בן חמישים וחמש אני, ומצאתי את עצמי מתאהבת בגבר שצעיר ממני בחמש עשרה שנה ורק אז נחשפתי לאמת מפתיעה
יומן אישי, יום ראשון, תל אביב
הסלון המאובק שלי, שראה עשרות שבתות וחגים, הפך לי פתאום לזר. עמדתי מול מזוודה פתוחה, ערמת שטרות של שקלים פזורים בין בגדים, ושאלתי את עצמי איך הגעתי בכלל לנקודה הזו?
“מה עברתי כל הדרך הזאת?” הרהרתי, תוך שאני מחליקה אצבע על ספל סדוק שכתוב עליו “תמיד ולתמיד”, ומניחה אותו בצד.
משטחתי ידיי על הספה והצלחתי ללחוש, כמעט מבלי משים: “להתראות לקפה של שבת בבוקר, ולריבים האינסופיים על טעמים בפיצה”.
הזיכרונות הסתחררו סביבי, מתעקשות להיצמד, כאורחים לא קרואים.
בחדר השינה תחושת הריקנות הייתה חדה עוד יותר. הצד של המיטה שבו הוא היה ישן הביט בי כמו תוכחה דוממת.
“אל תסתכל עליי ככה,” מלמלתי לברזל הקר של המיטה. “זה לא רק עליי.”
האריזה הפכה למסע בין רכוש שהפסיק להיות חשוב ובין רכוש שעוד נותר בו ערך. המחשב הנייד שלי כבד, כמעט עתיק חיכה לי על שולחן בפינה, כמו מגדלור.
“אתה, לפחות, נשאר,” אמרתי לו ושפשפתי את מסגרתו השרוטה.
שנתיים עבדתי על הרומן שלי. עדיין לא סיימתי, אבל ידעתי שהוא שלי. שריד למה שהייתי, הוכחה לכך שעדיין לא איבדתי את עצמי לחלוטין.
ואז קפץ הודעה מהילה:
“סדנת כתיבה, אי בים התיכון, התחלה חדשה, יין.”
“ברור שיין,” צחקתי לעצמי.
הילה תמיד ידעה להפוך אסונות להזדמנויות מפתות.
התקווה שלי הייתה שקטה, אבל זו אולי התקווה היחידה שנותרה לי.
הסתכלתי על אישור ההזמנה בטלפון. עמוק בפנים נשמע קול קטן אולי כדאי, אולי לא.
ומה אם ימאס לי מיד? ומה אם לא יתחברו אלי? ומה עם כרישים? (טוב, אולי נסחפתי…)
אבל, לרגע, חלפה בי מחשבה אחרת:
ואולי דווקא יקרה לי משהו טוב?
נשמתי עמוק, סגרתי את המזוודה ולחשתי: “יאללה, לברוח.”
אבל לא ברחתי. פשוט יצאתי, הפעם אל משהו לא מוכר.
האי קיבל אותי ברוח חמימה ובצלילי הגלים שעל החוף. עצמתי לרגע עיניים, הנשימתי לתוך עצמי את מליחות הים.
בדיוק לזה הייתי זקוקה.
עד שלפתע נשברה השלווה. בהגיעי לאחוזה של הסדנה, שתיקת האי הפכה מיד לשמחה סוערת: מוזיקה רועשת, צחוק מכל עבר.
צעירים, בערך בגילאי עשרים-שלושים, פוזרו על פופים בצבעים עזים, מחזיקים קוקטיילים עם קישוטים של מטריות.
“זה ממש לא מנזר,” לחשתי.
ליד הבריכה התפוצץ צחוק קולני כל כך שאפילו ציפור פרחה מהעץ הקרוב. נשפתי אוויר בתסכול.
פריצות יצירתיות? אכן, תודה לכלום, הילה.
לפני שהספקתי להתחמק אל הצל, הילה הופיעה עם מגבעת עקומה, וכוס יין לבן ביד.
“יעלה!” קראה בקול, כאילו לא שלחנו הודעות אתמול בלילה. “את פה!”
