יומן אישי, 24 בנובמבר
בבוקר רגיל בשוק הכרמל התל אביבי, מכרתי שוב את תפוחי האדמה החמים שלי עם מלח ולימון כמו בכל יום. קוראים לי רינה בן-דוד, ובעשרים השנים האחרונות אני מתפרנסת מצנוע ומתגוררת בדירת חדר בדרום העיר.
באותו בוקר, תוך כדי סידור הסל, נפל לי תפוח אדמה אל הרצפה.
“נפל לך תפוח אדמה, גברת,” שמעתי מאחורי. הסתובבתי, ועמדו מולי שני ילדים זהים למראה, רזים, לחיים שקועות ומעילי גשם ענקיים שכיסו אותם כמעט לגמרי. אחד מהם הרים את התפוח בזהירות, ניגב אותו במכנסיו והחזיר לי אותו. השני פשוט לא הוריד עיניים מהסיר המהביל.
“תודה,” חייכתי אליו. “מה אתם עושים כאן? ראיתי אתכם מסתובבים היום כמה פעמים.”
הגדול מביניהם משך בכתפיו. “סתם… עוברים.”
אבל הכרתי את ה”סתם” הזה יודעים היטב לזהות ילד רעב שמנסה להסתיר את הבושה.
בלי מילים מיותרות, לקחתי שני תפוחי אדמה חמים, עטפתי בעיתון, ודחפתי פנימה גם מלפפון חמוץ.
“מחר תבואו שוב,” אמרתי “תעזרו לי לסדר קצת קרטונים, בסדר?”
הם לקחו את המנה מיד, בלי תודה, הנהנו ונמלטו.
בערב, כשהשתדלתי להרים מיכל מים כבד, הופיעו שניהם שוב ועזרו לי רגע, בלי דורש או מבט נוסף. הם הניחו את המיכל מאחורי הדוכן. אז, הבכור שלף מהכיס שני מטבעות ישנים מנחושת.
“לנו היו של אבא,” לחש. “הוא היה אופה… עד שכבר לא היה.”
הילד הושיט אלי את המטבעות.
“אנחנו לא יכולים לתת אותם… אבל תוכלי לראות.”
הבנתי שהמטבעות הם כל רכושם בעולם.
“שמרו אותם,” חייכתי. “לאופים תמיד צריך מזל.”
ומאותו יום, באו בכל בוקר, קראו להם יותם וגלעד לוי. הבאתי להם קופסאות של חומוס, פיתות, לפעמים גבינה לבנה. הם הרימו שקים, סידרו קופסאות, ניקו את הדוכן. אכלו במהירות, בלי לומר מילה, כאילו פוחדים שמישהו ייקח מהם.
פעם שאלתי: “איפה אתם ישנים?”
“במקלט ברחוב עולי ציון,” ענה גלעד, “יבש שם… אל תדאגי.”
“דווקא דואגת,” אמרתי בנחישות, “לכן אני שואלת.”
יותם הביט למעלה: “אנחנו לא קבצנים. אנחנו עוד נגדל ויהיה לנו מאפייה כמו של אבא.”
היה בהם משהו. שקט פנימי, גאווה בלתי נתפסת לילדים בגילם.
אבל אחד הסוחרים, יצחק שוורץ, אחראי הביטחון בשוק, לא אהב את מה שראה. אשתו עם דוכן דגים שלא הצליח לייצר פרנסה, ולעומת זאת הדוכן שלי תמיד הומה.
בכל פעם שעבר, לחש בגנאי: “הפכת למלאכית? מאכילה דרי רחוב…” התעלמתי ועשיתי עצמי כלא שומעת.
ידעתי שלהסתבך איתו זה סכנה לילדים ראשונים. מאז קצת הפחתתי סיפוק פומבי נתתי אוכל בשקית, כאילו בקנייה; קראתי להם מאחורי הדוכן. הילדים הרגישו, לא שאלו כלום.
