גורל חוזר על עצמו
יומן אישי, דצמבר
הערב תל אביבי ירד מוקדם מהצפוי כבר בחמש וחצי השמים השחירו לחלוטין ופנסי הרחוב הציפו את השדרה באור כתום, שקט. בבית שלי, היה חמים ונעים: התאורה של המנורה בסלון חיבקה את הריהוט בזוהר דבש, והטילה צללים רכים לפינות החדר. בסלון, על השולחן, ליד קערית עוגיות קוקוס, עמדו שתי כוסות תה מהן עלה אדים שהפיצו בבית ריח של נענע ודבש. מחוץ לחלון, טיפות גשם כבדות הכו בעדינות בזכוכית והתערבבו ברוח הערבית החורפית במיוחד אין כמו לילה כזה לבלות בו בבית.
סיימתי בדיוק לערוך את השולחן בחרתי את כוסות התה האהובות עליי, סידרתי את העוגיות, ואפילו הדלקתי נר ריחני. ואז נשמעה דפיקה בדלת. מיהרתי למסדרון ופתחתי יונתן עמד שם, המקטורן שלו לח, ופניו מאדימות מהקור.
“מקפיא בחוץ,” רטן וחייך עייפות, התכופף וניער מגפיו. על דש מעילו היו טיפות גשם, ועל ריסיו זיקי מים זעירים. “מזג אוויר כזה, רק להיות בבית.”
“אנחנו בדיוק כאן,” חייכתי, ולקחתי את המעיל מידיו. “בוא, תתרווח. אני ודקלה בדיוק הולכים לשתות תה. מתאים לך, נכון?”
עברנו לסלון. יונתן התיישב מול השולחן, מיהר לאחוז בכוס החמה ורכן מעליה, שותה את החום ברעב. האדים מלטפים לו את הפנים, והוא עוצם עיניים לשנייה, נראה כאילו הוא נותן לחום לחלחל עד קצות אצבעותיו.
“נו, אז מה כל כך דחוף שהיית צריך לצאת אליי דווקא ביום שישי בחורף? לא היית אמור להיות אצל חמיך עם אשתך והילד?” שאלתי בעקיצה קלה, אבל עיניי סקרניות באמת. יונתן לגם והתנדנד בראשו, חצי מחייך בציניות.
“זה היה התכנון. לא הלכנו.” ענה במין מרירות לא אופיינית.
“ומה עם רות ומה עם תום?”
יונתן נתקע לשנייה, שוקל איך לפתוח ואז נופף ביד, כאילו מסלק ענן טורדני.
“סך הכול בסדר…” גמגם, אבל הקול הסגיר הרבה יותר מה’בסדר’ הזה.
הוא שיחק בכוס הריקה בידיים, מסובב אותה בלי מנוחה. ניכר שהוא מנסה לאזור אומץ במעשים הקטנים האלו. עיניו שוטטו בכל החדר לספרייה, לתמונה, אל אלומת אור נשברת על השטיח.
אחרי נשיפה עמוקה, פתאום אמר, חרישית ורצינית:
“הגשתי בקשה לגט.”
הרגשתי שהלב שלי צונח. כוס התה רטטה בידי, על פניה הופיעה רטט קל. הבטתי ביונתן בבלבול, כאילו אני צריך לראות בעיניו אישור שזו לא איזו בדיחה גרועה.
“באמת? עם רות?”
הוא הנהן, בוהה בחוץ מבעד לווילון הגשם כאילו התשובה לא נמצאת כאן, אלא אי-שם מאחורי תלולית העננים.
“כן,” נשם בקול. “פגשתי מישהי הדס. איתה אני מרגיש פתאום חי באמת, אתה מבין? כמו אור קטן בבוקר.”
“האם אתה בטוח שזה לא סתם משב רוח שעובר?” ניסיתי לשאול בעדינות, למרות שעצב נשמע לי בקול. “יש לכם ילד, תום עוד תינוק. איך הוא יסתדר בלעדיך? אתה זוכר את הילדות שלך?”
יונתן הזדקף, וניצוץ של עקשנות חדש הופיע בעיניו. היה ברור שהוא כבר שוחח עם עצמו על זה לא פעם.
