יונתן חזר הביתה, נכנס למטבח, ועל השולחן חיכתה לו ארוחת ערב. מוזר, איפה יערה? חשב לעצמו. הוא עבר לחדר השינה, וראה את אשתו יושבת על הרצפה ומכניסה בגדים לתיק. את נוסעת לאנשהו? שאל יונתן. קיבלתי הפניה למרכז הרפואי בירושלים לבדיקה. יש חששות לא טובים, אמרה יערה לפתע בקול שקט. איזה חששות? הופתע יונתן. יש לך את מה שאמא שלך נפטרה ממנו? יונתן הביט באשתו, וליבו סירב להאמין למתרחש.
כבר כמה ימים שיונתן לא מוצא מנוח. הדאגה ליערה, שנמצאת לבדיקה בירושלים, לא נתנה לו מנוחה. הוא נשאר בביתם במושב שבשפלה, וחיכה לידיעות מיערה בדאגה ותקווה.
יערה מעולם לא התלוננה כך התרגל יונתן לחשוב שאין לה שום בעיה. הם חיו ביחד כבר שלושים שנה, גידלו שני ילדים. כל הבית נשען על יערה. בישול, ניקיון, כביסה הכל היה עליה. יונתן חשב שכך זה אמור להיות הרי גבר לא אמור לשטוף כלים או לעמוד ליד הכיריים.
וזה לא שהייתה עקרת בית בלבד יערה עבדה כרואת חשבון באותה החברה שבה עבד גם הוא. יונתן היה רגיל להתלונן מדי ערב על עייפות מהעבודה, ולשכב על הספה עם הטלוויזיה, בעוד יערה עברה מיד למטבח, הכינה ארוחת ערב ואת הארוחה למחר, שטפה כלים, סדרה את הבית, כיבסה וגיהצה. הבית תמיד היה נקי, חמים ומסודר, ועל השולחן חיכו מאכלים טריים. יונתן לא אהב לאכול אותו דבר יומיים ברצף, ולמען שלום הבית הייתה יערה מבשלת בכל ערב מאפס. אף פעם לא שמעה תלונה מפיה, אף פעם לא ביקשה עזרה וגם הוא לא העלה בדעתו להציע. למה? זה הרי “לא לגברים”.
כשיערה לקחה חופשה ליום אחד כדי ללכת לבדיקה, יונתן הופתע:
מה קרה? את חולה? שאל בדאגה.
אני מקווה שלא, ענתה יערה. פשוט לא מרגישה טוב בזמן האחרון.
אולי תיקחי ויטמינים? בכל זאת, אביב
אולי גמגמה יערה.
בערב, כאשר יונתן שב מהעבודה, הודיעה לו יערה שעליה לנסוע לירושלים לבדיקה.
מה? למה? תמה.
יש חששות בקשר לבריאות שלי. קיבלתי הפניה למרכז הרפואי.
חס וחלילה, מה זה כמו שהיה אצל אמא שלך?
בינתיים אלו רק חשדות, ניסתה להרגיע אותו, אם כי בעצמה כבר דמעות עלו בעיניה, אחרי שבכתה קצת לבד כשלא היה בבית. כבר קניתי כרטיס לאוטובוס, אני נוסעת מחר בשמונה בבוקר. תאכל בעצמך, טוב? יש קציצות ואורז על הכיריים, בסלט במקרר. אני חייבת לארוז ולישון מוקדם.
כבר אכלת?
אין לי תיאבון, ענתה והמשיכה לארוז.
יונתן הביט באשתו ולא האמין שזה קורה להם. יערה, האישה הנמרצת שמעולם לא נראתה עייפה. ופתאום
נראה ששמתי הכל, אמרה.
אל תשכחי את המטען לטלפון, יעץ בעדינות.
נכון, מיד אשים תודה, יונתן. למה אתה לא אוכל?
גם לי אין תיאבון
העציבה אותך?
הממ הנהן.
הוא הביט בתיק שבו ארזה יערה ופתאום נזכר לפני ארבע שנים קנו את התיק לטיול שתכננו לאילת. כמה היא שמחה! בסוף לא נסעו בעבודה ביקשו מיונתן להחליף חולה, והמנהל הבטיח לו בונוס יפה. יונתן כמובן הסכים, חשב שייקח את הפרס וישפץ את חדר השינה. יערה תמכה, כך נדמה היה לו, אבל אחר-כך בלילה שמע אותה בוכה חרישית. הוא שאל היא אמרה שזה רק חלום רע. עכשיו הבין שהיא בכתה מהאכזבה כל כך רצתה לנסוע לים. אחרי זה כבר הפסיקה להזכיר את זה, ויונתן היה מרוצה לא כל-כך אהב טיולים.
