ניסן, החתולות האלו גרות כאן עוד מהתקופה שלפני שהכרנו. למה שאוציא אותן מכאן? שאלתי בקור רוח. מה שאתה מציע לי, זה בגידה
אני, תמר בר-אל, גרה ביישוב קטן ומלא ירק בגליל. בקיץ, הרחובות נסגרים על ידי עץ הברוש והחרוב, והגינות פורחות מהרגע שמתחמם ועד ספטמבר. בכל רגע כזה אפשר היה לשבת על המרפסת ולהרהר: על אושר, על משמעות, על מה שבאמת חשוב
אימא שלי נפטרה כשהייתי קטנה. גידלה אותי דודה יעל, בת דודתה של אימי, אותה קראתי “אימא יעל”. לא הייתה לה משפחה משלה, וגם הליכה לא קלה: מאז ילדותה צלעה. כל החום והאהבה שלה עברה אלי. הערכתי אותה כל כך. אף פעם לא הרגשתי לבד.
אמא יעל, חזרתי הביתה! הייתי קופצת במסדרון אחרי בי”ס, אחרי טיולים וגם כסטודנטית.
איך היה מתוקה? ספרי הכל!
הייתי ילדה שאוהבת לקרוא אמא יעל לימדה אותי מהר. קראנו יחד סיפורים על חיות, ציפורים, חרקים. ערבים עם ספרים זו הייתה המסורת שלנו.
באיזה יום, בגיל שתים עשרה בערך מצאתי גור חתולים שרטוב כולו ובכה.
אמא יעל, הוא כל כך מסכן, אף אחד לא רוצה אותו אמרתי בקול רועד תוך שאני מחבקת אותו לשולי הסוודר.
תמר, ניקח אותו אלינו, חייכה וחיבקה אותי.
כך נכנסה הדס, החתולה הראשונה, לביתנו. כמה שנים אחרי זה, אמא יעל חזרה מעבודה עם עוד קופסא
תמר, לא תאמיני, מישהו השאיר קופסה עם גורים מחוץ למשרד. כל אחת לקחה אחד. הבאתי גם לנו אמרה בעייפות.
יש! עכשיו שתיים אצלנו! איזה כיף!
קיבלה הדס את הגור החדש שקראנו לה גפן די בהשלמה. רחצה אותה כמו אמא שלה, גררה לספה והשגיחה עליה.
הזמן עבר. הפכתי מתבגרת לאישה. נטלתי על עצמי יותר אחריות: ניקוי, בישול, קניות, תרופות. זכרתי כל רופא, ליוויתי את אמא יעל לבדיקות. שתינו, יחד, היינו טוב לנו. קראנו, צפינו בסרטים ודיברנו על כל דבר.
כשנכנס לחיי ניסן, הכרתי אותו בגלריה לאמנות. לא הסתרתי ממנו דבר. אמא יעל הרגישה משהו מוזר בו אולי, סוג של מתח לא מוסבר, אבל שכנעה את עצמה שזו רק דאגה אימהית.
רצתה בטובתי הרשתה לי לצאת לעצמאות מלאה. אני וניסן שכרנו דירה יחד.
פעמיים בשבוע הגעתי אליה בשלישי ובשבת. בשבתות ניסן כמעט תמיד היה מוצא תירוץ לא לבוא.
תמר, יש שם את החתולות האלו את לא מרגישה שהן מלכלכות? הריח, השיער, הקערות איך חיית עם זה?
הייתי צוחקת, מנסה להקליל.
ניסן, אתה לא מבין כמה שמחת חיים יש בהן!
באמת, מה שמחה? הן רק שורטות ורצות
הן מגלגלות כדור, משתוללות עם גרביים, מניעות זנב, ונרגעות עליי, מגרגרות לי על החזה
טוב, תמר, סליחה אבל אני לא אוהב אותן. הן מוזרות. את והאמא שלך נקיונות, שיחות אני מעדיף להישאר בבית. רק תכיני משהו טעים, אני אתגעגע.
כשאמא יעל החלה להרגיש פחות טוב, ביקרתי אותה כמעט כל יום. הצעתי לניסן לעבור לדירה אצל הדודה, אבל הוא סירב. הייתי נקרעת בינהם: ניסן מצד אחד, החתולות ודודה יעל מצד שני.
עבודות הבית התרבו: כביסה יום-יומית, שטיפת רצפה בחומר ניקוי, ריח מחלה שמעמיק. הבנתי שסוף קרב…
אמא יעל הלכה לעולמה בשקט מוקדם בבוקר, בצמוד אלי. לחשנו בלילה, הקריאות, האור הקטן, הספר שקראתי לה. נרדמתי לידה.
התעוררתי עם ציוץ הציפורים. רחצתי פנים ורצתי לחדרה.
אמא יעל לא…
הרמתי טלפון.
ניסן, אמא שלי איננה בכיתי לתוך השפופרת.
אחרי ההלוויה, נשארתי יתומה. על השולחן מצאתי מעטפה: צוואה ומכתב אישי.