“אני בטוח,” ענה בהחלטיות. “חשבתי חודשים. לא יכול להמשיך לקום כל בוקר ולהרגיש שאני משחק תפקיד של מישהו אחר. החיים האלה הם לא באמת שלי. עם הדס אני קם עם תקווה, עם חלומות, עם רצון לעשות. את תום לא אעזוב. אני לא כמו אבא שלי.”
שתקתי, הגל של זיכרונות סוחף אותי אחורה בית ספר יסודי משגב, אני ויונתן יושבים על הספסל בשכונה. עוד אז, כשהודיע לי בלי שמץ של ספק: “אני אף פעם לא אעזוב את המשפחה שלי, כמו שאבא עשה לי. לא אשבור לב של ילד.”
מילים שנחרתו לי בראש, חוזרות אליי כמו הד עמום, עכשיו כשאני מביט באיש היושב מולי.
“זוכר איך נשבעת שלא תהיה כמו אבא שלך?” לחשתי כמעט.
יונתן מיד התכווץ. אגרופיו נסגרו, ראשו זקוף, מנסה להגן על עצמו.
“זוכר. אז מה?”
“עכשיו אתה עושה בדיוק את מה שהוא עשה,” עניתי ברוגע. “קם, והולך משאיר אותם להתמודד לבד.”
יונתן התרומם במהירות מהכורסה כאילו מישהו דקר אותו. פסע הלוך וחזור, ואז פנה אליי בזעם ובעצב מעורבים.
“זה משהו אחר! אבא פשוט נעלם, לא הסביר. אני דיברתי עם רות, דיברנו הכל. קשה לי, אבל אני לא בורח. ואת תום אני אסוף לסופי שבוע.. זו סיטואציה לגמרי שונה!”
הוא לא הסתכל עליי. שתקתי בבחינה, נותן למילים לשקוע.
“אתה חושב שלתום פחות יכאב מזה שאתה הולך ‘בכנות’? שילד בן שנתיים באמת מבין הסברים שקטים? מה שהוא ירגיש זה שאבא כבר לא משכיב אותו לישון, לא משחק איתו, לא מגיע. האם הכנות שלך שווה את הכאב הזה?”
יונתן השתתק. לרגע היה נדמה לי שהוא נעלם במעמקי חייו. מול עיני רץ סרט ישן: יונתן קטן, מחכה לאמא בבית הספר, סופג קור לצד הדלת. פעם אחרת, עומד בפינה בכיתה, מתבייש כשילדים שואלים למה אבא לא הגיע. ואז בגיל הנעורים, יושב בחדר, מחזיק גיטרה ישנה, נשברת בזעם כשהזיכרון של האב שוב בוגד בו.
לי תמיד הייתה משפחה אחרת. אבא שקט, נוכח, יציב. כזה שיוצא איתי לדוג בכנרת, מקדיש לי זמן, יודע בדיוק איזה צבע אני אוהב לאופניים שלי. יונתן ראה את זה בעיניים כלות.
“יש לך אבא שהוא גיבור,” אמר לי פעם בטון מקנא.
“אהבה לא דורשת גבורה,” חייכתי אז.
רק עכשיו, כך נראה, יונתן באמת מבין.
“קשה לי, אני לא בורח אני מנסה לבנות לעצמי משהו חדש,” אמר פתאום, כמשתף כובד משקל שנשא בלב שנים.
הקשבתי והנחתי לו לדבר.
“לפחות ניסית להציל את מה שהיה?” שאלתי אחר כך, בשקט, בלי שיפוטיות.
“ניסיתי, שנה אחרי שנה, בטן ריקה משמחה. קיוויתי שמשהו ישתנה, אך תמיד הכל חזר לאותה שגרה מעייפת.”
“ומה בדיוק עשית? מתי שלחת לרות פרחים סתם כך, לאירוע לא מתוכנן? מתי אמרת לה שהעיניים שלה יפות או הזמנת אותה לבית קפה כי פשוט התחשק לך?”
“די! אתה תמיד מדבר מתוך המשפחה המדוגמת שלך. היה לך הכול קל!” התפרץ, בלי זעם ממשי אלא עם כאב אמיתי, כאילו כל שנות הילדות מתנגזות למשפט הזה.
רק נשמתי עמוק. “מדובר בבחירה,” אמרתי חרש. “בכמה לא קל לשחזר טעויות של אחרים. במשפחה שלך, ובילדים שלך.”
