רועי, החתולות האלה חיו כאן עוד לפני שהכרנו. למה שאתה מבקש ממני שאעיף אותן עכשיו? ענתה להדס בקור קרח. מה שאתה מציע, זה פשוט בגידה
הדס התגוררה בעיירה קטנה ומלאת ירק בשפלה. בקיץ הרחובות נבלעו בצל עצי הברוש והאקליפטוס, וגם בגינות הבתים פרחו כלניות ורקפות כבר מהחורף ועד סוף האביב, וריח אדמה רטובה אפף את השכונה. במקום כזה, הלב נפתח להרהורים על החיים, על שמחה ועל מה באמת חשוב
את אמא של הדס היא לא זכרה. היא נפטרה כשהייתה בת ארבע בלבד, ואת הילדה גידלה דודה יעל שמעוני. חייה של יעל לא התמלאו בזוגיות: לא נמצא לה איש שאהב אותה באמת, אולי בגלל נכות ברגל ואופי ביישני. את כל האהבה והחום שלה השקיעה בדס. הדס חיבקה אותה המון והייתה אסירת תודה וקראה לה בלי רשמיות “אמא יעל”.
אמא יעל! חזרתי, קראה בקול גבוה בכניסה לבית אחרי בית הספר, ואחרכך גם אחרי הלימודים במכללה.
מותק שלי! מה נשמע?
הדס למדה לקרוא מוקדם אמא יעל השקיעה בה המון, הקריאה לה בקול סיפורים, במיוחד כאלה על בעלי חיים וציפורים. הערבים הללו, עם ספר וחיבוק, הפכו להרגל של שתיהן.
באופן טבעי, כשמלאו להדס שתים עשרה, הביאה הביתה גור חתולה בוכה.
אמא יעל, כל כך מסכנה היא. קטנה, נטושה אף אחד לא רצה אותה, אמרה והדמעות נחנקו בגרונה.
הדסה, הבה ניקח אותה אלינו, יעל חיבקה אותה חזק.
כך הגיעה מיקה לבית. כמה שנים לאחר מכן גם יעל החזירה יום אחד מהעבודה קופסה קטנה.
תארי לך, הדס, מצאנו בכניסה לעבודה קופסה עם גורי חתולים. מה נעשה עם זה? חלק חילקנו בין החברות, סיפרה בעייפות.
וואו, עכשיו יש לנו שתיים! איזה כיף!
הדס שמחה בבואה החדשה. מיקה תחילה הביטה בגור בזלזול, ואז התקרבה אליה, הריחה, תפסה בעדינות בעורפה ומיהרה לשאת אותה איתה לספה, שם החלה ללקק אותה כאילו הייתה אמא שלה.
השנים עברו. הדס לקחה יותר ויותר אחריות: הכינה ארוחות, ניקתה, הלכה לסופר, ידעה בדיוק אילו תרופות אמא יעל נזקקה להן, הכירה כל רופא וליוותה אותה לסניף קופת חולים. שתיהן הרגישו בנוח יחד קראו, שוחחו על סרטים והצגות, שיתפו הכל.
ואז פגשה הדס את רועי, בתערוכה במרכז בת-ים. לשם שינוי היא שיתפה הכל עם אמא יעל, וזו שמה לב מיד לקטנה של דאגה. היה בה משהו שגרם לה להרגיש לא שלמה עם רועי, אבל אמרה לעצמה שזה רק קנאה קטנה או דאגה מיותרת.
הדס עברה לגור עם רועי בדירה שכורה בגבעתיים. הביקורים בבית אמא יעל הפכו לתקופתיים פעם בשבוע, לפעמים פעמיים, בימי שלישי ובשבתות. בשבת ניסתה לגרור את רועי לביקור, אבל תמיד נמצא לו תירוץ להישאר בבית.
הדס, יש שם את החתולים האלו… יש ריח, יש שיער, קערות אוכל בכל מקום. איך בכלל גרת שם?
רועי עיוות את פניו, נשך שפתיים, והדס רק חייכה באדיבות וניסתה למתוח בגבול ההומור.
