– גם את הוואזה הזו תארזי, – אמרה דליה בן-דוד בלי להסתובב.
היא עמדה באמצע הסלון והתבוננה על המדפים באותה צורה שמתבוננים בחלון ראווה, כשכבר שילמת על הכל. בשקט. בעסקים. עם עיניים מצומצמות של מבינה עניין.
– איזו ואזה? שאלה נעה.
הקול שלה יצא חלש ממה שרצתה. היא השתעלה שוב:
– דליה, לאיזו ואזה את מתכוונת?
– לזו שם, הכחולה. הבאנו אותה מירושלים ב-1998. פריט משפחתי.
נעה הביטה בוואזה הכחולה. היא ועידו קנו אותה ביום הנישואים השלישי בחנות קטנה בשוק מחנה יהודה. המוכר היה זקן עם זקן לבן ואמר להם משהו בשקט עברית. עידו צחק, והעמיד פנים שהבין. אחר כך אכלו קובה בדוכן, ונעה שרפה את הלשון, ושניהם צחקו על זה עוד חצי שעה.
– זה לא פריט משפחתי, – אמרה נעה בקור רוח. קנינו אותה יחד. ב-2009.
– נאיתיל, – דליה סוף סוף הסתובבה, ובקולה הייתה אותה נימה שנעה כבר זיהתה בשנה הראשונה לנישואים: טון של הסבר סבלני לילדה שלא מבינה דברים פשוטים. אל תסבכי עניינים. את הרי מבינה שכל זה היא עברה עם היד על פני הסלון הכל נקנה מהכסף של המשפחה שלנו.
– של המשפחה שלנו, – חזרה נעה שלי ושל עידו.
– עידו עבד. אנחנו ההורים עזרנו. את ניהלת את הבית. זה לא אותו הדבר.
עידו עמד ליד החלון והביט על תל אביב שנראתה מהקומה ה-23 כמו דגם מוקטן ולא ממשית: מכוניות קטנות, עצים קטנים, אנשים קטנים. הוא לא אמר כלום.
נעה הביטה בגבו וחשה שהיא מכירה כל קמט וכל רישום בו: איך הוא רכון כשהוא עייף, את הנקודת חן מתחת לשכם השמאלית, איך הוא נושם כשהוא רק עושה עצמו ישן. עשר שנים. ודווקא עכשיו הוא עומד עם הגב לחלון ומביט אל העיר המוקטנת שדליה אורזת את חייהם לתוך קרטונים.
***
הדירה הייתה יפה, נעה ידעה להודות בכך, גם כשהתעצבנה עליה: תקרות גבוהות, חלונות פנורמיים, רצפת עץ אגוז בציפוי איטלקי שאסור לדרוך עליה בעקבים. מטבח מהיוקרה עיצובים, שדליה שילמה עליו בעצמה ולא הפסיקה להזכיר זאת. נברשת בסלון שנראתה כמו מפל קפוא.
נעה חיה כאן שמונה שנים ולא הרגישה שהדירה הזו שלה. לא כי היה בה משהו לא בסדר. הייתה פשוט מושקעת מדי, מפונפנת מדי, מכוונת מדי לפי הקטלוגים שדליה הביאה כל חודש.
כשנכנסו, שמה נעה באדן חלון חדר השינה עציץ חרס פשוט עם סיגלית, מאה שקל מהשוק. תוך שבוע העציץ נעלם. דליה אמרה שזרקה, “כי לא מתאים לקונספט”. נעה שתקה. גם עידו שתק.
זו הייתה הפעם הראשונה. ומאז היו עוד פעמים רבות.
***
המובילים הגיעו בעשר. שניים שקטים עם עגלת תנועה וחבילת ניילון. דליה קיבלה אותם עם דף טבלאות ביד: רשימה מודפסת, ממוספרת, מחולקת לכותרות. נעה חטפה מבט חטוף: “סלון: ספה פינתית (עור, אפור) יחידה אחת; שולחן קפה (שיש) יחידה אחת; מנורת רצפה (ברונזה) שתיים…”
היא התרחקה למטבח. הרתיחה מים רק כדי לעשות משהו בידיים.
עידו נכנס אחריה, עצר בדלת.
– נעה…
– מה?
– את בסדר?
