לקחתם דירה במשכנתה? קראה בהתרגשות תרצה. איזה יופי, ילדתי! פשוט נפלא!
רחלי צחקה מהצד השני של הקו ותרצה שמעה את יניב, החתן, ממלמל משהו ברקע.
אמא, למה את צועקת ככה? השכנים ישמעו…
אז שישמעו! גיחכה תרצה. מתי אפשר לבוא לראות? היום? מחר? אני אופה עוגה, ההיא, עם התפוחים, שיניב אוהב.
רחלי השתתקה לשנייה.
תבואי בשבת, בדיוק נסדר את הרהיטים.
בשבת תרצה עמדה באמצע הסלון המואר, סובבת סביב עצמה, מביטה בתקרה הגבוהה, בחלונות הרחבים, בטיח הטרי על הקירות. הבניין החדש הדיף ריח של צבע ועץ.
מטבח ענק, תארי לך רחלי הובילה את אמה במסדרון. ויש מרפסת סגורה, אחר כך אפשר יהיה לשים שם את העגלה.
איזה יופי תרצה העבירה יד על הקיר. יניב, כל הכבוד!
החתן רק משך בכתפיו.
משתדלים, תרצה.
בארוחת הצהריים נטלה תרצה לעצמה נתח נוסף מהעוגה ובסוף פלטה את מה שחיכה על שפתיה כל הבוקר.
כל כך דאגתי לכם, אתם לא יודעת כמה. רחלי בהריון, ואתם בדירת שכירות, שבעל הדירה בכל רגע יכול לבקש שתעזבו. זה לא נורמלי!
רחלי החליפה מבט עם יניב. תרצה שמה לב איך בתה מצמידה שפתיים.
אמא, הסתדרנו.
הסתדרתם… תרצה הניחה את המזלג. ואני לא ישנתי בלילות, חשבתי: מה איתכם? מה יקרה אם יקרה משהו? לילד צריך יציבות, בית משלו.
יניב השתעל והזיז את הצלחת ממנו.
התשלום לא קטן. אבל חישבנו.
גדול? תרצה נבהלה.
רגיל רחלי ענתה במהירות. לתל אביב רגיל.
תרצה הסיטה מבטה אל בתה, אל כתפיה המתוחות, אל יניב שמפנה מבטו לשולחן, והבינה ששניהם מפחדים, אך לא יודו בזה.
תשמעו, תרצה נעשתה רצינית אני אעזור, זה לא לדיון בכלל. וגם ההורים של יניב יצטרפו, נכון?
הבטיחו יניב הנהן. אמא שלי אמרה שתעביר כל חודש מה שהיא יכולה.
נו, תראה! תרצה נשענה לאחור. תסתדרו. יחד תעברו, אתם לא לבד בעולם.
חיוך קל דבק בשפתיה של רחלי, אך הדאגה נדלקה בתוך עיניה…
יאיר נולד במרץ, תינוק גדול, רועש ובריא. תרצה הייתה מגיעה בכל שבוע, מבשלת סירים, מכבסת חיתולים, מטיילת עם העגלה החדשה בחצר הבניין.
החיים חזרו לשגרה. יניב קודם בעבודה, ורחלי התחילה לדבר על ילד שני.
כעבור שנתיים נולדה דקלה, והדירה התמלאה שוב בצחוק ילדים, צעצועים מפוזרים ולילות לבנים. תרצה הביט בדאגה בשמחת בתה, חשבה שהכול הסתדר.
ואז פיטרו את יניב.
תרצה לא שמעה מיד. רחלי דיברה סחור-סחור, אומרת שהכול בסדר, רק עייפות. האמת התגלתה כשיום אחד תרצה קפצה ללא התרעה ותפסה את רחלי בוכה מול ערמת ניירות.
אנחנו לא עומדים בזה, אימא אמרה רחלי חלש פיגור שלושה חודשים. הבנק מתקשר כל יום.
תרצה עזרה בכל מה שיכלה, אספה שקל לשקל מקרובים ומכרים, וזה לא הספיק. ההורים של יניב בקושי הסתדרו מאז שאביו אושפז.
ואז, כעבור חצי שנה, לקחו את הדירה…
תרצה ישבה אצל חברתה אורית, לא מצליחה להכניס כפית לתה.
הם גרים עכשיו בדירת חדר, היא לוחשת שני ילדים, אורית. יאיר בן ארבע, דקלה בת שנתיים. אין להם איפה לגדול, איפה לרוץ. הם אחד על השני, ארבע נפשות בחדר!
אורית הנידה בראשה.
אלוהים, תרצה, לב מתכווץ!
אמרתי להם: תסתדרו, תרצה ניגבה דמעה. הבטחתי לעזור. ומה אני יכולה? הפנסיה מצחיקה, עבודות מזדמנות לעיתים נדירות. אני שכנעתי אותם שהכול יהיה בסדר!
לא יכולת לדעת מה יביא העתיד.
זה משנה משהו? תרצה דחפה את הספל. קל יותר לרחלי מזה? לילדים?
פניה נקברו בין כפות הידיים. פעם האמינה שהחיים של בתה מסתדרים, אבל עכשיו נהיה גרוע יותר. פעם, לפחות, היו בדירה שכורה לבד. עכשיו עם שני ילדים, בחדר אחד.