רועי, אין לך מושג איזו שמחה הם מביאים!
איזה שמחה כבר אפשר לקבל מהם?
הם עושים שטויות! מתגלגלים מכות אחד בשנייה, רודפות אחר פקק, מגלגלות כדורים, משחקות בסרטים, מגרגרות על החזה… אין דבר יותר מנחם מזה!
טוב, הדס, אני לא גבר של חתולים. אל תיעלבי, אמר בקור. יש לכן את הזמזומים שלכן ניקיון, שיחות, מריבות. אני אשאר בבית. את רק תכיני משהו טעים, וארגיש געגוע…
כשהגיעה המחלה, אמא יעל החלה להיחלש. הדס מצאה את עצמה מבקרת כמעט מדי ערב. היא הציעה לרועי לשקול מעבר לדירה של יעל, אבל הוא סירב בתקיפות והדס נקרעה בין נאמנות לשתי אהבותיה.
הטיפול בבית רק גבר: כביסה כל יום, ניקוי רצפות עם סבון אנטיבקטריאלי, וריח יבש של מחלה וזקנה חלחל לחדרים. הדס דאגה, אבל גם ידעה: הסוף קרב…
אמא יעל הלכה לה בבוקרו של פסח. באותו לילה הדס נשארה לידה דיברו בלחש, ואז הקריאה להדס ספר. השאירה אור לילה דולק והלכה לישון.
ציוץ ציפורים העיר אותה. התמתחה, שטפה פנים ורצה לחדרה של יעל:
אמא יעל… אמא…
הרימה טלפון.
רועי… אמא נפטרה, קולה החנוק בבכי הדהד באפרכסת.
אחרי הלוויה נפער חלל ענקי בלבה של הדס. הדמות הקרובה אליה ביותר נעלמה. באותו בוקר מצאה על הרצפה מכתב וירושה הזכויות על הדירה.
“ביתי היקרה הדסה,
יודעת אני כמה קשה לך. אין מי שיחבק או ינחם. אמך הלכה מזמן, לא היה לך אבא. רק אני נשארתי.
דעי, אהובתי, שאני אוהבת אותך בכל ליבי. בכל רגע שקשה או שמח אני איתך, בדרך נסתרת.
הדירה שלך. היא תמיד הייתה שלך, אבל עכשיו היא באמת שלך. לבחורה טוב שיש לה פינה משלה, קטנה אבל באמת שלה.
ויש לי רק בקשה אחת: שמרי על הזקנות שלי. מיקה וקשת, הן בידייך עכשיו.
והכי חשוב: היי מאושרת! שלך, אמא יעל”
הדס לא הפסיקה לבכות. ליטפה את מיקה וקשת, חיבקה אותן קרוב לליבה, לחשה להן מילות אהבה. הן היו לה משפחה.
היא החליטה לעבור לדירה של אמא יעל. היה הרבה מה לעשות: לנקות, לסדר, להשקיע בחתולות ולבנות חיים חדשים.
רועי סירב לעבור איתה.
הדס, בואי נחיה בנפרד בינתיים. אני פשוט לא מסתדר עם החתולות שלך. ובכלל, יש שם איזה ריח סבתאי שאי אפשר להתפטר ממנו… עיניו הכחולות התכהו.
הדס כאבה, אבל הכאב העמוק על אובדן אמא יעל העמיק על כל רגש אחר.
עם הזמן התאוששה. שיחקה עם החתולות, קראה שוב את הספרים האהובים, החליפה וילונות, כיבסה שטיחונים. רועי הגיע פחות ופחות. זה נעשה קל יותר, ככל שביקרו פחות.
לילה אחד דפיקה בדלת.
רועי? שלום, כנס, אמרה בחיוך קלוש.
הדס! התגעגעתי! חיבק אותה חזק. איזה בית חמים! ואין ריח! סוף סוף נפטרת מהן?
הדס התרחקה מיד.
מה זה “נפטרת”?
החתולות האלה זכרונות מסבתא. תמיד היה פה מסריח. שיער, קערות…
רועי ניגש לסלון.