היא הסתכלה עליו על הפנים היפות האלה שהיא אהבה, ושהיום נמשכו בהן קמטים של אשמה. גבות מעט מוסטות, עיניים בורחות, קול רך ומבקש כמעט.
– בסדר. רוצה תה?
– נעה…
– עידו, תה או לא?
הוא היסס.
– כן.
היא מזגה מים רותחים לשתי כוסות אלה עם הארנבים שקנו יחד באמסטרדם. כוסות מצחיקות, לא קשורות לקונספט יוקרה. דליה קראה להן “שטויות זולות”. בדיוק בגלל זה נעה שמרה עליהן.
הם שתו, ובסלון נשמעו רשרושי הניילון וההנחיות של דליה.
– אין לה זכות, – אמרה נעה בשקט, כמעט לעצמה. – את הספה קנינו יחד. את המנורות אני בחרתי. את התמונות קניתי בעצמי, בפירנצה, מהכסף שלי.
– אני אדבר איתה.
– כבר אמרת לי את זה חמש פעמים היום.
הוא שתק, מביט בכוס עם הארנבים.
– עידו, – אמרה בעייפות, הקול שלה נעשה שטוח. אני לא מבקשת את הספה. אני לא צריכה ספה. אני מבקשת רק… שתהיה כאן. פשוט תעמוד קרוב. פעם אחת.
הוא הרים את עיניו אליה.
– אני כאן.
– לא, – אמרה. – אתה ליד החלון.
***
דליה הייתה בת 64, מן הנשים שכשנכנסות לחדר, פתאום יש בו פחות אוויר. לא רעה, סתם מאוד בטוחה, מאוד יודעת מה נכון ואיך צריך. מה מתאים ומה “לא קשור לקונספט”.
היא אהבה את בנה, בזה נעה לא הטילה ספק רק שאהבתה הייתה כל כך צפופה, שלא נותר בה מקום לנעה. היא פשוט לא העלתה על דעתה שמישהו יכול לאהוב את בנה באותה עוצמה.
בשנה הראשונה, נעה ניסתה להתקרב אליה: הזמינה לארוחות, שאלה למתכונים, קנתה לה צעיף יפה. דליה הודתה והניחה את הצעיף בצד, “כי העור שלי רגיש”.
בשנה השנייה, נעה הפסיקה לנסות. עברה למרחק מנומס.
בשנה השלישית, היא הבינה שמרחקים שדליה לא מגדירה אינם קיימים.
בשנה הרביעית, החמישית, השישית… הפסיקה לספור.
***
– עידו, בוא רגע לעזור לי עם התמונות! נשמעה דליה מהסלון.
הוא הניח את הכוס. נעה הביטה בגבו כשהלך אל קול אמו גם את ההליכה הזו היא הכירה, את הזריזות הקלה בצעד, את הכתפיים הגבהות. מוכנות.
כמה פעמים צעד ככה בעשר השנים האלו תמיד אליה, אל הקריאה הראשונה.
היא לא כעסה, היא רק התעייפה. כעס לוקח אנרגיה, והאנרגיה נגמרה לה מזמן.
התנהל ויכוח על התמונות. נעה שמעה את דליה: “זאת בטח נשארת, היא מהגלריה במרכז תל אביב, השקעה טובה…” עידו מגיב, לא ברור.
נעה סיימה לשתות, שטפה את הכוס, הניחה לייבוש.
אז יצאה מהמטבח לחדר השינה. לא כי הייתה סיבה. פשוט לא רצתה לשמוע איך מחלקים את חייה לרשימות.
בחדר היה שקט. פסי שמש שכבו על המיטה. עדיין לא הוחלט מי תקבל אותה. דליה בטח כבר יודעת.
נעה התיישבה. ליטפה את הכיסוי.
זכרה איך בחרה אותו, עומדת בחנות, מתלבטת בין כהה ו”פרקטי” (כהגדרת דליה) לבין תכלת כמעט שקוף ולא שימושי בכלל. קנתה את התכלת. עידו הופתע אבל לא העיר.
זה היה כנראה המעשה העצמאי היחיד שלה בדירה.
***
את הארון העליון פתחה בלי לחשוב, חיפשה תיק ישן. מצאה אותו, ולידו קופסה קטנה מקרטון, עם כתב ידה “כל מיני. שלנו”.
לא מיד נזכרה במה.
