הודעה מקרית
הטלפון שלי שכב הפוך על שידת הלילה, כמו תמיד. לא הייתה לי שום כוונה לגעת בו. רק שלחתי יד לקחת את הכוס מים, היד שלי נתקלה בשוליים החלקים של הפלסטיק, והמסך נדלק פתאום, לגמרי במקרה, כמו שלפעמים מתגלה משהו שלא אמור לצאת אף פעם מהחושך.
ראיתי שורה אחת. הודעה אחת, מהודעות הווטסאפ.
“גם אני מתגעגעת. היה מושלם היום. שלך, עינב.”
לקח לי זמן להבין. הסתכלתי על המילים האלה שניה, ועוד שניה, ועוד אחת, כאילו היו כתובות בשפה זרה והייתי צריך לתרגם. ואז הסתכלתי על אשתי, יערה, שישנה על הצד, הגב אליי, הכתף מעט מורמת, הנשימה יציבה, עמוקה, כמו של מישהו שאין לו סודות.
“שלך, עינב.”
עינב. עינב שטרן. החברה הכי טובה שלה. בדיוק זו, שלפני שלושה חודשים עזרה לנו לבחור צבעים לחדר של הילדה. בדיוק זו, שישבה אולי מאה פעמים אצלנו במטבח, שתתה קפה, דיברה בלי סוף על זה שהיא כבר לא סובלת רווקות. היא התקשרה אל יערה גם בשבוע שעבר, התלוננה שאין גברים נורמליים במדינה הזאת, שכולם אותו דבר, שהיא עייפה.
הרמתי בשקט את הכוס, שתיתי מים. החזרתי. קמתי מהמיטה כל־כך לאט, שגם הריצוף לא חרק. יצאתי למסדרון, סגרתי מאחורי בעדינות את דלת החדר, המשכתי למטבח, הדלקתי את האור החלש מעל הכיריים, שלא יהיה חזק מדי. לא היה לי כוח לאור ולא לצל.
התיישבתי בשולחן ובהיתי בשיש הקר.
הייתה לילה בחוץ תל אביבי, סתיו מובהק, אורות מטושטשים מהבניין ממול. הקומקום עם המים מאתמול לא עבד לא רציתי להדליק. פשוט ישבתי.
“היה מושלם היום.”
מתי היום? שלישי הוא חזר ב-19:30, אמר לי שהיה עם לקוחות, שהם ישבו במסעדה, שהוא עייף, שהוא הולך לישון. חיממתי לו ארוחת ערב שהוא בקושי נגע בה. אחר כך ישבנו יחד מול טלוויזיה, והוא נרדם על הספה, כיסיתי אותו בעצמי. במו ידיי.
סגרתי חזק את האגרוף על השולחן.
נועה, הבת שלנו, ישנה בצד השני של הדירה. עשר יש לה, ילדה מתוקה, ישנה עמוק, לפעמים אומרת שטויות מתוך שינה, דברים על כיתה ד’, או על חוג ריקוד. מחר אני רוצה לקחת אותה לאימון בבוקר. לקנות לחם. להתקשר לאמא שלי, מזמן לא התקשרתי וכבר בטח נעלבה.
החיים הפשוטים, הברורים שלי, היו כאן, בשגרה. אבל מתחת לפני השטח, היה כל הזמן גם משהו אחר. חיים מקבילים, הודעות אחרות, ארוחות אחרות, אישה אחרת שחותמת “שלך”.
קמתי, ניגשתי לחלון. על אדן החלון עמד עציץ סבא צמח שאני לא באמת אוהב, אבל משקה כי השכנה הביאה לי פעם. הצמח עוד חי, קצת מאובק, עקשן.
לא יודע למה אני תקוע עכשיו דווקא על הצמח הזה. חזרתי לשולחן.
הייתי צריך להחליט משהו. או לא. לא ידעתי מה נכון. בפנים היה שקט חד, כזה שמופיע לפני שמתחיל רעש ענק. לא בכי, לא צעקה. רק שקט עם קוצים.
ישבתי במטבח עד ארבע לפנות בוקר, כלום לא עשיתי. סתם ישבתי, ועוד חלון, ועוד אור, כבים בבניינים ליד. בסוף הרתחתי מים, הכנתי קפה שלא שתיתי עד הסוף. שטפתי את הספל. חזרתי למיטה, נשכבתי ליד יערה, לא נוגע בה, בוהה בתקרה.
