גורל החוזר
ערב חורפי ירד על תל אביב מהר מדי סביב חמש וחצי כבר עטפה החשכה את הרחובות הלחים באור פנסי רחוב כתום כמו דבש, מרפרף על אספלט רטוב. הדירה של עומר חיבקה אותו בחום מוזר: האור הרך של מנורת הרצפה ריפד את הסלון בנגיעות שזהב ודבש, מרקיד צללים עקמומיים על קיר עם קשת של מדפי ספרים. על שולחן-הקפה, לצד קערה עם עוגיות טחינה, רחשו שתי כוסות תה, אדים מתוקים של נענע ודבש מרחפים מעל האבן כמו זיכרון רחוק מאוד. מבעד לחלון הבלתי גמור ריחפה שלולית לילית, שכל טיפות הגשם ניסו להיצמד אליה רגע לפני שהן נמסות ברכות על אדן שיש שהלך והתכסה מעטה פלומה דק.
עומר רק עכשיו סיים לסדר את הפינה: ספליו האהובים, העוגיות מונחות בסבלנות, אפילו נר ריחני קטן נדלק כמבקש להדהד חום בקירות שיודעים סוד. ואז צלצל הפעמון מעבר לדלת. עומר הסתובב, הפנה את גבו לאור, ופתח את הדלת בכניסה עמד אמיר, ספוג גשם, עיניו מאדימות מקור.
“אני קפוא ברמות…” מלמל אמיר, דוחף את הדלת בגוף חסר מנוחה ונפטר ממעילו, שמלא כתמי גשם ולבן קר על הצווארון. ריסיו עדיין נושאים שארית מהגשם. “במזג האוויר הזה רק מתחת לשמיכה.”
“אנחנו כבר שם,” ענה עומר בחיוך, אוסף מידיו של אמיר את המעיל הרטוב. “בוא, אני ויעלה בדיוק מתכוננים לתה. נראה לי שגם לך זה הכרחי.”
פנו לסלון. אמיר התיישב בכורסת בד עמוקה, שלח יד אל הכוס, וכשתפס אותה בין כפותיו עיניו נעצמו לשנייה אולי חלם שהוא, סוף סוף, במקום מוגן.
“נו, מה הטריד אותך עד כדי כך שבאת אליי דווקא בערב שישי? לא היית אמור להיות עם רוני והילד שלכם אצל ההורים שלה?” שאל עומר, גיחוך קל על שפתיו, אך דאגה נסתרת בעיניו. אמיר לגם מן התה, עצם עיניים, ואז הושב במבט ריק אל החלון.
“הייתי אמור… לא הלכתי,” קימט שפתיים ושתה שוב.
“אני מבין. איך רוני? ומה עם דניאל?”
אמיר היסס, מצמץ, תופס את הספל כמו חרוז קדוש סובב אותו בכף יד, לוחץ ופותר, קסת מחשבה. עיניו ברחו לספרים, לתמונות, לשולחן. אחר נשם עמוק, ולחש:
“הגשתי בקשה לגט.”
עומר קפא. הכוס רעדה קלות בידו, אדווה חלפה על הים שבתוך הספל. הביט באמיר כמעט בתחינה, מנסה להבין שמא מדובר בטעות שמיימית.
“ברצינות? עם רוני?”
אמיר הנהן, רק מבטו ריק, כאילו מבעד לאילנות גשם הבחין באופק רחוק שיגלה לו את העתיד.
“כן. הכרתי מישהי… עינת. איתה אני מרגיש שמותר לי לחיות בדיוק כפי שאני באמת. היא כמו אור קטן בחדר חשוך, אתה מבין?”
“אתה בטוח שזה לא משהו חולף?” שאל עומר, קולו מתוח, כעס מסתנן אליו בלי להזמין. “יש לכם ילד! דניאל רק בן שנתיים! מה יהי עליו? תשכח איך אבא שלך עזב אותך?”
אמיר מישיר מבט, מרגע לרגע פניו מתאמצים להקשות, כאילו כבר חזר שוב ושוב על המשפט הזה בראש. “אני בטוח,” אמר בבהירות חדה, “אני לא יכול יותר לשחק במשפחתיות סתמית. כל בוקר לקום בתחושת זיוף מוחלט. החיים שלי הפכו סרט משעמם של מישהו אחר. עם עינת זה שונה! אני באמת רוצה לקום בבוקר, יש בי חלומות, רצון, כוח. ולגבי דניאל… אני לא מנהל, אני לא אהיה מה שהיה אבי נעלם.”
עומר שקע בזיכרון. בדמיונו, מגרש משחקים ישן בראשון-לציון, בוקר ראשון-לספרהוא ואמיר בתיכון, יושבים על ספסל בהפסקה. אז, אמיר הבטיח: “אני לעולם לא אהיה כמו אבא שלי. בחיים לא. הוא ברח במקום לתקן. אני? אשמור על המשפחה שלי עד הקצה.” עכשיו אותו גבר, מבוגר, מולו דמות אחרת ועם זאת זהה, חוזרת על אותה טעות.
