יומן אישי הרשומה שלי
לפעמים החיים זורקים אותך לסיטואציות בלתי צפויות, והיום, יותר מתמיד, אני נזכר בכך.
בשוק הקטן של שכונת פלורנטין בתל אביב, הייתה זקנה אחת בשם אסתר לוי שמכרה תפוחי אדמה מבושלים עם מלח ולימון. היא לא הרוויחה הון עתק, אבל היה לה מספיק בשביל להסתדר בדירתה הצנועה.
יום אחד בבוקר, בזמן שסידרה את סלסילת תפוחי האדמה, אחד התפוחים נפל לה לרצפה.
״נפל לך תפוח אדמה, גברת,״ אמר קול.
אסתר הסתובבה וראתה מולה שני נערים זהים: רזים, לחיים שקועות, לובשים סוודרים גדולים על גופם הדק. אחד הרים בזהירות את התפוח, ניקה אותו על המכנסיים והחזיר לה. השני לא הפסיק להסתכל על הסיר המהביל.
״תודה,״ לחשה אסתר בנעימות. ״מה מביא אתכם לכאן? אני רואה אתכם הרבה הבוקר.״
הבכור משך בכתפיו קלות. ״סתם, עברנו פה.״
אסתר הכירה היטב את המשפט הזה, סתם עברנו. כך ילדים רעבים מנסים להסתיר בושה.
היא לא הוסיפה עוד מילה, רק לקחה שני תפוחי אדמה חמים, עטפה אותם בעיתון, הוסיפה גזר כבוש.
״מחר אתם מוזמנים שוב,״ אמרה בטבעיות. ״תעזרו לי עם ארגזים, מתאים?״
הנערים חטפו את החבילה, לא אמרו תודה. רק הנהנו ונעלמו.
באותו ערב חזרו שוב. אסתר ניסתה להזיז ג’ריקן מים כבד, וטרם הספיקה לבקש עזרה, שניהם הרימו אותו ונשאו מאחור.
אז, הגדול שלף מכיסו שתי פרוטות ישנות.
״היו של אבא שלנו,״ לחש. ״הוא היה אופה… עד שכבר לא היה.״
הגיש לה את הפרוטות.
״אנחנו לא יכולים לתת אותן, אבל אפשר שתראי.״
אסתר קלטה מיד זה כל רכושם.
״השאירו אצלכם,״ חייכה. ״לאופים תמיד צריך מזל.״
מאז באו מדי יום.
שמותיהם היו דוד ואלעד מזרחי.
אסתר הביאה להם מהבית: חמין, חלה, לפעמים קוביית גבינה בולגרית. בתמורה סחבו שקים, סידרו ארגזים, ניקו את הדוכן.
אכלו מהר ושקט, כאילו העולם עומד לקחת גם את זה.
פעם שאלה בעדינות, ״איפה אתם ישנים?״
״במרתף ברחוב הסדנה,״ ענה אלעד. ״יבש, לא לדאוג.״
״ברור שאני דואגת,״ אמרה אסתר בנחישות. ״לכן אני שואלת.״
דוד זקף ראשו, ״אנחנו לא קבצנים,״ אמר בגאווה. ״נקנה יום אחד מאפייה. כמו אבא.״
אסתר הרימה גבות בתמיכה. לא חקרה עוד.
היה בהם משהו שקט פנימי, משמעת של מבוגרים.
אבל לא בשוק כולם שמחו מהנוכחות שלהם.
היה שומר בשם רון שמיר. אשתו החזיקה דוכן דגים כבושים, שמכר בקושי, אבל לדוכן של אסתר תמיד הגיעו לקוחות.
רון עבר ולחש בגועל, ״מה נהיית? צדיקה? מאכילה דרי רחוב״
אסתר שתקה והעמידה פנים שלא שמעה.
היא ידעה שרון עלול להסתבך. אם זה יקרה, דוד ואלעד ייפגעו מיד.
מאותו יום חיכתה להם בשקט, העבירה אוכל בתוך שקית כאילו זו הזמנה. לפעמים קראה להם מאחורי הדוכן.
הנערים הרגישו, אבל לא שואלים.
