כסף מהעבר
נו, תקשיבי, את חייבת לשמוע מה קרה לי אתמול. בדיוק סיימתי את השיעור האחרון במרכז הביןתחומי בהרצליה, ממש אחרי יום ארוך של הרצאות, תרגילים וסיעורי מוחות עם הבנות מהחוג. שמתי לב שהתיק שלי, זה החדש עם הרצועה הרחבה, כל הזמן מחליק לי מהכתף בקיצור, יצאתי מהבניין, היה ערב של נובמבר כזה רוח שחודרת עד לעצמות למרות המעיל, וגרמה לי להדק חזק את הצעיף הקשמיר ולחלום על קפה חם ב”הבימה קפה” איפה שאני תמיד נרגעת. כבר טעמתי בדמיון תה עם גינגר ולימון, ותכננתי לחזור לדירה שלי ברמת אביב, לשבת על הספה מול הנוף של קומה עשירית, לשים מוזיקה נעימה ולמשוך וילונות.
המכונית עמד מולי, הדגם החדש שאבא ואמא קנו לי ליומולדת עשרים איזה יופי של רכב, אני כל פעם נזכרת כמה זה מרגש ומתמלאת גאווה כזו. בדיוק שלפתי את המפתחות מהמעיל, ופתאום מישהי צורחת מאחורי:
יעלי! יעלי, תחכי!
הסתובבתי. מול העיניים שלי רצה אישה לבושה במעיל פשוט, שיער מבולגן מריצה, הפנים שלה דואגות וטרודות. חיכתה רגע עד שעמדה מולי, נושמת בכבדות, מסתכלת לי ישר בעיניים כמו שמחפשת משהו מוכר או יקר. בעיניים שלה הייתה תקווה מעורבבת בתחינה.
סוף סוף מצאתי אותך… היא לוחשת, שולחת יד רועדת אני אמא שלך.
לא זזתי. רק הרמתי קצת גבה באופן בלתי נשלט. סקרתי אותה המעיל שלה היה בלוי, איפור בקושי, ידיים אדומות מהקור. ‘מה, זאת בדיחה? טעות בזיהוי? מי זו בכלל?’ חשבתי לעצמי.
יש לי אמא, עניתי קרה, התעקשתי על קול יציב ואני לא מכירה אותך.
היא הלבינה, אבל לא הלכה. ראו שהיא מחזיקה את עצמה בכוח האצבעות רועדות, המבט כל הזמן תור קדימה ואחורה על הפנים שלי, אולי בתקווה למצוא הוכחה.
אני יודעת שזה מוזר… היא אמרה בשקט אמרה שהיא חיפשה אותי שנים. ביקשה בחמש מילים עשר דקות אתך, רק שיחה.
התחבטתי. הייתי די בהלם ולא רציתי סצנה ברחוב, במיוחד כי כמה מהשכנים מהחוג התחילו לגלות סקרנות מהסביבה. מצד שני, לא התכוונתי להסתבך ברגשות רחמים כלפי מישהי זרה. זה הרגיש לי לא שייך, כמו טריק לא מוצלח.
טוב, אמרתי בסוף, מסמנת עם הראש לכיוון קפה אופנתי אבל מראש: אל תצפי שזה ישנה משהו.
נכנסנו לבית הקפה, מיד עטפה אותנו חמימות וניחוח של אספרסו טוב. נבחר שולחן ליד החלון, הורדתי את הצעיף ותליתי בעדינות. האישה נראתה לא בבית שלה, הסתכלה מסביב במבוכה.
המלצר ניגש, היא ביקשה קפוצינו פשוט. אני תמיד לוקחת לאטה עם סירופ שקדים. בינתיים הרגשה של מתח תלויה באוויר, ואני עסוקה בלהסתכל על העציצים והאורות. היא משחקת עם השרוול, אוספת מחשבות. והנה, סוף סוף נשברה והתחילה לספר.
קוראים לי רותי. אני… האמא הביולוגית שלך.
לאמא שלי קוראים מיכל, עניתי חד היא גידלה אותי, הייתה איתי תמיד. את אין לך קשר אלי.
אני יודעת, קולה רעד לא מגיע לי אפילו לקרוא לך דֶּגֶל. אבל הייתי חייבת לראות אותך. כל השנים חשבתי עלייך…
לא עניתי, רק נשענתי לאחור, חוסמת הכל עם הידיים על החזה.
חשבת? חייכתי מרירות מתי? כשויתרת עלי? כשישנתי לבד במוסד, בוכה בלילה? או כשעברתי למשפחה החדשה?
