עומר, החתולות האלו גרות פה עוד מהתקופה שעדיין לא היית בתמונה. למה שאפטר מהן פתאום? ענתה להילה בקור רוח של פקידה במשרד הפנים. מה שאתה מציע זה בגידה, אתה קולט?
הילה חיה ביישוב קטן במרכז הארץ, מוקף בעצים, שיחי חרוב, עם ריח יסמין שנישא באוויר בערב. בחודשי האביב הגינות מתמלאות בצבעים, ושבילי מושב מסתירים סודות של ילדות, געגוע ונחת רוח.
אמא של הילה נפטרה מזמן, ועוד כשהייתה תינוקת לקחה אותה תחת חסותה הדודה שלה דינה רוזן. אישה נחבאת אל הכלים, מגבילה את כף רגלה במדרכה, ובעלה? אפילו גוגל לא מצא. אבל כל אהבתה שלא יצאה לאוויר העולם הועתקה כולה להילה. הילה העריצה את דודה דינה, שחינכו לקרוא לה פשוט “אמא דינה”.
אמא דינה, חזרתי! קולה של הילה התגלגל במסדרון בכל יום, אחרי בית הספר, אחר כך אחרי קורס במכללה.
מתוקה שלי, איך עבר היום? חייכה אליה דינה, חותכת לה ענב מהאשכול.
הילה ידעה לקרוא עוד לפני שרוב הילדים הספיקו למרוד. אמא דינה הייתה יושבת איתה אחר הצהריים ומקריאה ספרים במיוחד כאלה עם חיות ישראליות, ציפורים מדבריות, וחרגולים ששרים על עלים. כל ערב כזה הפך לטקס שחוזר על עצמו.
יום אחד, כשהייתה בת שתים-עשרה, מצאה ברחוב חתלתולה מייללת.
אמא דינה, היא מסכנה, זרקו אותה, אין לה בית! הילה נשנקה מדמעות.
בואי, מתוקה, ניקח אותה הביתה, חיבקה אותה דינה.
וכך נולדה החברות עם טופי. שנתיים אחרי, דינה עצמה הביאה מהעבודה קופסה ובה גור קטן נוסף.
תדמייני, הילה, מישהו פשוט השאיר על יד הדלת קופסה של גורים. אני והבנות חילקנו בינינו, סיפרה דינה, פורקת את השקיות במטבח.
אמא דינה, עכשיו יש לנו שני חתולות! איזה אושר!
הילה התאהבה בשניה. טופי, בציניות של חתולה מנוסה, התבוננה מצידה, קירבה את האף ולקחה את הגורה בפה אל הספה. שם החלה ללקק את הקטנה במיומנות של ביילת.
הזמן חלף. מקום הפך לבית, ומטלות לא חסרות: נקיונות, קניות, קופונים לסופרפארם, וביקורים עם אמא דינה לרופאים מקופת חולים כללית. הילה ידעה בדיוק איזה תרופות צריך ואיזה רופא הכי סבלני. שתיהן היו צוחקות, בוכות ומנתחות סרטים ישראליים.
כשעומר נכנס לתמונה בחור שהכירה בפסטיבל אקו-תל אביב לא ניסתה להעמיד פנים. דינה הרגישה קצת מתוחה בפגישה ראשונה, הריח בו משהו לא ערקי לגמרי. אבל שכנעה את עצמה שזו רק קנאה של אמא.
העיקר שהילה תהיה מאושרת. וכך עזבה אותה אל החיים הבוגרים הילה ועומר מצאו דירה להשכרה בלב רמת גן.
כעת, הילה הגיעה אל אמא דינה פעמיים בשבוע שלישי ושבת. בשבתות הייתה גוררת את עומר, אבל לו תמיד הייתה איזו “התחייבות דחופה”.
הילה, תביני כל החתולות, אוכל שלהן, שערות בכל מקום, איך גרת שם?
עומר קימט את האף, הילה התגלגלה מצחוק.
עומר, כמה שמחה הן מביאות! הכריזה.
אה, ממש שמחה, לחש עומר, מסתייג.
תקשיב, הן מגולגלות בחוטים, רצות אחרי דובי, מזמרות על הווטרינר, משחקות בגומיות של ברוקולי! כשהן שוכבות על החזה הלב דופק כמו תוף בצופים!
לא, הילה, חתולים זה לא בשבילי, פסק עומר, מחריש מבט. ואני אשאר בבית, תביאי לי משהו טעים ונחזור לעניינים…
עם הזמן דינה התחילה לרדת בבריאות, והילה התייצבה מדי יום, מתמרנת בין עבודה באדמה לכבס בגדים, רצפה באקונומיקה, ומרק עוף בשישי. הריח של מחלה זחל בכל פינה, והלב של הילה מחץ עצבות.
דינה הלכה לעולמה בשקט, רגע לפני הזריחה. באותה לילה שוחחו בלחש, אחר כך קראה הילה ספר. היא נשארה על יד המיטה, משאירה מנורת לילה דולקת.
הציוץ העיר אותה. שטפה פנים, פתחה את הדלת:
אמא דינה אמא…
הרימה את הטלפון.
עומר, אמא הלכה, לחשה בבכי, מעירה אותו בן רגע.
אחרי ההלוויה הכול נהיה ריק. אדם יחיד, אהוב, איננו. בבוקר ההוא, ליד המיטה, מצאה הילה מעטפה צוואה ומכתב.