היא ישנה.
שמעתי את הנשימה שלה וחשבתי, שפעם זה היה רק צליל של לילה, מה שברקע, כמו מזגן או אופנועים ברחוב. ופתאום כל נשימה נשמעה אחרת לגמרי. כאילו אני שומע אותה באמת, בפעם הראשונה, ובלתי נסבל לי.
בבוקר קמתי לפניה. העירתי את נועה, הכנתי לה דייסה שהיא אכלה בעצבים, כי רצתה חלה עם פסטרמה. הכנתי לה סנדוויץ’, קשרתי לה שרוכים בנעליים, כי היא עדיין בוסר בזה והיינו בלחץ זמן. לקחתי אותה יד ביד ויצאנו.
היה קר, ריח של אספלט רטוב ועלים. היא דיברה לי כל הדרך על שיעור מתמטיקה, שהמורה הייתה לא הוגנת, שהיא עשתה הכל נכון אבל המורה טועה. הקשבתי, הנהנתי, עניתי תמיד במקום הנכון. זה קל לי. הרגל של הרבה שנים.
הגענו בזמן לאימון. מסרתי אותה למדריכה, עמדתי בדלת רגע, ראיתי איך היא רצה לצוות, צוחקת. ילדונת רגילה. ואז יצאתי.
שם, על ספסל בכניסה, הוצאתי את הטלפון, חיפשתי את “עינב ש.” שתקתי מול השם הזה. אחרי רגע הכנסתי את הטלפון חזרה.
לא עכשיו.
עוד לא.
בימים הראשונים לא הפסקתי לחשוב ממתי זה התחיל בכלל? עשיתי לעצמי סרטים בראש, כמו שרואים תמונות ישנות, מחפש רמזים שפעם לא הבנתי. הנה אנחנו שלושתנו ביום ההולדת של עינב במאי, הוא צוחק מבדיחה שלה, ואני דווקא שמחתי שהוא מסתדר כל־כך עם חברה שלי. הנה עינב באה אלינו בשבת, עזרה לבחור בד לווילונות, הוא דיבר איתה במטבח שעה בזמן שאני השכבתי את נועה. שאלתי אותו אז על מה דיברתם? הוא אמר: על עבודה, היא מעצבת, רציתי הצעה לאופיס. ברור, הסכמתי.
ברור.
לא בכיתי. זה הפתיע אותי. ציפיתי לדמעות, לא הגיעו, רק יובש בגרון ואבן סתומה בחזה. אכלתי, ישנתי, בישלתי, עניתי לטלפונים. יערה לא שמה לב לכלום. התנהגה רגיל. שאלה איך היה לי היום, לפעמים נתנה נשיקה בלחי כשהלכה. אני הגשתי לחי.
ביום הרביעי עינב התקשרה.
הטלפון רעד, השם שלה הופיע, וכמעט חנק אותי לשנייה. נשמתי עמוק, עניתי.
עינב?
ניר, מה קורה? נעלמת, כתבתי לך ביום שני ולא ענית
קול רגיל. חם. קצת מתנצל, כמו של חברה שלא בטוחה אם עשתה משהו לא בסדר. וזה החום הזה היה בלתי נסבל.
סליחה, הייתי קצת עסוק. נועה חזרה מאימון חולה, שיקרתי בקלות, הופתעתי מעצמי.
וואו, הכל בסדר? חום?
לא, רק קצת מצוננת. עכשיו יותר טוב.
טוב, נבהלתי כבר. תקשיב, חשבתי על שבת, אולי תבואו אליי? מזמן לא ישבנו
הסתכלתי בקיר שמולי. עליו תלויה תמונה, אני ויערה בים, לפני שנועה נולדה. שנינו מחייכים, כל אחד משוחרר. תמונה טובה.
לא נראה לי שכדאי שבת. נדבר בסוף השבוע.
סבבה. הכל בסדר איתך? הקול שלך
עייפתי פשוט. הכל אחלה.
בטוח? אם צריך משהו, אתה יודע.
אני יודע, עינב. תודה. נדבר.
ניתקתי. קמתי. הורדתי את התמונה מהקיר, שמתי במגירה, סגרתי.