רותי השפילה עיניים, מעכה מפית ביד עד שנהייתה גוש קטן.
מאז שנפרדתי ממך, החיים שלי התרסקו. מי שגרם לי לעשות את הטעות הזו נטש אותי אחרי חודש. נשארתי לבד לגמרי, בלי שקל, בדירה שכורה קרה.
עצרה לנשום, המשיכה:
ניסיתי לעבוד, אבל אף אחד לא הסכים להעסיק אותי אין ניסיון, אומרים לי שאני לא מתאימה גרתי בפנימייה, שותפות רועשות, מים או קפואים או שורפים. אוכל? לפעמים רק ביסלי או קופסת חומוס. והיו ימים שאפילו לזה לא היה לי.
ומה השתנה פתאום? זרקתי בקרירות למה דווקא עכשיו את באה?
היא גיבתה גרון ואז התחילה לדבר מהר יותר, כאילו מפחדת שלא תספיק הכל בזמן.
חטפתי מחלה קשה. לא יחסתי חשיבות, חשבתי עייפות… אבל כל פעם גרוע יותר, ואין כסף לרופא. רצתי בין מרפאות בקופת חולים רק שמו חותמת ושלחו לדרכך, תרופות לא עזרו.
שוב נשמתי עמוקה ולא הנדתי עפעף. זה רק דירבן אותה.
בלילות ישנתי לפעמים בתחנה המרכזית, מפחד, מתביישת תמיד חשבתי עלייך, שאלתי את עצמי איך את היום, אם מצאת אושר…
השתתקה, ניגבה עיניים, המשיכה:
ואז גילו שיש לי גידול אומרים: ניתן לנתח, אבל בלי ניתוח אני אבודה. אז מכרתי כל מה שהיה לי רהיטים ישנים, מעט תכשיטים הכל. ועדיין חסר. כל יום חושבת שאמות בלי לדעת מי את, בלי להגיד כמה אני מצטערת…
ולמה את מספרת לי? שאלתי בקול שטוח.
אני רק רוצה שתעזרי לי לניתוח, לחשה והביטה בי בתחינה. אני יודעת שאת חיה טוב ראיתי את המכונית, הבגדים, הדירה… אני בסך הכל רוצה הזדמנות להשתקם. אולי… יום אחד תסלחי לי.
העיניים שלה מלאו דמעות, אבל לא הייתה קמצוץ רחמים בעיניים שלי. הנחתי את הספל בעדינות, מבט שלי נוקשה, כמעט שקוף.
לא באת כי רצית אותי. באת כי את צריכה ממני כסף.
היא נרעדה ממש, ניסתה להגן על עצמה אבל קטעתי אותה מיד.
עזבי, הרמתי יד עוצרת רואים איך את בונה סיפור. דיברת על תחנות, מחלות, מסכנות גם אם את במצוקה, לא תקבלי ממני שקל.
אבל אני אמא שלך! קולה נשבר פתאום, כמעט ילדותי.
הבטתי בה בלי רחמים:
לא. את זו שוויתרה עלי כשאני הייתי חסרת ישע. אמא שלי זו שגידלה אותי, שהייתה איתי בכל קושי. שעכשיו מחכה לי בבית עם בורקסים ותה.
רותי רצתה לענות, אבל שום מילה לא יצאה לה מהפה. הוצאתי מהארנק כמה שטרות, שמתי לידה.
זה בשביל הקפה. שלום.
קמתי, שמתי צעיף וטיק טק אל הדלת. לפני שיצאתי, רק עוד אזהרה:
ואם תנסי שוב ליצור קשר איתי או עם המשפחה שלי, אפנה ישר למשטרה. אנחנו יודעים להסתדר.
יצאתי לקור. נשמתי עמוק כמו להוריד מהלב את כל הזיכרון הזה ועליתי חזרה למכונית. את רותי השארתי מאחור, זר מוזר ושום דבר נוסף.
היא נשארה יושבת, משחקת עם מפית קרועה. רגע שליאוש, רגע של קור רוח קשה לפענח. אחר כך התרכזה, הוציאה ממחטה ומחתה עיניים יבשות. כמה דקות ישבה עד שהתאוששה, ואז קמה, התבוננה בשטרות, וגררה את עצמה החוצה.
באותו ערב, הגעתי הביתה להורים. חיכתה לי הדירה החמה ברמת אביב, מיכל בדיוק שלפה תבנית בורקסים מהתנור. התיישבתי, והתחלתי לספר על כל המפגש, על הבקשה והתחנונים של רותי.