“זוכר שאמרת פעם שלא תחזור על הדרך של אבא שלך?” לחש עומר בשקט, עיניו ניצלו את הרגע.
“אני זוכר. אז מה?!” אמיר מתקשח, התקשותו כמו מגן.
“עכשיו אתה עושה בדיוק אותו דבר,” עומר עונה באומץ ובשקט לא מזיז מבט. “משאיר את רוני ודניאל לבד, בדיוק כפי שאביך עשה.”
אמיר מתרומם, גופו נדרך, צעד או שניים הלוך וחזור. עיניו אש. בין יאוש ללחימה.
“זה שונה לגמרי! אבא שלי פשוט נעלם. אני אומר את האמת, לא מסתיר שום דבר מרוני. דיברנו, חילקנו את זה. אני לא בורח, אני נשאר אבא, אפגוש את דניאל, ארצה אותו כל סוף שבוע. זה מצב אחר לגמרי. אני לא אבא שלי!”
עומר ליטף את קצה השולחן, תוהה אם ימצא שם תשובות. רק אז הסתובב: “אתה בטוח? אתה באמת מאמין שלדניאל זה לא משנה? שהוא יסתפק בהסבר ישר שלך? כל מה שחשוב לו הוא שאבא כבר לא קורא לו סיפור, לא משחק איתו לפני השינה. תכנות של הצדק לא מוחקת את הכאב.”
אמיר נעצר, ראשו מורכן. בזיכרון שלו נדלקות תמונות: בן שבע, לבד אחר-הצהריים בגן העיר, נגלה אמא מאחרת. בגיל שלוש-עשרה מסתתר מהכיתה, חברים צוחקים: “איפה אבא שלך? הוא לא אוהב אותך…” בן שש-עשרה, חדר עם גיטרה זולה, מתנה מאבא משליך אותה בזעם, גוף הכלי נשבר. צליל הזכוכית בליבו.
עומר, שהיה לו אב יציב כמו אבן, רק בנה דגמי מטוסים בסבלנות מושלמת. “הוא פשוט אוהב אותך,” הסביר פעם לאמיר ורק אחרי שנים אמיר הבין מה עומק המשפט הזה.
עכשיו אמיר מנסה לא להידרדר, שובר שתיקה: “אני לא בורח, אני משתדל לבנות עתיד אחר…” ועומר שואל: “פעם אחרונה שהבאת לרוני פרח, חגגת בלי סיבה?” אמיר זועף: “החיים שלך מעולם לא נשברו, קל לך…”
“לא מושלמות בחירה,” מסביר עומר ברכות, “הבחירה, לא לחזור על טעויות.” אמיר כבר מתוח, מגייס זעם ומלל: “אתה לא תבין. לגדול בלי אב… והנה, אתה שופט אותי!”
-“ובכל זאת דניאל נתון לאותו גורל… אתה עיוור לזה.” עונה עומר בעדינות.
אמיר נעצר ידו על הדלת, מבטו מתערפל: “אתה לא מבין…” עומר מניד בראש: “לא, אתה בוחר לבודד אותם בגללי הרגע. לא יכול להבין.” “די כבר! שמור את ההטפות שלך לעצמך!” קולו של אמיר נוחר, הדלת נטרקת.
הד בכי חרישי מתפזר בדירה, עומר נותר אחר ריק אך טעון בבדידות כבדה, מביט בכורסת-הבד שמזמן מזמינה, לא מחכה. מתיישב, מדי פעם עוצם עיניים, נשאב לשקט של המרחב הפנימי.
יעלה נכנסת, רכה, במגבת. עיניה מברשות את הפינה, דלת פתוחה מאחורי עומר. “מה היה? שמעתי…” היא מתקרבת, צונחת. עומר חושב, בולע מילים, שותק.
“אמיר עוזב את המשפחה, מצא מישהי. גירושין,” מסביר, לא מסתכל.
יעלה נאנקת, “אבל דניאל? כזאת אהבה… הם היו מאושרים!” כואב לה, מנסה למצוא סיבה. עומר מגחך, עובר בידו על הספה: “בדיוק מה שאביו של אמיר עשה. כמו מין הד חוזר של טרגדיה פרטית.”
יעלה שוקלת מילותיה, לא חורצת. “אולי הוא סתם אבוד. לפעמים נדמה שהחלפת דרך מבטיחה שקט, אבל…”
עומר מניד בראש, קולו נעשה אוורירי: “יכול להיות. אבל הוא בכלל לא מברר, רק חוזר על אותה טעות מילדות ואפילו לא מודה…” שתיקה. יעלה מניחה יד רכה על כתפו לא באה להציל, רק להקשיב.