באותו ערב בכיתי. בשקט, במקלחת, עם מים זורמים שיטשטשו את הצלילים. בכיתי הרבה, לא יפה, עד שהעיניים התנפחו. בכיתי לא על בת זוגי, אפילו לא על זה שהיא לא מה שחשבתי. בכיתי על הדברים ההם שנים של אמון, על ההוא שהאמין, על התמימות שלי. על מה שנועה תמשיך ותחיה בבית שבו האבא שיקר, ושאולי תגלה יום אחד, או אולי לעולם לא.
אחר כך שטפתי פנים, הסתכלתי במראה שלושים ושמונה, לא צעיר, לא זקן, פנים רגילות, עיניים נפוחות. חשבתי שמחר בעבודה חייבים לחייך.
ובפנים ידעתי: אני לא יכול פשוט לתת להם להמשיך. אסור שיהיה ברור מאליו שהם משאירים אותי ואת נועה ברקע, ממשיכים, כאילו לא קרה דבר. אסור.
חזרתי למיטה. יערה ישנה. נשכבתי לידה.
צריך לחשוב.
שבועיים התנהלתי בשני מישורים. בחוץ הכל כרגיל אוכל, עבודה, אימון לנועה, שיחה על כלום, אפילו צחקתי לפעמים כי אי אפשר לבטל בדיחה טובה. לפעמים תפסתי את עצמי שוכח לשנייה והכי קשה היה שזה חזר להיות סתםשגרה, כאילו כלום.
בפנים עבדתי, בשקט. לא הבאתי חוקרים. רק הסתכלתי. שמתי לב לדברים איך היא לוקחת את הטלפון לחדר אחר, איך לפעמים מחייכת למסך, אבל כשהיא רואה שאני רואה קופאת. איך ביום שלישי שוב איחרה השבוע, שוב לקוחות, שוב חזרה עם תיאבון אפס.
פעם כשהייתה במקלחת לקחתי את הטלפון שלה. ידעתי את הקוד, לא שינתה בחיים. ארבעה מספרים תאריך הלידה של נועה. נכנסתי לווטסאפ. מצאתי שיחה עם עינב.
קראתי מהר, לא הכל, רק להבין גודל. חמש דקות הספיקו. התחיל ביולי. שלושה חודשים. כל הזמן הזה כשהכנו את החדר לילדה, כשהתחילה כיתה ד’, כשביקרתי אצל אמא ויערה “לא יכלה לבוא בגלל עבודה”, ואני כמובן האמנתי.
החזרתי את הטלפון. הלכתי למטבח, הדלקתי גז, קצצתי בצל למרק. חותך בסבלנות.
היא יצאה מהמקלחת עם מגבת, הציצה:
מה, מרק? בא לי.
חצי שעה, עניתי.
דיברתי רגיל. קיצוץ רגיל. הכל רגיל.
באותו לילה החלטתי לעשות ארוחת ערב.
לא מיד, לא מחר. ידעתי שצריך הכנה. לא נקמה לא. לא עניין של נקמה, לחשוב רגע שהמטרה היא שיגרמו להם כאב או בושה זה לא מעניין אותי. רציתי לראות פעם אחת את שניהם, בבית שלי, ליד השולחן שלי, לומר את מה שאני רוצה. בפשטות. בלי דרמה. בלי לצרוח. אם צורחים יוצאים הם מנצחים, כי תמיד יגידו שאני “איבדתי את זה”.
ביום שישי בערב התקשרתי לעינב.
עינב, חשבתי על שבת, פתחתי. בואי אלינו, אכין משהו טעים. מזמן לא היה ערב באמת.
שתיקה קטנה, לא שנייה.
יופי! באמת? מתי?
בשבע זה טוב?
מעולה. להביא משהו?
לא צריך כלום.
ניתקתי. נכנסתי אל יערה, ישבה מול סדרה.
הזמנתי את עינב לשבת לארוחת ערב. שיהיה סוף סוף ערב רגוע, מזמן לא נפגשנו כולנו.
היא הסבה מבט, ראיתי שבמבט יש משהו לא רגיל לכמה אלפיות שנייה, ואז התעשתה.
מצוין, אמרה. רעיון טוב.
גם אני חושב, אמרתי וחזרתי למטבח.