הניחה אותה על המיטה ופתחה.
למעלה היו שני כרטיסי קולנוע, דהויים. לא זכרה לאיזה סרט, ואז נזכרה: “אמלי”. סרט בדייט השלישי שלהם. עידו אמר אז שלא אהב, שלוש שנים אחרי הודה ששיקר.
מתחת לכרטיסים גלויה מברצלונה, ירח הדבש עליה כתב עידו: “אני אוהב אותך יותר מגאודי את הסגרדה. והוא אהב 73 שנה”. פעם שאלה בצחוק, “גם אותי תאהב 73 שנה?”. הוא ענה “אשתדל”.
הוא בן ארבעים. היא בת שלושים ושמונה. היו יחד עשר. נשאר 63.
מתחת לגלויה: מגנט בצורת מגדל אייפל, קנו בפריז בשוק פשפשים שדליה סילקה מהמקרר באותה שניה: “זן רע”. צמיד פלסטיק מאיזה ערב חברה שבו רקדו עד אחת בלילה; פרח יבש, שנים בקופסה, מזכיר בוקר מוקדם באיזו פרדס. שלוש צדפים מהים בחוף נתניה; מפית נייר עם איקסים ועיגולים, מזמן שחיכו להזמנה בבית קפה.
הכל זול, הכל קטן, לא ברשימות.
נעה ישבה מכונסת עם המפית, ומשהו בה, שנאגר הרבה שנים, התחיל לשחרר.
היא לא בכתה. פשוט נשמה, בזמן שבסלון המשיכו קולות האריזה ודליה חיוותה דעה על כוסות הקריסטל.
***
עידו נכנס, כנראה לחפש משהו משלו. ראה אותה עם הקופסה, עצר:
– מה זה?
– תסתכל לבד.
הוא שלף את הכרטיסים, מגנט, גלויה.
נעה ראתה איך פניו משתנים. לאט, כמו ענן שזז מהשמש.
– “אמלי” לחש אמרתי שלא אהבתי.
– ידעתי.
– שיקרתי.
– ידעתי.
התיישב לידה, לקח את הצמיד.
– זה מהחברה של ליאת, 2015.
– כן, חמש עשרה.
– אז איבדת את הנעל, על הרחבה.
– ואתה מצאת מתחת לבר.
– אמרתי שאת סינדרלה.
– אמרתי שלא דומה לנסיך.
הוא חייך לא כמו שראתה בשנים האחרונות, אלא חיוך ישן, אמיתי.
– נכון, – אמר.
המשיכו לשתוק. בסלון משהו נפל, דליה גערה במוביל, “תזהר!”, הוא התנצל.
– עידו החלה נעה.
– כן?
– איך הגענו לפה? לא לחדר לכל זה?
הוא שתק זמן רב, שיחק בצדף.
– לא יודע.
– אתה יודע, אמרה, בלי כעס.
הוא הניח את הצדף חזרה.
– אני פחדן, אמר.
היא הביטה בו, בפרופיל, בקו המוכר של מצחו ואפו.
– אני יודעת.
– זה היה אמור להיות אחרת.
– כן.
– הייתי צריך… הרבה.
– כן, עידו.
הוא הסתובב אליה. פעם ראשונה באותו יום הביט בה לא דרך ולא ליד אלא ישר.
– אני רוצה שתדעי, אמר שאני זוכר הכל. כל דבר, – הצביע על הקופסה אני זוכר שקנינו את הכרטיסים, זוכר אותך עם הקובה, שורפת את הלשון, זוכר את הפרדס, את הצדפים, את אמרת שתעשי מזה מסגרת לתמונה, אני אמרתי שזה קיטש, ואת נעלבת ואז נכנסנו לים בשלוש לפנות בוקר…
– די, – קטעה.
– למה?
– זה כואב מדי.
הוא שתק.
– גם לי כואב, לחש.
***
בדלת הופיעה דליה.
– עידו, צריך שתחתום…
היא הבחינה בקופסה, בהם, משהו בשפת הגוף השתנה לרגע.
– מה זה?
– הדברים שלנו, ענה עידו.
– אלו? לזרוק, זה גאנק.
– אמא…
– כרטיסים, ניירות…
– אמא, – בקול שונה, חדש.
דליה הביטה בו.
– מה?