בערב חורפי, כשהשוק כמעט ריק, דוד פתאום שאל ״זה בגלל השומר נכון?״
אסתר היססה ואז הנהנה.
״אני לא רוצה שיהיו בעיות. יש כאלה שלא מבינים למה עוזרים.״
אלעד הניח שק על כתפו. ״אם יהיה מסוכן נפסיק לבוא.״
שקט.
אבל המשפט הזה צרב לי עמוק בלב של אסתר. המשמעות ברורה שינה ברחוב, קור, רעב.
החורף הגיע מוקדם.
השוק הלך והתרוקן. לקוחות מעטים, כסף מצטמצם.
דוד ואלעד הפסיקו להגיע מדי יום. לפעמים רק אחד, קפוא, ידיים אדומות. לעיתים אף אחד.
אסתר חיכתה כל בוקר, מסתכלת לקצה הרחוב.
עד שיום אחד לא באו יותר.
לא באו גם למחרת.
ואחר כך עוד.
אחרי שבוע אסתר הלכה לרחוב הסדנה, שאלה שכנים. אמרו לה שסגרו את המרתף אחרי תלונה.
הילדים עזבו באותו לילה.
איש לא ידע לאן.
אסתר ישבה על ספסל, בהתה ברצפה זמן רב.
לב כבד.
אחר כך חזרה הביתה.
החיים, הרי, לא עוצרים בשביל אף אחד.
עברו שנים.
השוק של פלורנטין דעך ונסגר. אסתר יצאה לפנסיה, המשיכה בדירתה הקטנה.
לפעמים, כשהייתה קולפת תפוחי אדמה רק לעצמה, נזכרה בדוד ואלעד.
האם שרדו? נשארו יחד? האם חלום המאפייה התגבר על רעב וקור?
לא חלקה זאת עם איש.
אבל מעולם לא שכחה.
בוקר אחד, בסתיו, שמעה רעש מוזר בפתח. שתי לקסוס שחורות וחלקות חנו מול הבניין.
אסתר הרימה גבה. בטוחה שזה טעות.
כמה דקות אחר כך דפיקה בדלת.
פתחה בזהירות.
מולה עמדו שני גברים גבוהים, ייצוגיים, דומים להפליא.
״את אסתר לוי?״ שאל אחד.
״כן… אני אסתר.״
השני חייך ברוך.
״אנחנו דוד ואלעד.״
שני הגברים האלה עמדו בפתח.
כשאמרו את שמם, כל הזכרונות שטפו אותי בבת אחת.
דמעות לא עמדו בעיניים.
חלק שני
הייתי המום.
לא מזהיתי לפי הפנים.
זיהיתי לפי העיניים.
המבט הרציני של הילדים הרעבים מהשוק.
״חיפשנו אותך שנים,״ אמר אלעד. ״לא ידענו אם את עדיין כאן.״
רגליי רעדו. החזקתי את המשקוף.
״פתחנו מאפייה,״ המשיך דוד, ״ועוד אחת, ועוד.״
נכנסו הביתה.
אלעד שלף לחם טרי מהשקית, הניח על השולחן.
הריח החמים הציף את הבית ובעיני, הזמן נעצר עשרים שנה.
״אני רק נתתי לכם תפוח אדמה,״ לחשתי.
דוד הניד בשלילה.
״אסתר,״ אמר.
״הענקת לנו כבוד.״
אלעד חייך:
״התייחסת אלינו כאנשים, כשכל העולם ראה צל.״
״בלי זה לא היינו מצליחים.״
ישבנו שעות.
נזכרנו בשנים הקשות, בעבודות כפיים, בלילות במחסנים. סיפרו איך אופה ותיק נתן צ’אנס ראשון ואיך הבטיחו לעצמם כילדים: אם יצליחו יום אחד, יחפשו את האישה שנתנה כשלא היה להם כלום.
כשנפרדו, עמדתי שעות בפתח.
חיבקתי לחם טרי אל לבי.
ורק עכשיו, אחרי שנים, סוף סוף הבנתי:
המעט של תפוחי אדמה פשוטים בשוק הישן
שינה את גורל שני חיים.
ושני החיים האלו שינו גם את שלי.