בשביל מה לנסוע? יש מושב, יש עבודה, חברים ובשר על האש. וליד המושב יש מאגר. למה לבזבז כסף?
ועכשיו, התיק נארז לא לטיול אלא לבית החולים. מה יהיה? המחשבות האלו הקשו עליו לנשום.
הוא לא אכל באותו ערב, ולילה שלם התהפך במיטה, שומע את יערה בוכה חרישית. רצה לחבק ולהרגיע אבל חשש, והעדיף לשתוק.
בבוקר ליווה את יערה לתחנה. בחיבוק הפרידה הרגיש שאינו רוצה לשחרר. עמד, הביט באוטובוס המתרחק, ודמעות חנקו את גרונו.
יערה, שתהיי בריאה לחש.
הוא הרגיש ריקנות, אבל היה חייב להתעשת ולצאת לעבודה. רק בעבודה הצליח להסיח מעט את דעתו, אך בערב שוב נפלה עליו מועקה. הדירה בלעדיה הייתה ריקה, כלומר לא שמחה שכנע את עצמו לחמם קצת מאתמול ואכל.
בחיפוש אחרי שלווה, הדליק טלוויזיה, חיפש מעניין כלום. כיבה אותה, ושלף מהארון אלבום תמונות ישן. דיפדף בו, חזר לרגעים היפים: החתונה, הילדים, החופשות. זכר כמה התאהב בה ממבט ראשון ביום הולדת של חבר הוא עם חברה והיא עם בן זוג, אבל ברגע שראה אותה נפל שבי. לא האמין באהבה ממבט ראשון עד שזה באמת קרה, ואפילו נפרד מהחברה באותו ערב, לא התחרט.
אחר-כך היה צריך לחזר אחרי יערה אך לבסוף, התמזל מזלו, והיא השיבה לו אהבה.
בדפדוף באלבום, הרגיש כמה היה מאושר לצידה כל השנים אבל לא ידע להעריך זאת. מתי בפעם האחרונה החמיא לה? הודה לה על אוכל טעים? אולי אף פעם. ראה כמובן מאליו שאשתו תדאג, תבשל, תסדר.
רק עכשיו ראה עד כמה נשענה המשפחה על כתפיה הדקות. הוא חלה, והיא דאגה לו בישלה עוף, עשתה תה, טיפלה וכשהיא לא חשה בטוב, המשיכה לעבוד
המחשבה שיאבד את יערה הפחידה אותו מאוד. אלו ימים שבהם חיכה, חי כמו ברפלקס. שוחחו בטלפון מדי ערב, אבל יערה לא ידעה להגיד תוצאות. יונתן לא מצא מנוחה.
הוא ייסר את עצמו על כך שלא היה בן זוג מספיק רגיש. שהתנהג לא פעם באנוכיות. הלוואי ויכול היה לתקן.
ואז צילצלה יערה: יונתן, יש לי בשורות טובות! החשד לא התברר כנכון. יש לי אמנם בעיות, אבל לא מה שפחדנו.
באמת? קרא בהתרגשות. יערה, אני כל כך שמח לשמוע
כמה ימים אחר כך חיכה יונתן ליערה בתחנה, זר לוטוסים לבנים אהובים עליה בידו.
יונתן, למה בזבזת על פרחים? חייכה. אבל תודה, זה מרגש
דאגתי לך כל כך אני אוהב אותך. תסלחי לי
על מה, יונתן? הפליאה.
הייתי בעל לא מספיק טוב. לא הקדשתי מספיק תשומת לב. מהיום זה יהיה אחרת. ויש לי הפתעה!
מה?
קניתי כרטיסים, נופש זוגי באילת בעוד חודש.
אילת? ומה עם המושב?
שיישאר אולי בכלל נמכור אותו? ירקות קונים בשוק בקלות!
אני לא מזהה אותך, יונתן
גם אני לא מזהה את עצמי. פחדתי לאבד אותך. עכשיו אשמור עלייך מכל משמר. אני אוהב אותך.
אוואו, יונתן! אולי היה צריך את כל המבחן הזה, כדי לשמוע ממך כאלו מילים בוא נלך הביתה. גם אני אוהבת אותך
החיים לימדו את יונתן שיערה יקרה פי כמה מכל דבר אחר. לפעמים צריך איום באובדן כדי להבין מי באמת עומד לצדנו, וכי אהבה ומילים טובות לא מובנות מאליהן. צריך להעריך, לאהוב ולא רק כאשר מפחדים לאבד.