“למתוקה שלי, הילה,
אני יודעת כמה כואב לך. אין מי שיחבק, תנשק, ירגיע. אמא שלך הלכה כשהיית קטנה, אבא לא היה. נשארנו רק את ואני.
אני כל כך אוהבת אותך! לעולם אל תשכחי אני איתך, גם כשתשמחי, גם כשתבכי.
הדירה שלך עכשיו ותמיד היית, אבל עכשיו באופן רשמי. יותר נעים לדעת שיש בית, גם ישן וגם מלא זיכרונות.
הילה, בקשה אחרונה תשמרי לי על טופי ועל קיווי. להן נשארת רק את.
ושיהיה לך טוב, אהובה שלי!
אמא דינה.”
הילה קראה עוד ועוד, בוכה ומלטפת את החתולות. אלו, בדרכן, שימשו לה עוגן מוצק שנשאר.
החליטה לעבור לגור בדירה של דינה, לעשות שם סדר, להוריד תמונות ישנות, ולבנות לעצמה עתיד. עומר לא רצה לבוא.
בואי נפריד כוחות בינתיים. החתולות שלך, והריח הזה של זקנים לא בשבילי, עיניו כהו.
כאב להילה, אבל האבל השתיק הכול.
עם הזמן האוויר התבהר. היא החליפה וילונות, כביסות בלי סוף, סדרה ספרים, ומילאה את הלילות במשחקי קיווי וטופי. ועומר התרחק, ממש כמו נייד ב-1% סוללה.
ערב אחד היה צלצול בדלת.
עומר? כנס, חייכה, מנומסת.
הילה! התגעגעתי! חיבק אותה וואו, נהיה פה ממש חמים, אפילו לא מסריח! סוף סוף זרקת את החתולות?
הילה התרחקה במהירות.
מה זאת אומרת “זרקת”?
החתולות האלו של הסבתא הרי הן רק מפריעות. זוכר איך היה הריח שערות, קערות…
התיישב, רצה לראות אותן לא נכנסות לו לפריים.
טופי התגלגלה על השטיח, וקיווי ניקתה את עצמה בתנועות פילאטיס.
עומר, הן גרו פה לפני שהכרנו. למה להיפטר מהן? שאלה, עיניה קרות.
תפסיקי, הילה. צריך לשפץ, להביא ריהוט אמיתי ולנקות מהן את כל הבית.
הביט בעיניה מקרוב. הילה עמדה בלחץ, דאגה להישאר קרירה כמו טחינה עזוז.
עומר, מה שאתה מבקש זאת בגידה.
אל תגזימי, זה שכל ישר, אני אפילו מוכן לשלם לעמותה שישמרו עליהן!
וואו, אתה אפילו “מוכן לשלם”? אתה לא רואה הן חלק ממני, הן המשפחה שלי. אני לא מוותרת.
די, תחשבי על העתיד, קריירה, חתונה, ילדים את כבר לא בת שש-עשרה! תחשבי טוב או אני, או החתולות.
עומר, בביטחון של שף בפיצה משפחתית, היה בטוח שהיא תסכים. אבל הילה לא נראתה מתלהבת, לא חלמה על טבעות בעיניים, הייתה רק עייפה מהחיים.
הוא התבונן בה וניסה להבין מה הבעיה. חתולות מבחינתו הן שיער בעיניו, לא יותר. אבל הילה הרגישה שזו משפחתה הקשר האחרון לאמא דינה, לאורפוס התקווה והאהבה.
באותו רגע הבינה אין אהבה שמספיקה כדי להעמיד אולטימטומים. לא תהיה כאן ילדה, לא עם איש שמבקש לזרוק את המשפחה הקטנה יחד עם ארגז החול.
עומר, תצא בבקשה. אני צריכה זמן לעצמי. לא התמודדתי בכלל עם האבל שלי, ואתה שם עליי עוד תנאים. תצא.
בסדר! אני הולך, ואת תחשבי טוב-טוב! אני לא אחכה, אל תקשרי אותי לחתולות!
סגר מאחוריו את הדלת בעוצמה כזו, שהכוסות בארון רעדו ואפילו קיווי הזדקפה. ליבה של הילה התכווץ בדמעות.
היה לה כבד אבל פתאום גם קל. התיישבה וחיבקה את הזקנות הפרוותיות:
קטנות שלי, מתוקות שלי, אתם המשפחה האמיתית פה. אני שומרת עליכן, ושום עומר לא ישבור אותנו. תודה אמא דינה, אני! לא! מוותרת! עליהן!
ואחרי כמה ימים, בדרכה חזרה הביתה, ראתה את עומר בשכונה, עוקב אחרי החלון בהבעה של משבר בחיים.
במקום לעצור, הילה נפנפה קלות והמשיכה.
לא, עומר, אין פה מקום לתנאים. נשארת עם החתולות! לחשה, דלת הבניין נסגרת אחריה סוף סוף.
החתולות חיו איתה עוד שנים, וכל ליטוף, כל מיאו קטן, היה תזכורת לאמא דינה, לאהבת ילדים ולנעורים.
כי משפחה, בישראל כמו בישראל, היא הרבה מעבר לדם. זה כל מי שליבך מחבק, מי שנשאר, ומי שלא מתמקח על תנאי אהבה.
ואצלנו, איפה שלא מלכלכים תמיד נקי, ואיפה שמלטפים ומספקים חום תמיד, אבל תמיד, הבית יהיה מלא באור.
בסוף, אין כמו קול נהמת חתול חכם בפינה של הבית כדי להרגיש הכי בבית בעולם.