ברור לי שבאותו רגע הן יסמסו, יתאמו. ישחקו את התפקיד הרגיל של חברות ותיקות. זה לא עניין אותי. לא באתי לעשות סצנה ליד נועה כבר קבעתי עם אמא שתישאר לישון אצלה בשבת. רציתי ארוחה שקטה.
כל השבוע חשבתי מה אבשל זה היה חשוב. לא לעשות רושם, אלא כי בישול עוזר לי לחשוב, מעסיק ידיים. החלטתי על עוף בתנור עם תפו״א ורוזמרין, סלט ירוקים עם אגסים עינב אוהבת ועוגת תפוחים שאני עושה הכי טוב. הכל שיראה טוב.
בשבת בצהריים הסעתי את נועה לאמא שלי ביד אליהו. כרגיל, אמא חפרה: למה אתה עייף, הכל בסדר? אמרתי שעייף, לא ישנתי, נשקתי לנועה שברחה לראות טלוויזיה, חזרתי הביתה.
היה דממה. יערה חזרה עם כמה קניות מהסופר, כולל יין יקר, שמתי לב.
שיהיה לארוחה, אמרה. נראה לך?
יופי, עניתי.
היא הייתה מתוחה, קצת מהירה מהרגיל, בדקה את הנייד פעמיים במטבח. בסוף התיישבה בפינת אוכל עם עיתון שאין לה עניין בו, עושה את עצמה קוראת.
אני בישלתי. שטפתי עוף, קצצתי, ערבבתי רוזמרין ומיץ לימון, חתכתי ירקות, ערבבתי סלט. ריח ביתי, חם. פתחתי חלון נהיה חם. אוויר קר ראשון של סתיו נפל פנימה.
בשש ערכתי שולחן לשלושה שלוש צלחות, שלוש כוסות יין. לא נרות, לא רציתי להגזים. סתם שולחן יפה, מפה רעננה, זר קטן בתוך צנצנת מהקיוסק.
בשבע עינב הגיעה.
מעיל חדש, כחול. שיער אסוף, הבושם שאני מכיר. הביאה שוקולדים, למרות שאמרתי לא צריך.
ניר, כמו תמיד, הכל אצלך מיוחד, אמרה בכניסה, פושטת מעיל. ריח מושלם.
בואי, שמח שבאת, עניתי באמת. שמח, אבל מן שמחה עקומה. שמח שהיא באה, באמת.
יערה יצאה, שלום, נשיקות לחי, רגיל. הם שיחקו אותה רגיל.
ישבנו לאכול.
חצי שעה שיחה חסרת פואנטה: היא מדברת על קליינטים, עיצוב משרד חדש, הוא עונה סיפורי עבודה משלו. אני שותק, מוסיף הערה כשצריך, מוזג לכולם יין.
החשיך. המדליק את המנורה שמעל השולחן. הדירה הרגישה פתאום ביתית מדי, וזה כאב.
חיכיתי לסבב השני של כוסות יין. כשהשיחה כבר נדמתה, כשעינב מזיזה סלט לכיוון שלה, אמרתי, בשלווה:
אני רוצה לומר משהו. תעצרו רגע. תקשיבו.
הם הסתכלו עליי. עינב עם מזלג באוויר, יערה עם הכוס.
אני יודע עליכם. מיולי. קראתי את ההודעות, יערה. כל מה שצריך לדעת קיים.
דממה. אפשר היה לשמוע את השעון.
יערה דיברה ראשונה. הקול שלה היה כמו מישהו שמפחד לדבר:
ניר…
חכי, חתכתי. אני לא צועק. אני רק רוצה שהשניים תשמעו את זה פה. שניכם. אני יודע. זאת כל ההבדל.
המבט שלי עבר לעינב. היא נעצה עיניים במפה, הפנים שלה נהיו אדומות, היא אחזה את המזלג חזק.
עינב, ישבת אצלי בבית, עשרות ומאות פעמים. עזרת, הקשבת, היית שם כשנולדה נועה, חיכית לנו שעות בזמן לידה, זוכרת? אני לא אומר לך את זה כדי שתתביישי רק שתדעי שאני זוכר. לא שכחתי כלום.
עינב הרימה עיניים, דמעות שם, התביישה.
ניר, אני…
די, לחשתי. לא עכשיו.