הזמן חלף…
רחלי ויניב סיימו לשלם את החוב לבנק. וזו היתה הבשורה המשמחת מזה זמן רב.
ומה עכשיו? שאלה תרצה.
שוב חוסכים לדירה, הודתה רחלי אולי הפעם משהו פשוט יותר.
שיהיה, תרצה הנהנה, למרות שבתה לא יכלה לראות. רק שיהיה של עצמן.
עוד שנתיים חלפו. יאיר כבר בן שש, ותרצה הגיעה ליום הולדתו עם קופסה ענקית. היא התלבטה שעות בחנות, עד שמצאה את הסט, עם מכוניות ומוסך שיאיר חלם עליו מהחורף.
סבתא! יאיר רץ אליה וחיבק אותה חזק. זה בשבילי?
בטח, בשבילך תרצה נשקה לראשו וגם זה…
תרצה שלפה מעטפה מהתיק והגישה לו. הילד הציץ פנימה ועיניו התרחבו.
כמה יש שם?
עשרת אלפים שקל כרעה תרצה לצידו רצית פלאפון חדש? תתחיל לחסוך. סבתא תעזור.
יאיר חיבק את המעטפה וחטף את המתנה להראות לדקלה. רחלי עמדה בפתח המטבח, צופה בהם, אבל תרצה לא שמה לב למבט המוזר שעל פניה של בתה.
שבועיים אחר כך תרצה התקשרה ליאיר. הוא ענה אחרי שלושה צלצולים.
הלו, סבתא!
מה שלומך, מתוק? איך העניינים?
מצוין! קנו לי בגדים חדשים לקיץ מכנסיים קצרים, חולצות, וגם נעליים שמאירות!
משהו נדלק בראש של תרצה.
בגדים? מאיפה היו להורים כסף?
אמא לקחה את מה שנתת לי הוא ענה בשוויון אמרה שפלאפון נקנה אחרי זה, בינתיים חייבים בגדים.
תרצה נתקעה עם הטלפון ביד. משהו חם וכבד טיפס בחזה.
תביא לי את אמא, לחשה.
עסוקה.
טוב, תרצה חייכה בקושי להתראות, מתוק.
היא ניתקה וישבה עשר דקות קפואה. כנראה שוב תצטרך לחנך את הבת שלה!
…למחרת הופיעה תרצה מול רחלי מוקדם בבוקר.
איך עשית את זה? התפרצה. הכסף הזה ניתן ליאיר! לו, לא לך!
רחלי עצמה את העיניים בלאות.
אמא, תירגעי.
מה?! הילד חלם על פלאפון! במיוחד שמתי לו לחיסכון! ואת בזבזת הכול?
פניה של רחלי קפאו.
אמא, עשיתי מה שצריך.
מה שצריך?! תרצה השתנקה להוציא כסף לא שלך על מכנסיים?
הילד היה זקוק לבגדים לקיץ אמרה בקור רוח לא היה לנו נוסף.
ולשאול אותי? להתייעץ?
לא, אמא רחלי נדה בראשה בבית שלי, אני מחליטה מה לעשות עם כסף. זה כבר לא קשור אלייך.
לא קשור אלי?! תרצה הרימה את קולה אותי זה לא אמור לעניין? כבר איבדתם דירה אחת, לא הספקתם עם המשכנתא! ברור שאתם לא יודעים לנהל כלום!
רחלי החוירה ולא ענתה.
עכשיו גם לוקחת כסף מילד, תרצה לא נרגעה בושה! בושה!
תצאי, אמא אמרה רחלי בשקט בבקשה, תצאי.
תרצה הסתובבה ויצאה בלי לומר שלום. ליבה בער. הבת טעתה וגם העיפה אותה?! רחלי עוד תבקש סליחה! היא עוד תחזור אליה על ארבע!
אבל חלף חודש, ורחלי לא חזרה, לא עונה להודעות, לא לטלפונים.
תרצה שוב ישבה עם אורית במטבח, מועכת מפית בידיה.
היא מוותרת עליי הנידה תרצה בראשה הבת שלי, לא נותנת לראות נכדים, לא עונה לטלפון.
אורית מזגה לה עוד תה.
ומה אמרת לה אז?
אמת אמרתי! זקפה תרצה שהם לא יודעים לנהל כסף, שלא מסתדרים! וזה לא נכון?
אורית הרכינה ראש לחלון.
תרצה, נתת לנכד במתנה כסף?
ברור.
אז נתת, זה כבר שלו, פנתה אליה אורית זה לא כסף שלך יותר.
אבל זה היה בשביל פלאפון!
והם השתמשו בלבוש אורית משכה בכתפיים הילד היה צריך בקיץ בגדים, לא פלאפון.
תרצה פצתה פה, אבל אורית עצרה אותה.
וגם את המשכנתא לא היית צריכה להזכיר. הם שילמו שנים, טרחו, גידלו ילדים. וקראת להם חסרי אחריות.
רק מתוך דאגה התכווצה תרצה אני דואגת להם.
דואגת, הנהנה אורית אבל הפכת לפוגעת. אולי תתקשרי קודם? תתנצלי?
תרצה הידקה שפתיים, סובבה את מבטה החוצה. לא. היא המבוגרת פה ורק רצתה שיהיה טוב.