“יש דברים שאתה בחיים לא תבין,” לחש. “איזה ריקנות זו, לחיות בלי אבא בעולם שבו אתה מרגיש פשוט בלתי נראה. החוסר הזה לא מרפה מימך אף פעם.”
נעמדתי. לא התקרבתי, אבל ניסיתי לשדר פתיחות להראות שאני שם.
“אז אתה רוצה שבנך ירגיש את אותה מחסור שאתה חשת? שלא יספר בגאווה על אבא שלו, כי גם הוא פורש ברגע הקשה?”
יונתן הסתובב ליד הדלת, אצבעו על הידית, בלי לפתוח עדיין. עיניו עוד חסרות אונים אני רואה שהוא אבוד.
“אתה אף פעם לא תבין…”
“מה, את זה שאתה בוחר ללכת דווקא כשהכי מצפים ממך להישאר? כי מצאת אהבה חדשה? את זה באמת קשה להבין.”
“עזוב אותי כבר עם ההרצאות,” זרק ויצא החוצה, דלת הבית נטרקת בקול עמום.
אני עומד, מביט בכורסא הריקה. רק לפני רגע הוא ישב כאן העולם השתנה. הנחתי ראש על הידיים, עייני נעצמות, המחשבות מתרוצצות.
כעבור כמה דקות דקלה יוצאת מהחדר, עוטה חלוק, שואלת בשקט:
“היה ריב פה? שמעתי צעקות…”
אני ממעיט בפרטים; לא מסוגל להסביר.
“יונתן עזב את הבית. מצא מישהי אחרת. מתגרש.”
היא מגיבה בדאגה כנה:
“אבל יש להם את תום… ורות? הם הרי נראו כל כך מחוברים, לא מזמן עוד חגגנו יחד.”
“כן… הגורל חוזר, בדיוק כמו מה שקרה לו עם אבא שלו. והוא אפילו לא שם לב.”
דקלה חושבת דקה, ואז אומרת בעדינות: “אולי הוא פשוט הלך לאיבוד. לפעמים אנשים מתבלבלים. אולי ימצא דרך אחרת לתקן.”
“יכול להיות,” עניתי. “אבל לבחור באותו מסלול של אבא שלו? בדיוק מה שנשבע לו לא לחזור. לא מאמין שהוא עשה את זה.”
היא שמה יד תומכת על כתפי, נוכחת בדממה. בחוץ נדנדת הרוח חזק והשעון בסלון מתקתק.
***
שבוע עבר, ואני ודקלה עמדנו בכניסה לדירתה של רות בגבעתיים, בחוץ מטפטפת גשם דק. בידי עוגת גזר בקופסא פשוטה עם סרט נראית לא חגיגית מדי, רק תירוץ לביקור.
לחצתי על הפעמון. רות פתחה את הדלת, בפניה הפתעה אמיתית.
“מה אתם עושים פה?” שאלה בהשתוממות.
“רצינו לבדוק רק מה שלומך,” חייכה דקלה, מושיטה את העוגה. הקול שלה חם, בלי שום זיוף או נימה מעושה. “אפשר להיכנס?”
רות הרהרה, בוחנת אותנו, ואז הזמינה פנימה.
הבית שקט במיוחד. בדרך כלל אצלה יש צחוק ילדים, טלוויזיה ברקע. עכשיו דממה. דקלה שמה לב:
“תום בגן,” הבהירה רות. “יש להם הבוקר הצגת בובות הוא מת על זה, אאסוף אותו עוד כמה שעות.”
נכנסנו למטבח. רות מילאה כוסות תה, הניחה עוגיות, נדמתה רובוטית, מחפשת בטקסים הפשוטים יציבות. תנועותיה מדודות, בידיעה, אבל לכל פעולה יש הד שחור.
“את מסתדרת?” שאלתי, מנסה לא להישמע חודרני מידי.
רות משכה בכתפיה. “מסתדרת,” ענתה בשקט, ואז חיזקה את קולה. “העבודה עוזרת. כל עוד יש עשייה, אין יותר מדי זמן לחשוב.”
ניכר שטמון בה מאבק פנימי.
“תום… לפעמים שואל, איפה אבא. אומרת לו שאבא עסוק, בעבודה. בינתיים הוא לא שואל יותר מדי לא רוצה שהוא יבכה.”
