הגשתי לה עוגייה ולחשתי: “לך חסר בית, ולי חסרה אמא”
רוח דצמבר נשבה בעוז בחשכת הלילה, ואני, דנה, עם שמלה דקה ותרמיל ישן, רעדתי בתחנת האוטובוס ברחוב אבן גבירול בתל אביב.
אני בת עשרים וארבע, אבל בבואי למראה נראיתי מבוגרת מזה. שלושה ימים ניסיתי לשרוד איכשהו, ורגליי היחפות כמעט לא הרגישו את המדרכה הקרה מתחתיי.
פתיתי גשם דק ירדו חרש על הרחוב. האנשים מיהרו הביתה, אל החום, ואני חיבקתי את עצמי, כמעט בלתי נראית לעיניהם, עוברת לידם בלי שישימו לב.
פתאום נעצרה מולי ילדה קטנה, אולי בת ארבע, לבושה במעיל חורף עבה, מחזיקה שקית נייר קטנה בידה.
קר לך? שאלה בקול תמים.
קצת, אבל אני בסדר, עניתי בשקר.
המבט שלה גלש לרגליי היחפות, והיא הושיטה את השקית.
זה בשבילך. אבא קנה לי עוגיות, אבל נראה לי שאת צריכה אותן יותר.
מאחור עמדה דמות גברית, כנראה אביה, עקב אחריה מבלי להתערב. לקחתי בשתיקה את השקית. העוגיות עוד היו חמימות, והריח החמים דקר את גרוני והעלה דמעות בעיניי.
תודה… לחשתי לה.
היא הסתכלה בי בעיניים חכמות מדי לגילה. את צריכה בית, ולי חסרה אמא.
קפאתי, לא ידעתי מה לענות. איך קוראים לך?
גפן. אמא שלי בשמיים. אבא אומר שהיא מלאך. את מלאך?
לא, אני לא מלאך, לחשתי. אני פשוט אדם שטעה.
גפן ליטפה בעדינות את לחיי.
כולנו טועים. בגלל זה צריך אהבה.
באותו רגע התקרב האבא.
שמי עידו. נראה לי שאת צריכה קורת גג. יש אצלנו חדר פנוי, לפחות ללילה אחד.
היססתי, אבל בסוף הסכמתי. הבית שלהם היה מלא בחום וניחוחות של חיים, ו”לילה אחד” הפך בסוף להרבה יותר.
עידו, שהתאלמן לפני כחצי שנה, וגפן, מילאו בי לאט לאט את הריקנות שהחזקתי בלב. סיפרתי להם איך איבדתי את עבודתי, איך כל החסכונות הלכו לטיפול באמא שלי, ואיך מצאתי את עצמי ברחוב.
עידו לא שפט אותי. להפך, עזר לי למצוא עבודה בספריה העירונית.
עם הזמן, הלב שלי נרפא. וגפן למדה שוב לצחוק, ולישון רק כשהייתי לידה.
יום אחד שאלה בעדינות: את תישארי איתנו לתמיד?
עידו הנהן בלי מילה. פתחתי את זרועותיי.
אם תרצו שאהיה כאן, אשאר.
גפן קפצה לזרועותיי.
עכשיו את אמא שלי.
הבנתי אז שמשפחה זאת לא תמיד דם. לפעמים הם פשוט אלה ששולחים יד כשאתה הולך לאיבוד.
אותו לילה קר התחיל בעוגיות והסתיים בבית. בפעם הראשונה אחרי שנים לא פחדתי מהמחר. הייתי בבית.