“לתמר שלי היקרה!
יודעת כמה זה כואב. אין מי שילטף או ינחם. אמא שלך עזבה אותך כילדה, אבא לא נוכח. רק אני.
אני אוהבת אותך! דעי זאת. בכל רגע שמח או עצוב, אני איתך.
הדירה שלך, מתוקה. מאז ומעולם נועדה לך. גם אם פשוטה, טוב שיש בית בטוח.
אני מבקשת: תשמרי על הדס וגפן, האהובות שלי. הן זקוקות רק לך.
ושיהיה לך טוב, אהובה.
אמא יעל שלך”
קראתי ובכיתי, חיבקתי את החתולות, סיפרתי להן שהכול בסדר. הן היו הקשר האחרון לאמא יעל.
החלטתי לעבור לדירתה. צריך לסדר מחדש, לטפל, להתחיל דף חדש.
ניסן כבר לא רצה לבוא.
תמר, נגור קצת בנפרד. אני לא יכול עם החתולות שלך, וגם הריח של הזקנה הסתכל בי במבט קר.
פגע לי בלב, אבל כאב האובדן גבר על הכול.
אחרי חודשים בהם הכלתי אותו פחות ופחות, נשארתי לבד עם הדס וגפן. שיחקתי איתן, קראתי, החלפתי וילונות, כיבסתי שטיחים. הקשר עם ניסן דעך ונעלם.
יום אחד, דפיקה בדלת.
ניסן? בוא כנס, חייכתי בנימוס.
התגעגעתי! חיבק. איזה בית יפה! הריח נעים! סוף סוף נפטרת מהחתולות?
התרחקתי בצינה.
מה פירוש נפטרת?
מה, החתולות של הזקנה הן מסריחות! זוכרת איך היה פה?
נכנס לסלון, ראה אותן.
הן עדיין כאן?
הדס שיחקה בזנב, גפן רחצה כפה.
חתולות אלה חיו פה עוד לפני שהכרתיך. למה שאפטר מהן? עניתי.
מה פתאום להיתקע איתן? צריך לשפץ, להחליף ריהוט, להוציא אותן!
ניסן התקרב מלפנים, הביט בעיניים. החזקתי מבט.
ניסן, זה בגידה.
תמר, זה לא בגידה זאת פרקטיות. לא שאפוק אותן, פשוט נמסור לעמותה. אני אתן כסף בשבילן שם. רק שיעלמו.
כסף? אתה לא מבין אותי. אני לא מסוגלת למסור אותן. הן המשפחה שלי.
תמר, תתבגרי. תחשבי על עתידך: קריירה, נישואין, ילדים. הזמן רץ
תחשבי מה את רוצה. או איתי, או החתולות.
ניסן היה משוכנע שייכנעתי. אבל שתיקתי כבר הטרידה אותו. לא הבטחתי חתונה, לא הצגתי התלהבות רק עייפות וריחוק.
לא הבין: עבורי הן לא היו עוד שתי חתולות זקנות, אלא זיכרון חי מאמא יעל, ילדות ואהבה.
פתאום הבנתי: איני מוכנה ללחץ ואולטימטומים. לא כך צריכה להיראות אהבה.
איך אחשוב על ילדים עם אדם שדורש להיפטר מאלה שגידלנו יחד?
ניסן, תצא בבקשה. אני צריכה זמן לעצמי. אני עוד לא נרגעתי מאז שאמא יעל נפטרה. לך.
אני הולך! אני לא אתחנן, לא שווה לי!
סגר בחוזקה את הדלת, הגביעים בארון רעדו, החתולות קפצו על הספה, ואני התכווצתי.
הרגשתי קלילה חופש מוזר. התיישבתי על הספה, חיבקתי בחוזקה את הדס וגפן, טמנתי ראשי בפרוותן החמה:
ילדות שלי, מתוקות שלי! אני לא אתן אתכן לאף אחד! אתן כל המשפחה שלי. אמא יעל, שומעת? אתן שלנו. אף אחד לא ייקח!
ימים אחר כך, בדרך הביתה מהעבודה, ראיתי את ניסן עומד ברחוב, מביט לחלון “דירת החתולות”. רצה לפגוש בי, כנראה.
הרמתי יד, סימן ברור לא להתקרב:
לא ניסן, לא! אני נשארת עם החתולות! ונכנסתי לבנין.
הדלת נסגרה ונגמר הסיפור של בחורה אחת ואיש אדיש.
החתולות המשיכו לחיות עד יומן האחרון, וכל צעד שלהן, כל ליטוף, כל גרגור שקט היו שזורים בילדותי, באמא יעל, באהבה העקבית שקיבלתי.
כי משפחה היא לא רק דם, היא הלב שמקרב ונותן. דאגה, נוכחות, נאמנות בלי תמורה.
ולבגידה אין מקום. איפה שיש אהבה, יש אמון ורק נאמנות.
כי נקי איפה שלא מלכלכים, וחם איפה שמחבקים בלב.
וכשחתולה מגרגרת לידי, הבית באמת נעשה חם.