פניתי ליערה:
היינו יחד שתים עשרה שנים. אני לא מתכוון לפרק פה הכל או להיכנס למתי התחלתם, איך החלטת שמותר לך. לא עכשיו. היום רציתי רק לשבת איתכם, פעם אחת, ולומר שאני יודע. שתדעו ידעתם כל הזמן.
יערה הניחה את הכוס, בזהירות, שלא תשבר.
זה לא כזה פשוט… צריך לדבר באמת…
נדבר, נגיע לזה. אבל לא היום.
קמתי, מזגתי את שארית היין שלי, שתיתי.
תאכלו עוף. יצא טעים. אחר־כך תצאו מפה, שניכם. נועה אצל אמא שלי, היא גם תלון שם. לי יש סידורים.
הם ישבו, לא זזו.
היא הסתכלה עליי, לא הבנתי מה היא מרגישה לא אשמה. בלבול. כאילו לא מוכנה לשקט הזה.
פתאום עינב לחששה, הקול רועד:
ניר, תסלח לי.
הבטתי בה. בפרצוף שלה שאני מכיר שנים. המסקרה נמרחה, ריח הבושם שלה עדיין חזק.
לא יודע, עינב, עניתי. אולי יום אחד. לא הלילה.
יצאתי, סגרתי אחרי את הדלת. שמעתי מטבח, קולות, דלת ראשית אחת נטרקת. ועוד אחת.
נהיה שקט.
ישבתי, שמעתי את השקט. הבית ריח של עוף עם רוזמרין וריח קטן של בושם שדוהה. שלוש צלחות נשארו על השולחן, אחת מהן כמעט לא נגעה בה.
מתי עבר הזמן? קמתי, ניקיתי שולחן, עטפתי עוף, שמתי במקרר. שטפתי כלים. ניגבתי שולחן. אספתי פירורים.
ישבתי באמצע המטבח הנקי.
זה הכל. ככה נראים שתים עשרה שנה, חברה הכי טובה, וכל מה שהיה שולחן נקי וריח סבון.
התקשרתי לאמא.
אמא, אפשר שנועה תישאר אצלך עד יום ראשון?
בטח, היא כבר ישנה. משהו קרה, ניר?
כן. אספר כשאוכל. לא עכשיו.
בוא, תשב איתי לילה.
לא, אמא. נישאר פה. אני צריך שקט.
היא לא התעקשה, מבינה.
תאכל משהו?
אכלתי. הכנתי אחלה עוף.
טוב מאוד, אמרה אמא. דווקא זה כאב כמו סכין.
ניתקתי. בכיתי, בלי להסוות, יושב באמצע המטבח ובוכה בלי בושה. אחר כך נרגעתי, נשפתי, שטפתי מים בפרצוף.
העיר המשיכה בחוץ, אורות, נובמבר, מוצ”ש רגיל. איפשהו, אני מניח, יערה ועינב עומדות ברחוב או באוטו, מדברות. מה אומרים, אני לא יודע ולא מרגיש שאני רוצה לדעת.
אני הפסקתי לחשוב על מה יקרה מחר. מספיק מה שעברתי הלילה הזה. אמרתי כל מה שהיה לי.
יערה חזרה באחת בלילה.
לא נרדמתי. שכבתי בחושך, שומע אותה פותחת דלת, מורידה נעליים, ממלאה כוס מים. היא עמדה דקות ליד דלת החדר.
אחרי רגע פתחה בשקט.
לא ישן, קבעה.
לא.
נכנסה, התיישבה על הקצה אצלה. שקט ארוך.
ניר, אין לי מושג מאיפה להתחיל.
אז אל תתחילי הערב, עניתי. לכי לישון. נדבר מחר.
אתה לא רוצה…
מספיק. לילה עכשיו. אני גמור. נדבר מחר.
היא נכנסה למיטה. שכבנו בלי מגע. כל אחד בצד שלו, כמו שני זרים במקרה או מהרגל.
בבוקר קמתי ראשון, ארזתי תיק קטן. לא לעזוב לגמרי עוד לא. רק כמה דברים בגדים, מסמכים, כרטיס אשראי, דרכון, תמונה של נועה משידת הלילה.
הנחתי את התיק בכניסה. הכנתי קפה, חיכיתי.
היא יצאה, ראתה את התיק.
אתה הולך?
לאמא שלי לכמה ימים, עם נועה. צריך מרחק. נדבר, אבל קודם להיות מופרדים קצת.