מיכל שמעה והנהנה אנשים כמותה רק מחפשים לנצל, אמרה. רצתה לרגש, שניתן מעצמנו.
טוב עשית, הצטרף אבא (דוד), ליטף קלות את היד שלי אל תתני לאף אחד לסובב אותך.
חייכתי בשקט. בפנים הרגשתי ביטחון ושלמות דבר לא יפרק את המשפחה שלי.
********************
יום אחר כך, רותי עמדה ליד שער הבינתחומי, עוקבת אחרי לוח זמנים, מבררת הכל בשקט, אוספת פרטים. ביד היה לה מעטפה מרופטת עם תמונות ילדות שלי פעם החזיקה, פעם החביאה.
כשראתה אותי יוצאת, הרימה ידיים עם המעטפה, עמידה כמו קיר מסוערב של תקווה.
רק רציתי להביא לך את התמונות שלך מהילדות. אולי… תסתכלי? זה הזיכרונות של החיים שלך!
מבט ביקש נדבה, ואני אפילו לא האטתי.
קחי, או תזרקי, לא משנה לי, אמרתי בלי לעצור.
רותי עמדה קפואה, היד נפל כמעט, אבל אספה את המעטפה בחזרה, ראתה אותי מתרחקת, חזקה, זקופה, לא מסתכלת אחורה. נכנסתי לרכב שלי, סגרתי מאחור דלת, והתמונה שלה נעלמה דרך המראה הפנימית שלי. רק הצל שלה נשאר רגע קטן ואחר כך גם זה נעלם.
*************************
שבוע אחרי, רותי יושבת בבית קפה שכונתי בדרום תל אביב גשם דק על החלון, בפנים חמים ונעים. מולה יושבת לימור, חברה ישנה, שבעצמה תמיד דחפה תנסי עוד, אולי תשיגי ממנה כמה שקלים.
לימור נראית מסודרת, תספורת ובגד של מותג, עם תיק יד לידה. שואלת: “נו, מה אכלת בינה?”
כלום, עונה רותי עייפה. כנראה יש לה אופי הרבה יותר חזק משחשבתי.
את לא מבטרת! לימור דוחפת תנסי דרך חברות, או החבר שלה לא חסרים דרכים. היא לא רוצה בושות.
רותי מסתכלת בעיניים ריקות; שוב עולה המשפט ההוא שלי: “לא באת לחפש אותי, באת לבקש כסף.”
לימור לא מוותרת: “אז מה, תוותרי? יש לך הזדמנות להתקדם!”
רותי רק מהנהנת בחוסר עניין. אחר כך קמה, מניחה שטר על השולחן, נוטשת בלי להתווכח.
גשם נגמר, ריחות רעננים, מדרכות מבריקות, והיא הולכת לאט. הפעם לא מתוך מסכנות פשוט מתקדמת כי אין ברירה אחרת יותר.
עברו כמה חודשים. אני ממשיכה בלימודים, מוסיפה חוויות, מגיעה בכל פעם לקפה אחר, צוחקת עם החברות. סוף שבוע תמיד עם המשפחה, במיוחד בבוקר חמישי כשאמא מפנקת עם חביתה ותה, אבא מצחיק ומעלים דאגות.
ולפעמים הזיכרון של רותי. אבל הוא כבר לא כואב רק מדגדג מעט בלב, קצת מצער אותי בשבילה, כי בחרה לא בדרך של אמת, אלא במניפולציה. מבחינתי זה נגמר וזה מאחורינו.
והיא? לבסוף מצאה עבודה במוקד שירות. שכר צנוע, אבל אפשר לחיות. שכרה חדר בפנימייה, התחילה לקבל שגרה. גם בטיפול קבוצתי הפסיכולוגי התחילה להשתתף בהתחלה רצתה לברוח, אבל הזמן עשה שלו והיא לראשונה בחיים מתחילה להסתכל פנימה.
פעם, בחיטוט בחפצים, נתקלה בתמונות שלי מהעבר התבוננה ארוכות, בלי דמעות, בלי טינה, בלי תירוצים. סגרה את האלבום, הכניסה למגירה, וחשבה: “אולי יום אחד אצליח להסתכל על זה בלי כאב או אשמה, פשוט לזכור.”
אבל היום עוד לא הגיע.
בינתיים מספיקה לה הידיעה שמתחילה ללכת בדרך חדשה בלי קיצורי דרך ובלי לחפש רחמים.
יודעת שלוקח זמן, אבל הפעם מרגישה אולי זה באמת אפשרי.