היא חייכה בכאב, משתדלת להראות בסדר. דקלה שלחה לה יד והיא חיבקה אותה בשקט. האחווה עברה בין שתיהן.
“אם תצטרכי עזרה בסידורים, עם תום, בכל דבר אנחנו כאן,” אמרה דקלה. לא כהצהרה מרשימה, אלא כעובדה שקטה ופשוטה.
רות הביטה בה, דמעות נוצצות בעיניה לא של שבירה, אלא של הקלה, כאילו הפילה לרגע את העולם מעל כתפיה.
“תודה,” לחשה, לא יודעת לאן להוליך את כל הרגשות. “לא ידעתי למי לפנות. כולם התפזרו, ופתאום הרגשתי ריק.”
“אנחנו פה,” אמרתי. “תמיד. לא צריך להזמין, פשוט נופיע אם תצטרכי.”
דהיינו, לא הבטחה מציאות פשוטה. רות הנהנה, נותנת לדמעות סוף סוף לזלוג. הפשטות שבה נישאה ההבטחה עשתה אותה אמיתית.
כשהדמעות שככו, דקלה חייכה: “בואי נטעם עוגה. הכנתי במיוחד כן, היא התייבשה בתנור, אבל יצא טעים…”
רות חייכה והעבירה כפית על השולחן, לוקחת נשימה עמוקה.
התחלה חדשה, גם אם קצרה ומסויגת.
***
שלוש שנים אחרי. היום אביבי, פארק הירקון מלא אור ושמחה. תום בן חמש כבר רץ כאחוז דמיון אחרי כדור אדום, צוחק בקול שמפזר עננים. אני יושב על ספסל, דקלה לידי עם תינוקת בעגלה שמנמנמת בעונג. הרוח מלטפת, צבעים חיים סביבנו.
“תראה איזה גדול הוא נהיה,” מחייכת דקלה. “ילד של קסם, לא עוצר לרגע.”
“רות מדהימה. הילד קורן בזכותה,” עניתי, עוקב אחרי הכדור שעף ואז חוזר לידיים הקטנות.
דקלה שוחחת בכאב מר. “אבל כשיונתן לא בא לימי הולדת או מבטל ברגע האחרון, היא מתקשה. אתמול הבטיח שייקח את תום לסופ”ש בבוקר פתאום הודעה שהוא ב’עומס בעבודה’.”
שנינו יודעים שזה קורה יותר מדי.
אני נאנח. השנים עברו, אבל דפוס הופך ברור: יונתן נכנס ויוצא מחיי תום כמו סכין. פעם מפתיע עם מתנה נוצצת, פעם לא מגיע לפגישה. התחייבות כבר אין, הקביעות נראית תלושה. לעיתים מתיישב מול תום, מציג עצמו כאב-על, ואחרי כמה דקות שוב ממהר לעניינים אחרים.
“דיברתי איתו,” סיפרתי. “הסברתי לו שמספיק עם המתנות. תום רוצה אותך, לא צעצועים. נוכחות, הקשבה, שגרה. והוא רק מתגונן ‘אתה לא מבין, תקופה קשה’.”
“תקופה קשה כבר שלוש שנים,” ענתה דקלה. “ותום שואל: ‘אבא לא אוהב אותי יותר?’ מסכנה רות, בקושי מתאפקת שלא לבכות.”
אני לוחץ אגרוף ופותח, הלב שלי נחנק.
“איך שהוא נשבע לא להיות כמו אבא שלו ובסוף… חוזר בדיוק לאותו מסלול.”
“כמעט גרוע יותר הוא מתרץ לעצמו שזה ‘חיפוש עצמי’,” נאנחה דקלה.
באותו רגע תום רץ אלינו, מראה לולאה חדשה בכדור, לא מחכה אפילו לתגובה וכבר שוב מגיח לכר הדשא.
דקלה נשענה אליי.
“טוב שתום יודע שיש לו על מי לסמוך. אתה הדמות שכל הזמן כאן. בשבילו, אתה לא נעלם, לא מבטל פשוט שם.”
הנהנתי. לא אתן להיסטוריה לחזור; לא אשרה במה שקרה ליונתן אצל תום זה לא יקרה. אני אהיה לו דמות של בית ומשפחה, ללא תנאים, תמיד.
כי ילדים לא צריכים הורים מושלמים, אלא מבוגרים שלא בורחים שנשארים.