היא הביטה בי ואז בתיק.
ניר, אני רוצה להסביר.
אני שומע.
היא שתקה. לגמתי קפה, הסתכלתי עליה.
לא תכננתי, התחילה.
אף אחד לא מתכנן. זה לא עובד ככה.
אתה רוצה גירושין?
זו נפלה בינינו כמו אבן. לא הסרתי עיניים.
לא יודע. צריך זמן לחשוב. כרגע, אני לא מסוגל להישאר ולזייף נורמליות. את מבינה?
הנהנה. קשה.
נועה…
נועה בסדר. נועה תהיה בסדר. זה ענייננו, לא שלה. אני אדאג.
סיימתי קפה, שטפתי את הספל, הרמתי את התיק.
אני אתקשר.
ויצאתי.
היה קר בחדר מדרגות, ריח ישן של עץ וארוחת בוקר של מישהו. ירדתי וספרתי מדרגות. שתים עשרה קומות, אני יודע בעל פה, הפעם ספרתי שוב.
יצאתי החוצה.
אוויר טרי, לח. על המדרכה עלים רטובים. פועל עירייה גרף אותם לערמות. שמיים אפרפרים, נובמבר, דכאוני. אני עמדתי שם עם תיק, נושם, פתאום נהיה קל יותר. מהאוויר. מהעצמאות.
חשבתי על נועה. איך היא תתעורר אצל אמא שלי, תדרוש פנקייקים, תקבל, תצחק. לא יודעת כלום אולי טוב שכך. ילדה בת עשר. שיתעסק בפנקייקים, חוגים, המורה למתמטיקה שמחמירה ציון. את כל השאר אני אסתדר.
לא ידעתי איך יהיה. אם יהיה גט, אם אצליח, אם אסלח אי פעם לעינב. זה היה הקושי הכי גדול. בני זוג בוגדים קורה. שובר. עם חברה, עם מי שסיפרת לה הכל בלתי נתפס. ייקח שנים.
אבל עכשיו עמדתי, תיק ביד, בוקר אפור, ושני רחובות הליכה הבת שלי מחכה. עשיתי צעד, התחלתי ללכת.
פשוט הלכתי.
אמא פתחה לי את הדלת, הביטה בתיק, בלי לשאול כלום, אמרה:
תתרענן, אני אכין תה.
נועה רצה בסוקות, שיער סבוך.
אבא! למה באת? אמרת אתמול שלא.
התגעגעתי, עניתי וחיבקתי אותה חזק, מחביא פנים בשיער שלה. הריח של שמפו של ילדים.
אתה מדגדג, אמרה וברחה, חזרה לטלוויזיה.
הלכתי למטבח, אמא סידרה כוסות. מטבח קטן, וילונות ישנים עם פרחים, המקרר עם מגנטים, אחד מהם נועה הכינה בגן עקום ואהוב. הכול כל־כך מוכר שעמדתי להיבכות שוב.
התאפקתי.
אמא הניחה לפני תה.
תספר לי?
אספר. לא עכשיו. צריך להירגע.
זו יערה?
כן.
הנהנה אמא. לא הוסיפה מילה. שתתה תה. שמענו את נועה צוחקת מסרט.
אמא, אפשר לגור איתך קצת?
כמה שצריך, זה שתמיד הבית שלך.
זה מספיק. זה הספיק.
התחיל פרק חדש לא זמני, לא חדש באמת, פשוט יום־יום. בלי שמות גדולים.
אני ויערה דיברנו לא פעם אחת, כמה פעמים. זה היה שיחות קשות, בלי לצעוק, עמדתי בהחלטה שלי לא לצעוק. היא אמרה הרבה: לא מבינה מה קרה, נכנסה לסיבוב שלא יכלה לצאת ממנו, מצטערת, דואגת שלנועה לא ייפגע, לא יודעת מה נכון. הקשבתי. לא סלחתי, לא קיללתי.
על הגירושין דיברנו לאט. עורך דין. דירה, משמורת, כסף. זה היה מתיש, מלוכלך, כמו כל חלוקה של חיים שהיו שלמים פעם. עברתי את זה.
עינב לא התקשרה הרבה שבועות. שלחה הודעה אחת קצרה: “פה אם צריך.” קראתי, לא עניתי. לא רוצה להכאיב פשוט אין לי מילים. אני אצטרך זמן שלא היה לי.
