את בהיריון בחמישייה, שישה שבועות, קבעה הרופאה בקור רוח, השליכה את האולטרסונוגרף למגש וציינה בקולה את המסקנה לפני שהסירה את כפפות הגומי שלה.
את מתכוונת להמשיך בהריון?
נעמה שתקה בעיניים מושפלות.
היא הייתה כבר בת ארבעים ושתיים, זה היה הילד הרביעי תוספת שהיא לא ידעה מה לעשות איתה. הכסף בקושי הספיק מהמשכורת ועד המשכורת, כל חודש מתחיל מחדש. הגדולות עדיין בתיכון, הקטנה רק השנה תתחיל כיתה א’, והיא כבר סופרת בראש את כל ההוצאות: שמלה חדשה, חולצה לבנה, תיק לבית הספר, שלא לדבר על מחברות וספרים… והנה עכשיו, כזאת “ברכה”.
אתייעץ עם אלעד, הבטיחה לעצמה בלב, נראה מה יגיד.
הייתי אצל הרופאה, סיפרה נעמה לאלעד בערב, אחרי הארוחה.
כן, אני בהיריון. שישה שבועות.
הוא עצר את הסכו”ם באמצע הביס.
אז מה, הולכים על זה? יהיה יפה שני בנים, שתי בנות. מושלם.
מושלם? ועל מה נחיה? השליכה לעברו את המספרים, את הדאגות על הגדולות, את כל מה שהקטנה עוד צריכה ובלב הרגישה שעוד לידה, בגיל כזה, במצב כזה, זה טירוף גמור.
אני מתחילה בדיקות לקראת הפלה.
אחרי שכל הבדיקות נעשו, נפלה עליה מועקה כבדה. כאב לה על הילדה הקטנה הזאת, שצומחת בתוכה. וודאי זאת בת… בלונדינית, מתוקה, שובבה.
בבוקר אחד, כשהייתה לחוצה בזמן, נסעה נעמה ברכבת הקלה בדרכה לקופת חולים. נדחקה בין האנשים, וכשהגיעה לתחנה, מעדה החוצה. לפתע משהו החליק מכתפה לא קלטה מאיפה. פתאום נפל לה האסימון: הרצועה של התיק שלה! גנבים פשוט חתכו ולקחו לה את התיק עם כל הכסף וכל תוצאות הבדיקות.
נעמה חזרה הביתה בידיים ריקות. חלק מהבדיקות הייתה צריכה לעשות מחדש, חלק הצליחה לשחזר.
פעם שנייה, כשיורדת מהאוטובוס, החליקה ונפלה ונפצעה ברגל.
פעם שלישית בטח אמות, חלפה בה מחשבה רווית פחד טיפה אמונית. היא החליטה: הילדה הזאת תיוולד. התפייסה עם זה.
ההריון התקדם היטב. באולטרסאונד השני כבר ידעה זו בת. ואז פתאום רעידה: הרופאה חשדה בתסמונת דאון.
את צריכה דיקור מי שפיר, הסבירה לה בעדינות. “זה תהליך מסוכן יש סיכון להפלה ולזיהום.”
נעמה התלבטה, ולבסוף הסכימה. ביום הבדיקות, נסעו היא ואלעד יחד למרפאה. אלעד נשאר לחכות בחוץ. היא נכנסה על רגליים רועדות.
הרופאה הקשיבה לדופק גבוה מדי.
נחכה קצת, אמרה. נכניס מגנזיום.
קיבלה מגנזיום, נשלחה להירגע במסדרון. כעבור זמן קראו לה שוב. הדופק התייצב, אבל העובר הסתובב עם הגב. ככה אי אפשר לקחת דגימה.
נחכה… אולי יסתובב פנים, חייכה הרופאה.
בפעם השלישית הכול הסתדר. העובר פנה לפנים, הדופק רגיל. התחילו לחטא את הבטן.
הקיץ היה בשיאו, החלון פתוח לאיוורור. האחות בדיוק ניגשה עם המגשים ופתאום יונה קפצה מן החלון והתעופפה בסערה בתוך החדר. בבהלה, האחות הפילה את המגש והציוד התפזר על הרצפה.
נעמה שוב חזרה למסדרון; הצוות זינק לגרש את היונה ולהכין סט כלים סטריליים חדשים.
מה קורה שם? אלעד שאל בדאגה.
יונה נכנסה, עשתה שם שמח.
“נעמה, זה סימן משמיים. בואי נחזור הביתה.”
וחזרו.
בסופו של תהליך, בזמן, ילדה נעמה בת.
היום היא כבר בת עשר.
בהירה, מתוקה, שובבה.