“אני כבר מתחרטת,” רטנתי, ולמרות זאת חייכתי.
“די, נו,” נפנפתי יד בתנועה של אדישות.
“יש פה קסם, תאמיני לי! את תאהבי!”
“קיוויתי למשהו טיפה שקט יותר,” עניתי.
“שום שטויות! את חייבת להכיר אנשים ולספוג את האנרגיה! דרך אגב,” משכה אותי, “חייבת להכיר מישהו!”
למרות המחאות, הובילה אותי דרך ההמון, הרגשתי כמו אמא עייפה במסיבת סיום של גן.
נעצרנו מול גבר שנראה כמו יצא מקטלוג.
עור שזוף, חיוך רגוע וחולצת פשתן לבנה פתוחה במידה המדויקת שמפזרת מסתורין אך לא זולה.
“יעלה, זה ערן,” אמרה הילה.
“נעים מאוד, יעלה,” אמר בקול רך כגל.
“גם לי,” גמגמתי, מקווה שהמבוכה נסתרת.
הילה נראתה מאושרת כאילו הרגע עשתה שידוך לבית מלוכה.
“ערן גם כותב. סיפרתי לו על הספר שלך, הוא ממש רצה להכיר אותך.”
הסמקתי. “הוא עוד לא מוכן…”
“זה לא משנה.” ערן חייך. “העבודה שנתיים? זה מרשים. אשמח לשמוע.”
הילה צחקקה ונעלמה. “אני אביא עוד יין!”
כעסתי עליה. אבל איכשהו, מיוחסת אולי לקסם של ערן או לרוח הים, אחרי כמה דקות הסכמתי לצאת איתו לסיבוב.
“חכי שנייה,” אמרתי מופתעת מעצמי.
בחדר חיפשתי שמלה קיצית נאה ושבתי. אם כבר להיסחף אז בסטייל.
כשחזרתי ערן חיכה לי. “מוכנה?”
הנהנתי וניסיתי לשדר שלווה, אף שהלב שלי רקד.
“קחי אותי.”
ערן לקח אותי למקומות חבויים של האי חוף עם נדנדת דקל, שביל קטן לגבעה משגעת.
“יש לך כישרון,” אמרתי וצחקתי.
“למה?” שאל, מתיישב על החול.
“להשכיח ממני שאני זרה כאן.”
חיוכו התרחב. “אולי את לא כל כך זרה כמו שאת מרגישה.”
צחקתי איתו, יותר משהצלחתי בחודשים האחרונים.
סיפר לי על אהבתו לספרים, סיפורי טיולים משותפים, במקרה מושלם, לתחומי העניין שלי.
הוא באמת התרשם מהרומן שלי, וכשצחק שהחתימה שלי עוד תיתלה אצלו על הקיר, הדהד בתוכי חום ששכחתי מקיומו.
בפנים, בכל זאת, זיק של אי שקט.
הוא היה מושלם מדי משהו מציק לי.
בבוקר שלמחרת התעוררתי באנרגיה מטורפת, נמלאתי רעיונות לפרק הבא.
“היום זה היום,” לחשתי, שולפת את המחשב הנייד.
האצבעות עפו אל המקלדת.
אבל בשנייה שהופיע שולחן העבודה החל הלב שלי להזדעזע.
התיקייה של הספר שנתיים של עבודה, לילות ללא שינה נעלמה לגמרי.
חרשתי את כל הדיסק כלום.
“מה הולך פה?” אמרתי.
המחשב עמד במקום, אך היקר לי מכל נעלם.
“אל תילחצי, יעלה,” לחשתי. לא האמנתי אפילו לעצמי. “בטוח שמרת איפשהו.”
אבל ידעתי לא שמרתי.
יצאתי בריצה ומיהרתי אל הילה.
בדרך, שמעתי קולות שקטים מחדר סמוך, הדלת חצי פתוחה.
“אבל אם נגיש זאת להוצאה הנכונה?” שמעתי את ערן.
דם התקרר בי.
יישרתי מבט דרך הסדק הילה ישבה שם, קולה חרישי כדבש.