הן עדין כאן?
מיקה גלגלה כדור צמר, וקשת התגרדה בשקט בעצלתיים.
רועי, החתולות האלה כאן עוד לפני שהכרנו. למה שאעיף אותן? קולה היה קר.
אל תהיי ילדה. הדירה מדהימה! צריך לעשות שיפוץ, לקנות ריהוט, להתקדם. ולפנות את החתולות!
הוא נעמד מולה, קרוב מדי, והשקיף לה בעיניים. הדס עמדה איתנה.
רועי, מה שאתה דורש, זו בגידה.
זה לא בגידה, זו הבנה. אני לא מציע לזרוק אותן לרחוב! נמצא להן בית מחסה, אני אפילו אתרום כסף רק שייקחו אותן!
אתה אפילו “תתרום”? אתה לא מבין. אני לא מסוגלת להיפרד מהן. הן שייכות לי, אני להן הן המשפחה שלי!
הדס, מספיק. תחשבי על העתיד: קריירה, חתונה, ילדים… השעון מתקתק…
תחליטי, יקרה. או משפחה איתי או שאני הולך.
רועי נשמע בטוח בעצמו, ובטוח שהדס תיכנע. אך השקט שלה הלחיץ אותו. לא קפצה להזדמנות אפילו לא להגדרה לעבוד על חתונה או ילדים. בעיניה רק עייפות והיא הוסיפה להיות רחוקה.
רועי בהה בה, לא מבין. בשביל הדס, אלו בכלל לא “סתם” חתולות. הן קשר חי עם אמא יעל, פיסה מהעבר, הלב, הבית.
ופתאום תקפה אותה בהירות נוקבת: היא לא יכולה לשאת חיים עם דרישה לאהוב פחות ולבחור בין מי שאהבה. הלחץ בניהם היה גדול יותר מכל רגש אחר. אהבה לא מתקיימת תחת אולטימטומים.
איך היא תביא ילדים עם מישהו שמבקש ממנו לזרוק מה שגדלה עליו ועם אמא יעל הצילה?
רועי, לך. אני צריכה להחלים. עוד לא עיכלתי את לכתה של אמא יעל, ואתה מציב לי תנאים. לך.
אני אלך! אבל תזכרי אני לא אחזור להתחנן, את לא באמת שווה את זה!
טרק את הדלת, כלי הזכוכית בארון רעדו. מיקה וקשת קפצו בבהלה, והדס הרגישה את הבטן מתכווצת.
היה לה כואב ובוזמנית הקלה גדולה. התיישבה בסלון, חיבקה את החתולות הזקנות שלה, קברה פנים בפרווה החמה שלהן:
בנות שלי, אהובות שלי! לא אתן אתכן לאף אחד! אתן המשפחה שלי, אתם שייכות אלי! אמא יעל, שמעת? לא אתן אותן לאף אחד!
כמה ימים אחרי, בדרך חזור לעת ערב, הבחינה ברועי ליד הבניין. הוא הביט לחלונו של “הבית של החתולות”, אולי קיווה לדבר.
כשראה אותה פנה אך הדס הרימה יד לעצירה, עברה מולו וקראה:
לא, רועי. אני נשארת עם החתולות! ונכנסה לבניין.
הדלת נסגרה אחריה וחתמה את הפרק. החתולות חיו את שנותיהן האחרונות בחום לבה ונוכחותה של הדס.
כל צעד, כל גרגור וכל פרווה הייתה תזכורת לאמא יעל, לילדות שטופת אור ולנעורים חמימים.
כי משפחה זה לא רק דם זו החמלה, האכפתיות, הבחירה להיות שם. זו אהבה ללא תנאי, ללא מיקוח.
ובית שיש בו אהבת אמת אין בו מקום לבגידה. משפחה נאמנה תמיד מחבקת, תמיד שומרת.
והכי חם בעולם, כשבפינה מגרגרת באהבה תחנת כוח קטנה ופרוותית זו תחושת בית אמיתית.
