיעות בזה שעות וכסף.
אני באמת מעריכה כל עבודה, אבל נראה לי ששוב הכל התבלבל הבנות עמלות להיות יפות כדי שאוהבו אותן. כדי שיגיע בחור שיבחר בהן.
אמרו להן: יופי זה דקיקות, גבות דקיקות, שפתיים עבות, ישבן עגלגל והן הולכות בכיוון. ועכשיו, הבחורים מתקשים לבחור בין שלל ברביות זהות…
פעם שוטטתי עם בעלי בשוק גינות ברמת השרון הוא בחר אדניות ואני סתם שוטטתי. הגעתי לדוכן דמויות גינה: פנסים, פרחים, טחנות, משפכים, ארנבות ושועלים.
שני גברים עמדו ובחרו בין הגמדים הענקיים בעלי כובעי הפטריות.
״נו, תחליט כבר…״ גיחך האחד לחברו, ״אתמול בחרת נערות ליווי עם אותו פרצוף…״
כל כך מצחיק וכואב.
בנות, אהובות שלי, אלה 400 גרם, תמר ״כסי ירך״, סוניה 13 ילדים איך אפשר כל כך לא לאהוב את עצמנו? מתי הפכנו לסחורה פגומה ומי אמר שצריך להיות מושלמת כדי לזכות באהבה?
יש לי עשרות סיפורים שמוכיחים שמראה לא משפיע על אהבה אמתית.
חברתי הכירה את בעלה במחלקה נפרולוגית, לבושה חלוק חולה, עם צבע פנים אפרפר ומיכל שתן משתלשל ברגל.
תראו את פרידה קאלו מכירים? הביטה בגבות? ובכל זאת טובי התקופה התאהבו בה.
לי בעצמי, לפני שנים, עקרו שן בינה וגרמו לקריעה עמוקה טמפ׳, כאב, פנים נפוחות, דם. שכבתי בבית, כואבת וחלשה, ובעלי האכיל אותי בשקדנות ביוגורט כי שום דבר אחר לא הכנסתי לפה. מהיוגורט נשארו לי שפמים לבנים הצצתי במראה ובכיתי, והרגשתי הכי פחות יפה בעולם.
ופתאום אמר: ״את הכי יפה בעולם, שומעת? גם עכשיו! תתחתני איתי?״
אחר כך, כשהחלמתי, היה מסעדה, טבעת, כריעה על ברך אחת, מחיאות כפיים וזרים אבל כל חיי אזכור בעיקר את ההצעה ההיא, האמיתית.
כי יופי זה לא חיצוני, ואהבה לא תלויה בשלמות.
הפגמים שלנו עושים אותנו real, חד-פעמיות ובדיוק עליהם אוהבים אותנו יותר מהכול.
השלמות בכלל אינה קיימת, או שלכל אחד שלמות משלו. הרי לא מזמן החלטתי לשים קוביות בשיניים יש להן קימורים מיוחדים. בעלי אמר: ״אני הכי אוהב את החיוך שלך ואני באמת לא מבין למה הצורך להתעלל בעצמך בקוביות. תעשי מה שטוב לך, אבל אני הייתי משאיר הכול.״
אחרי לידת בני הבכור שקלתי 118 קילו, אבל הוא המשיך להרעיף עלי מחמאות אז באמת לא היה לי שום דחף מיוחד לרדת. ירדתי במשקל רק כשבאמת רציתי בעצמי!
הסתכלנו לאחרונה על תמונות שלי מהתקופה ההיא, עם הבן הגדול, ואני פרושה על הספה ומלאה. שאלתי אותו: ״למה לא העיר לי לרדת, הייתי שמנמונת…״
והוא עונה: ״היית לחמניית דבש עסיסית תרדי כשתרצי. אני אוהב הכול.״
ולפני כחמש שנים, כשפרץ אצלי פסוריאזיס בקיץ והגוף שלי התמלא כתמים, טסנו לנופש, ואני התביישתי להוריד בגדים בים. הוא ישר שאל: ״מה הבעיה?״ ואז הבנתי הוא באמת לא רואה פגמים, הוא רואה אותי.
אני ממש לא כאן בשביל ״לשווק״ את בעלי אני מדברת על יחסים. אם בן הזוג שלך דורש שתעני לסטנדרטים היופי שלו זו לא אהבה, זו שליטה.
את נסיכה, רימון בשל! והוא רואה רק כתמי תולעים? הוא לא רוצה פרי, הוא אוהב להכתיב חוקים.
אם תלך אחריו מתוך פחד לאבד תחשבי, לאבד מה? עריץ, שרואה בך גמד גינה בכובע פטריה?!
כל גבר שואף לשלוט קצת, אבל סמכותו צריכה להיבנות על הערכה והערצה, לא על פחד.
כניעה לא חייבת להיות אוטומטית זו בחירה. בחרי במי שתרצי ללכת אחריו כי הוא חזק, בוטח, עדין, שיאחוז ביד וייקח אותך רחוק ואת תסמכי, כי אחריותך לבחור במי שיהיה ראוי לכך.
את הזכות להוביל אותך ביד צריך לזכות בה.