“הכתובת שלה נהדרת,” אמרה. “נגיש אותה על שמי. היא לא תגלה כלום.”
הקיבה התכווצה מכעס ובגידה, אבל מעל לכל אכזבה.
ערן, שהיה בעיני השותף לשיחה ולחלום היה חלק מזה.
הסתובבתי מיד ורצתי לחדר.
התחלתי לארוז בסערה.
“זה הרי היה אמור להיות ההתחלה החדשה שלי,” לחשתי במרירות.
העיניים נטפו דמעות, אך לא הרגשתי ראויה לבכות.
לבכות זה לחלשים שמאמינים בהזדמנות שנייה. ואני? כבר לא.
כשעזבתי את האי, השמש הבהירה נראתה לי כמו התעללות.
לא הסתכלתי אחורה.
לא הייתי זקוקה.
חודשים אחר כך, חנות הספרים ברחוב דיזנגוף המהדהדת קולות סקרנים. עמדתי בצנוע על הבמה, עותק של הספר שלי ביד.
“תודה לכל מי שבא,” פתחתי בקול יציב, אף שבתוכי סערה.
“הספר הזה הוא תוצר של שנים וגם של מסע מסע שלא תכננתי.”
מחיאות הכפיים חמימות אבל בתוכי עדיין כאב עמוק.
הגעתי להישג, אבל הדרך לשם רוויה בבגידה.
מאוחר, כשהתור לחתימות נגמר, שמתי לב לדף קטן בין הספרים.
“את חייבת לי הקדשה. קפה בפינה אם יהיה לך אומץ.”
הכתב שלו בלתי אפשרי לטעות בו.
הלב החסיר פעימה.
ערן.
הבטתי בדף. סקרנות, כעס ואולי קצת משהו אחר.
רציתי לזרוק הכל ולברוח.
במקום זה נשפתי, שלפתי מעיל ויצאתי.
מצאתי אותו מחכה.
“לא רע להשאיר לי פתק כזה,” נאנחתי.
“אמיץ או נואש?” ענה עם חצי חיוך.
“לא הייתי בטוח שתבואי.”
“גם אני לא.”
“יעלה, תני לי להסביר. על האי לא ידעתי מה הילה רוצה באמת. אמרה שזה לטובתך, אבל כשהבנתי שמדובר בגניבה לקחתי את הדיסק און קי ושלחתי לך אותו.”
שקטתי.
“נגררתי כי הילה טענה שאת לא מאמינה בעצמך, וצריך ‘לעזור’ לך להוציא את הספר. חשבתי שאני עוזר.”
“לעזור?” קטעתי אותו, קולי רעד.
“קיווית שתגנוב לי מאחורי הגב?”
“לא הקלטתי את זה נכון. כשהבנתי ברחתי והעברתי לך את החומר, אבל כבר לא נשארת.”
“מה ששמעתי לא היה כל האמת?”
“נכון. ברגע האמת בחרתי בך.”
השתיקה נמשכה. המתנתי שהסערה תפרוץ שוב אבל משהו בי נרגע.
המניפולציות של הילה נעלמו, וספרי יצא לאור בדרך שלי.
“את יודעת,” לחש ערן, “הילה קינאה בך מאז האוניברסיטה. תמיד. הפעם החליטה להעמיד פנים ולהשתמש בכולנו.”
“ומה איתה עכשיו?”
“נעלמה. ניתקה קשרים. לא יכלה לשאת את התוצאות.”
“עשית את הדבר הנכון. וזה חשוב.”
“אפשר לקוות שזה אומר שאזכה לצ’אנס שני?”
“חוג קפה אחד בלבד,” חייכתי. “אל תהרוס.”
חיוכו התרחב.
“על זה.”
יצאנו יחד מהקפה. גיליתי בעצמי חיוך אמיתי.
פעם קפה הפך לעוד אחד ועוד אחד, ואיכשהו, מצאתי עצמי מתאהבת שוב הפעם לא לבד.
משהו שהתחיל בבגידה הפך למסע של הבנה, סליחה ואהבה.