באחד הימים הקרים, כשכמעט כולם נטשו את השוק, יותם ניגש ושאל:
“זה בגללו… נכון?”
הנהנתי. “לא רוצה שיהיה לכם צרות. לא כל אחד מבין למה עוזרים לאחרים.”
“אם יהיה מסוכן,” אמר גלעד בשקט, “נפסיק לבוא.”
הלב שלי התכווץ. ילד שמוכן שוב לישון ברחוב בשביל לא להסתבך.
החורף הגיע מוקדם. השוק הלך והתרוקן, הקונים התמעטו, וכסף בקושי נשאר. יותם וגלעד הופיעו פחות, לפעמים רק אחד, לפעמים בכלל לא. בכל בוקר חיכיתי, מביטה אל קצה הרחוב. יום אחד לא באו. גם לא למחרת, גם לא השבוע.
אחרי שבוע יצאתי לרחוב עולי ציון. כל שכן שדיברתי עמו אמר שהמקלט ננעל העירייה סגרה. בליל הסגירה עזבו הילדים, אף אחד לא ידע לאן.
התיישבתי על הספסל, הבטתי בריצפה. כבד לי בלב, חזרתי שקטה לבית הריק.
החיים הרי לא עוצרים בשביל אף אחד.
עברו השנים. שוק הכרמל נדעך עד שנסגר. אני יצאתי לפנסיה, המשכתי לחיות בגפי בדירה, לפעמים מבשלת לעצמי עוד תפוחי אדמה וחושבת עליהם.
האם שרדו. האם נמצאים יחד. האם פתחו מאפייה כמו שחלמו.
מעולם לא סיפרתי לאיש. מעולם לא שכחתי.
בוקר סתווי אחד, רעש מתחת לחלון. שני רכבי יוקרה חונים ברחוב הצר. גיחכתי לעצמי, וחשבתי שטעו בדרך.
דקות ספורות צלצול בדלת. פותחת בזהירות, עומדים מולי שני גברים גבוהים, לבושים אלגנט.
“זו את, רינה בן-דוד?” שאל אחד.
“כן…”
“אנחנו יותם וגלעד.”
עם שמם, עשרים שנה הלכו לאחור. לא הכרתי אותם בפנים אלא במבט.
מבט של אותם ילדים מהשוק.
“חיפשנו אותך שנים,” אמר גלעד, “לא ידענו אם את גרה עדיין כאן.”
ידי רעדו, נשענתי על הדלת. “פתחנו מאפייה,” המשיך יותם, “ואז עוד אחת, ועוד אחת…”
נכנסו פנימה. גלעד פתח שקית, הניח לחם חם על השולחן. הריח הציף את החדר. לרגע הכל היה כאילו לא עברו שנים.
“אני רק נתתי לכם כמה תפוחי אדמה…” לחשתי.
יותם הניד ראשו לאט. “נתת לנו כבוד.”
גלעד השלים: “דיברת אלינו כמו אל בני אדם, כשאף אחד אחר לא.”
“בלי זה,” אמר יותם, “לא היינו מצליחים.”
דיברנו שעות. נזכרנו בימים הקשים, בסיפורי העבודה המפרכת, בלילות במקלטים. סיפרו איך אופה מבוגר נתן להם סיכוי ראשון ואיך לא שכחו לעולם את ההבטחה לעצמם שאם יצליחו, יחפשו אותי.
בלכתם, עוד חיבוק גדול, אני עומדת בפתח, מחזיקה לחם טרי ללב.
בפעם הראשונה הבנתי עד הסוף כמה תפוחי אדמה פשוטים בשוק ישן, שינו לעד לא רק את עתידם, אלא גם את חיי שלי.
היום, יותר מתמיד, ליבי מלא הכרת תודה ותובנה לעולם אין לדעת איזו פעולה קטנה שאתה עושה לאחר, תוכל לשנות חיים.