סוף נובמבר. אספתי את נועה מחוג ריקוד, התחיל לרדת גשם ראשון כזה של חורף טיפות של ממש. היא רצה אליי, פניה מורמות, לשון בחוץ קולטת טיפה.
אבא, תראה! יורד גשם!
הבטתי לשמיים. טיפות קרות של תחילת חורף, לא מבול כמו מדצמבר משהו ביניים. אחת נחתה לי על הלחי, נמסה מיד.
אני רואה.
נעשה שלוליות?
כשתהיה שלולית הגונה!
אבא, בוא נרוץ!
היא משכה אותי, ידה חמימה בכפפה ורודה. הלכנו יחד, והיא פטפטה על הכיתה, על ילדה שהכינה שלולית יותר גדולה משלה.
החזקתי לה את היד.
כאב. כאב לא עבר, ולא היה צריך לעבור אחרי שתים עשרה שנה. אבל יחד עם הכאב היה משהו אחר, שקט, אוויר מין חוזקה שלא ידעתי לקרוא לה. הולך, בוחר, סוחב.
לא ידעתי אם נכון, למרות שידעתי שכן. יש הבדל בין “נכון” ל”קל” למדתי זאת רק בגיל שלושים ושמונה, בגשם התל אביבי הראשון של סוף נובמבר.
שבוע אחר כך מצאתי מודעה להשכרה ברמת גן. דירה קטנה, שני חדרים, קומה רביעית, נוף לעצים. הבעלים זוג פנסיונרים נחמדים, לא חיטטו. עברתי חדרים, עמדתי בהם רגע מקשיב לשקט, מטבח קטן אבל שופע אור. מהחלון רואים ירק.
לוקח? שאל הבעלים.
לוקח, עניתי.
המובילים חברים מהבניין של אמא, סידרו הכל ביום. יערה הביאה את הציוד של נועה הניחה בלי מילה, הסתכלה.
דירה טובה, אמרה.
כן.
התרחקה לדלת.
ניר, באמת מצטערת.
הבטתי בה. אחת שהכרתי שנים, עכשיו נראית רגילה, טיפה עייפה.
אני יודע. תלכי, יערה.
עזבה.
סגרתי את הדלת, נשענתי. אחר כך פרקתי קופסאות.
נועה באה בערב, רצה לראות את החדר שלה, התלהבה על הנוף, אמרה שתשב על אדן החלון לראות חתולים, אמרתי שזה צר. היא צחקה.
פתאום צחקתי גם. צחוק אמיתי, מוצא לו דרך מתוך כל הקושי. נועה הסתכלה עליי.
מה מצחיק אותך?
כלום. בואי לאכול.
קנית קובה?
קובה!
רצה למטבח.
הדלקתי את האור מעל הכיריים, שמתי סיר מים. מצאתי מלח. המטבח עוד לא נשם אותנו, אבל זה יבוא עם הזמן זה נעשה בית.
המים רתחו. שמתי קובה.
נועה ישבה שרוטטת במחברת שלה, מחר יש ציור והיא נזכרה עכשיו.
אבא, נבנה יחד שלולית?
נבנה, כשיירד גשם טוב באמת.
מבטיח?
מבטיח.
הנהנה, חזרה לציור.
בחוץ ירד גשם אמיתי. מדויק, של דצמבר. כיסה את העצים, אדן החלון, הרחוב שממול. העיר בחורף שקטה יותר, לבנה, עדינה.
אני עמדתי מעל הסיר, בחשתי קובה, בלי לחשוב הרבה. מקשיב לנועה ממלמלת, בוהה בחלון שמטפטף.
לא יודע מה יהיה.
יודע רק שמחר אקום מוקדם, אכין לה כריך, אלך למכולת, אתקשר לאמא כי לא דיברתי איתה שלושה ימים, אמשיך לפרוק עוד איזה קופסה או לא, לא בוער, הן לא יברחו.
עדיין יכאב, אני יודע. בלילה בא, לפעמים גם ביום. פתאום ריח מוכר, קול של מישהו, או פלשבק משנים של אושר אמיתי, שלפעמים אי אפשר לבטל. ייקח זמן ככה זה.
אבל הקובה כבר כמעט מוכנה. נועה מחכה.
הנה, מגישה, אמרתי.