בחוץ, הלילה מכסה את תל אביב במטר דק, בדירה שמע רק שעון קיר, דופק זמן שאיננו חוזר.
************************
שבוע עובר, עומר ויעלה עומדים מול דלת דירתה של רוני. קר וחורפי, הרוח משייטת גלים לבנים על מדרכה ריקה, יעלה מחזיקה עוגת שמרים עטופה בסרט כחול. עומר מסדר את המעיל, לוחץ פעמון בקור מצמרר. רוני פותחת, פניה מופתעות: “עומר? יעלה?…”
“באנו לשאול לשלומך,” עונה יעלה, נותנת את העוגה. קולה חם, מלא אמת: “אפשר להיכנס?”
רוני בולעת, נדה בראשה, מזמינה אותם פנימה. הדירה דוממת מדי הבית שתמיד היה מלא קולו של דניאל, כעת מצלצל בהד. יעלה משתהה. רוני מסבירה: “הוא בגן. היום הופעת ילדים, אאסוף אותו רק בעוד שעתיים.”
במטבח, תה שוב נשפך, אך רוני לא נוגעת. “איך מתמודדת?” שואל עומר, מדוד.
“סוחבת… לפחות יש עבודה. לא חושבת יותר מדי.” מוסיפה כמעט בפחד: “דניאל לא ממש מבין עדיין. שואל על אבא, אומר לי עסוק. לפחות לא בוכה.”
דמעות חומקות, אך יעלה נוגעת ביד רוני בשתיקה. חום נטול רחמים, רק אחווה. רוני מאפשרת לדמעות לזרום.
“אם תצטרכי משהו דניאל, הבית, מה שתהיי צריכה אנחנו כאן. תמיד.” יעלה נחושה, בלי גינונים.
רוני מרימה עיניים, דמעות מתוקות, מוקירה תודה. “לא חשבתי שיהיה למי לפנות. פתאום כולם נעלמו.”
עומר מתקרב, מדבר בשקט: “תמיד אלינו. אין צורך לבקש. אנחנו איתך.”
רוני מהנהנת, עוזבת לבכי להפשיר קפואים שקפאו בחזה. יעלה מגישה עוגה, “בואי, נשב, התה התקרר, העוגה תתייבש.” האקט הקטן הזה להניח כפית ליד כוס מזכיר לרוני שבעצם, אולי מתחיל תהליך חדש של יציבות נבנית.
*************************
שלוש שנים נוספות, יום שמש גאה בפארק הירקון. דניאל, בן חמש, רץ אחרי כדור אדום, צחוקו מהדהד כמו ריקוד על רקע עצי פיקוס. יעלה מגלה בעגלה תינוקת רכה, רצפת השמש בזהב על צצעצועיה. עומר יושב לצד יעלה, עיניו חמות השנים הפכו אותו לדמות אב כמעט.
“התבגר כל כך,” לוחשת יעלה, עוקבת אחרי דניאל. עומר מושך שפתיים דניאל כובש שער מדומה, סוקר בקול: “גווווול!”
“רוני אמיצה,” עומר מוסיף, שב לה תרבות של פרגון. “הצליחה להיות איתו כל כך אמיצה, גם כשקשה.”
יעלה נאנחת, מתקנת שמיכה בעגלה: “קשה לה מאוד. אמיר מבטיח לבוא ומבריז. יום שישי שעבר, הודעה: ‘עסוק’. דניאל שאל: ‘אבא כבר לא אוהב אותי?’ רוני כמעט נשברה…”
עומר כועס, מהדק אגרופים בשקט. הוא כבר מכיר את אמיר הזה מבקר כפולחן, מתחשב במסכים ומזכרות ריקות. כשהגיע, מביט בשעון, במהירות נעלם.
“ניסיתי לדבר איתו,” מתוודה עומר, “להסביר דניאל צריך נוכחות, לא מתנות. לא מבין.”
“שלוש שנים של תירוצים,” עונה יעלה בעצבות, “ודניאל מבין הכול. הוא יודע שאבא נעדר שוב.”
“דניאל,” מחייכת יעלה כשהילד מתקרב אליהם, תוסס. “יופי! דניאל, אתה כוכב.”
“טוב שהוא איתך, עומר,” לוחשת יעלה, עיניה יפות. “כאן כל הזמן. הוא יודע מי תמיד נשאר.”
עומר מהנהן. בראשו צלולה המילה: הוא יהיה שם תמיד. לא עוד ילדים מתחזקים לבד, לא עוד גורלים סגורים במעגל. הוא יהיה שם בכל עונה, כמו שמש של חורף שלא מכזיבה, כדי להבטיח לדניאל שלא כל הסיפורים חייבים להיגמר בלב שבור.
השמש ממשיכה לנצנץ מעל תל אביב, הכדור מתגלגל, עגלת תינוקת מתנדנדת. משהו בחלום הזה מבטיח: לא כל ימי שישי חייבים להיות דומים כל-כך לאלה של פעם.
