היה זה ערב שלישי רגיל במיוחד, כמו בתוך חלום מטושטש ומבושם. שמתי להרתיח מים לתה, הרדיו לחש ברקע, וניחוח תפוחים אפויים התערבל באוויר, שוב מבריח את אפרוריות הסתיו הירושלמית מחלוני. הכל רץ במסילה מוכרת, עד שצילצול הדלת קרע את השקט כמו רעם דק עולץ.
הלכתי לפתוח, ולרגע אחד נדמה היה שאני חולמת. הוא עמד שם, באותה מעיל גשם כחול, עם העיניים שלא השתנו, כאילו רק הרגע חזר ממכולת בפינת הרחוב, ולא אחרי שנתיים של היעלמות למדינה אחרת עם אישה אחרת.
שלום, אמר, כך סתם בפשטות, כאילו אתמול יצא מהדלת.
שתקתי. בהיתי בפניו, מדביקה זיכרונות לתמונה מקרית הגבר שהלך מבלי להסתכל לאחור, לצד זה שכעת ניצב כמו צל, מניח מזוודה לצד מגף.
לפני שנתיים הוא כך הפך שנעלם; צהריים היינו, והכל ארז בתיק יד אחד. “אי־אפשר להמשיך ככה”, אמר, “צריך משהו חדש”. החדשות ההן היו צעירה אחת, שזיהה בפגישת עבודה בתל אביב.
בחר לו חו”ל, חיי גלות ודימוייד חדש, והשאיר מאחוריי בית ורהיטים בשקלים. בהתחלה עוד כתב הודעות קצרות, רק עניינים של משכנתא וחשבון ארנונה. לאט־לאט השתררה שתיקה. חודשים עברו עד שהפסקתי לקפוץ בכל פעם שנשמע רטט בטלפון. למדתי לקנות עבור אדם יחיד. למדתי להירדם במיטה ריקה וקרה. למדתי לחיות מחדש.
ועכשיו, כאילו כלום, עמד מולי עם טרולי. בלי סימן, בלי טלפון מוקדם, אין אפילו מכתב בכתב יד.
חשבתי על הכל, פתח. זה… היה טעות. אני רוצה לחזור.
ה”טעות” האפורה הזו שנתיים, כאילו היו חופשה שלא הלמה לו.
לחזור לאן? שאלתי, רגועה להפליא לבית? לשולחן המטבח? לחגים שבהם נפקדת? אליי של לפני שנתיים?
הרגע היסס. אחר כך משך בכתף, כמו מזיז ענן עם מקל. הרי הכל כאן. החיים שלנו.
ופתאום הבנתי הזמנים שלו עומדים דום, מרוחים כמו כתם יין על מפת שבת. באמת חשב שאפשר להיכנס, לתלות את המעיל ולשבת לשולחן שידע כמעט בעל פה, שולחן שספג שנתיים של בדידותי.
הכנסתי אותו מחמת סקרנות לא רוך, רק רצון לשמוע איך מפענחים שנתיים של העלמות במילה “חוזר”. ישב, הביט מסביב הסלון קצת השתנה. וילונות אחרים, ספרים שערמתי אחרי שחזרתי לקרוא, תמונות מטיולים עם דקלה, מאיה וענת.
רואה שהסתדרת, אמר.
הייתי מוכרחה, עניתי.
סיפר מה שידעתי שהחיים שם לא היו כפי שחשב, שהיה רגע שנדמה לו טוב, ואחר־כך היומיום קרס; מה שהתחיל חדש נתקע בזרים; התגעגע. הבין. רוצה לחזור “הביתה”.
הקשבתי. המילים שלו ניגעו בריתמוס הישן הד קלוש של שנים שידעו להדחיק אמת לא נעימה. אבל כל הבית, וגם אני, השתנינו. לא הייתי אותה אחת.
שנתיים לא כתבת אף מילה, לא באת בראש השנה, לא שאלת לשלומי לחשתי. עכשיו אתה פשוט… חוזר?
כן, אמר. כי אני אוהב אותך.
“אני אוהב אותך” הצליל שלו זר ומרוקן, כאילו במעבר דירה איבד את משקלו.
ישב מולי, במקום שפעם תכננו חופשות לאילת, התווכחנו על חשמל, צחקנו מעברית משובשת של עדי. הבט סביבו בזיכרון עבוד, מחפש בין חפצי בית משהו שנשכח בהגירה. אבל המקום לא שלו עוד. בעיניו ראיתי מנסה לדחוף את עצמו לרהיט שחולף מהנוף.
תשמעי… התחיל. שם הכל היה אחר. חשבתי שיהיה קל. פנים חדשות, שפה, עבודה… לה היה את עולמה. לי היה את שלי. לא עבד. כאן מקומי.
“כאן מקומי” זה נשמע ילדותי כל־כך עד שצרב בלב. איפה אתה כשהייתי צריכה לסחוב כל חשבון, כל שיחה עם הילדים, כל לילה שהקירות זימזמו עייפות? איפה היית כשבחג הראשון ישבתי לבד לשולחן, הטלפון כבוי?
הבטתי בו. לא כגבר שאהבתי. כאדם שקם באמצע משפט, חוזר כאילו אף אחד לא הרגיש בחסרונו.
שנתיים לא היית לחשתי. לא בערב חג, לא ביום הולדתי. אפילו לברר איך אני. עכשיו בדלת, ואתה אומר: “חוזר”?
הידק אגרופיו לשולחן.
אני יודע. איכזבתי. אבל אני אוהב אותך.
המילה שוב נדחפה, נטולת מפתח מין מפתח שאין לו עוד דלת.
אל תגיד שאתה אוהב בשקט עניתי. מי שאוהב לא נעלם לשנתיים וחוזר כאילו נסע לאילת סוף שבוע.
נשמעה דממה. לא היו עוד מלים, כל מה שנותר נעשה מזמן, בעצבים.
לבסוף קם, אטי. ניגש לדלת, הביט עוד רגע, כמו מי שמצלם פנורמה סודית בזיכרון. אשכור מקום למעבר, לחש. לא אלחץ.
זה טוב, עניתי. כי לחץ לא יפתח פה כלום.
יצא מבלי לסגור חזק את הדלת. רק סגר אותה בשקט. שמעתי איך הוא יורד לאט, מדרגה אחר מדרגה. והייתה בי שלווה משונה שכבה של מתח שחמקה לאיטה.
שבתי אל השולחן. התה כבר קר, החיים עמדו באוויר כמו עץ שנפל בלי קול. עכשיו היתה בי אור לא שמחה, לא הקלה, אלא ודאות נעימה.
עמדתי, פתחתי את החלון רוח סתווית מירושלים פרצה פנימה עם ניחוח תפוחים אפויים. הביטי בדלת הראשית. פתאום ידעתי שנתיים השארתי הבית במצב של המתנה סמויה, כאילו מישהו עוד יחזור. כעת, הבנתי לא עוד.
לא בכיתי. קיבלתי. החלטה עמוקה, שקטה, וכולה שלי. לא רציתי בחזרתו לא משנאה, אלא כי חדלתי להאמין בזה שחזר בו ונעלם, שתמיד ישאר לו לאן לחזור.
סגרתי אחריו את הדלת, ובפעם הראשונה מזה זמן רב, ידעתי שאני בצד שלי. ובכל זאת, כשהשקט של הלילה ירד כמו חלום, צץ בי קול דק אחד ושאל ברוך: ואולי טעיתי? אולי הייתי צריכה לתת לו להישאר?