– תצאי, בבקשה.
הפסקה ארוכה.
– עידו, לוח הזמנים, מובילים…
– אמא. תצאי מהחדר.
נעה הביטה בידיה. שמעה שקט, עבה, כמעט דוקר.
– בסדר, אמרה לבסוף דליה, בקולה משהו השתלב מחדש כשתסיימו, תקראו לי.
צעדים. הדלת לא נסגרה.
נעה נשמה עמוק.
– פעם ראשונה שעשית את זה, אמרה.
– מה?
– ביקשת שתצא.
הוא שתק.
– עשר שנים, – הוסיפה. – ראשונה.
– אני יודע.
– למה עכשיו?
– לא יודע… אולי כי כשראיתי את הקופסה הזו הבנתי שכל מה שמחלקים עכשיו זה רק חפצים. ספה זו ספה, ואזה זו רק אזה. וזה הצביע עליה זה אנחנו. היחיד שהוא שלנו באמת.
נעה הביטה בו זמן רב.
– עידו אמרה לבסוף אלו מילים יפות.
– אני לא רוצה יפות אני…
– חכה, תן לי לומר. אלו יפות, ואני עייפה מהיפות. אתה תמיד יודע לנמק, להסביר למה, איך ואיך אחר כך יהיה אחרת. אבל להבין ולעשות, זה לא אותו דבר.
– אני יודע.
– לא, עידו, אתה חושב שאתה יודע. אבל אילו ידעת, לא הייתה כאן. היא לא הייתה מסדרת את החיים שלנו לתוך קרטונים על פי רשימה. היא כתבה רשימה, אתה קולט? רשימת מה שלנו. באה ועשתה רשימה.
– אני אפסיק את זה.
– עכשיו?
– כן.
– מאוחר, אמרה נעה. זה היה צריך אז. לפני שבע שנים, כשהיא זרקה את העציץ שלי. או שש, כשסידרה מחדש רהיטים, או חמש כשהסבירה לי לבשל חמין. או ארבע…
– נעה.
– או לפני שלוש, כשהבהירה לך שלא הזמן לילדים עכשיו, שצריך להתייצב, ואתה הסכמת, ואני הייתי בת שלושים וחמש ו…
היא השתתקה.
בשקט.
– זה הכי כאב, אמרה, לא בקול. יותר מהכל.
עידו אמר בזקיפות שלא הכירה בלי התנצלות, בלי תירוצים.
– אני יודע. אז…
– אל תסביר.
– אני רוצה.
– לא עכשיו.
היא סגרה את הקופסה, לחץ קל עם הידיים.
– את זה אני לוקחת. רק זה.
– בסדר.
– לא צריכה כלום אחר מהדירה הזו.
הוא הביט בה.
– לאן תלכי?
– אצל מרינה בינתיים. ואז אשכור משהו.
– נעה…
– מה?
– אל תלכי.
היא קמה, אספה את הקופסה קלה משציפתה.
– עידו, אני עוזבת את הדירה הזו, לא אותך. אני לא רוצה יותר לגור כאן, אף פעם לא רציתי. פשוט שיחקתי שזה שלי.
– את הדירה אפשר לעזוב ביחד.
היא עצרה, הסתובבה.
– מה אמרת?
הוא קם, ישר, מביט בה.
– אמרתי שאפשר ללכת ביחד. אני לא צריך ספה, לא צריך תמונות מהגלריה ולא את כל הכלים. רק אותך ואת הקופסה הזו… זהו.
נעה הביטה בו. בתוכה קרה משהו, כמו תקווה ופחד, ועייפות, ועוד משהו ללא מילה.
– עידו, – אמרה לאט, אתה בן ארבעים. אם תעזוב איתי, אמא שלך…
– אני יודע.
– …תהיה מאוד לא מרוצה.
– יודע, נעה.
– ואתה מוכן לזה?
– לא בטוח. אבל אם לא אעשה את זה, לא אוכל להסתכל לעצמי בעיניים.
הפסקה.
– זו כבר שיחה אחרת, אמרה.
– כן?
– כן. זה לא “אני רוצה להחזיר אותך”. זה “אני רוצה להתחיל לכבד את עצמי”. זה לא אותו דבר.
– אולי. אבל זה לא קורה בלי זה.
***
בסלון דליה התייעצה עם המובילים. כשראו אותם נכנסים, הביטה בקופסה ביד של נעה, בפני בנה.
– סיימתם?
– אמא, עידו אמר סטופ.
– מה סטופ?
– כל זה עבר בסלון תארזי. הכל. אני מוותר.
דליה בהתה בו.
– למה אתה מדבר?
– הספות, הוואזות, הכוסות, המטבח הכל שלך.
– עידו, זה שווה כסף, זה נכס…
– אמא. אני יוצא עם נעה ועם הקופסה הזו. זה כל מה שאני צריך.
שקט.
דליה הנידה מבט בינו לבין נעה. פניה לא כעס, לא עלבון, בלבול של אחת שמכירה את החוקים ופתאום גילתה חוקי משחק חדשים.
– אתה השתגעת, לחשה.
– אולי.
– זה לא הגיוני. זה…
– אמא, – עמד לידה, מבט ישר, בלי אשמה אני אוהב אותך. אבל זה לא חיים. זה ניהול פרויקט, ואני לא פרויקט.
דליה שתקה זמן רב. אחר כך אמרה:
– תתחרט.
– אולי, ענה אבל אני רוצה להתחרט על מה שבחרתי בעצמי.
***
יצאו מהדירה קצת לפני שתיים. נעה עם הקופסה, עידו עם תיק קטן ולפטופ.
במעלית שתקו. ההשתקפות במראה: שני מבוגרים עייפים קרטון אחד, תיק בגדים.
בלובי השוער הנהן. הדלת האוטומטית נפתחה. בחוץ יום אפריל רגיל, קריר ואפור, עם ריח אדמה ולחות מוקדמת.
עצרו ליד הדלת.
– לאן? שאל עידו.
– אמרתי למרינה.
– אני לא יכול למרינה.
– אתה לא חייב.
– אני לא רוצה. אני הולך איתך.
נעה הביטה ברחוב, אנשים אמיתיים, לא קטנים, עושים דרכם.
– עידו, – אמרה. אין לנו דירה.
– יודע.
– גם לא הרבה כסף, הכל מוקפא עד המשפט.
– יש לי משהו בצד. אמא לא יודעת.
– טוב. אבל נצטרך להשכיר משהו קטן, כנראה לא יפה.
– מעולה.
– בלי מטבח יוקרה.
– ברוך השם.
היא הביטה בו. על פניו משהו כמעט הקלה, אבל “הקלה” חלשה מדי לכל העומס שבפניו.
– זה לא סוף הסיפור, אמרה. עכשיו זה מתחיל. יהיה משפט, תהיה אמא שלך, יהיה הרבה.
– אני יודע.
– אני לא בטוחה שנצליח.
– גם אני לא.
– ובכל זאת?
הוא היסס. אחר כך:
– ובכל זאת.
נעה יישרה את הקופסה. קלה. כמה כרטיסים, גלויה, מגנט, צמיד, פרח, שלושה צדפים ומפית.
זה מה שנשאר מעשר שנים. וגם זה כל מה שבאמת היה.
– אז בוא, אמרה.
והם הלכו. ברחוב של אפריל, יום אפור רגיל, בלי תכנית ובלי ודאות, עם תיק אחד וקופסה קרטון אחת. מהקומה ה-23, הדירה נשארה מאחור, הרצפה, הנברשת, ודליה שבטח שוב מארגנת את המובילים.
והם המשיכו. ונעה לא ידעה אם זה נכון, היא בקושי ידעה משהו, חוץ מזה: הקופסה אצלה, והוא איתה. וזהו תחילת האביב, עם ריח כזה שיש רק כשהחורף בורח והאביב מתעקש להישאר.
– עידו, אמרה תוך כדי הליכה.
– מה?
– אתה זוכר את הצדפים?
– מהים בנתניה? רצית לעשות מסגרת.
– אמרת שזה קיטש.
– זה באמת קיטש.
– אני אעשה בכל זאת.
– בסדר, אמר.
– רק שאין עדיין איפה לתלות.
– נמצא, ענה.
נעה לא אמרה כלום. המשיכה לצעוד, מחזיקה את הקופסה שלה, וחושבת שלפעמים “נמצא” זה כל מה שיש וזה מספיק כדי לקחת עוד צעד, ועוד אחד.
