החזרה
לאיילת נעשה רע עוד על הרציף בתחנה תל אביב סבידור.
היא בקושי הספיקה לרוץ לפח האשפה, וכעת עמדה כפופה לידו, מרגישה איך המעיל היקר שלה מתלכלך מהברזל הקר והמזוהם…
גברת, הכל בסדר? שמע פתאום קול חם, במבטא של מרכז הארץ.
תעזוב אותי…
איילת התיישרה. מסביבה עברו אנשים כמו בסרט אילם לבושים במעילים עבים, עם שקיות וסלים עמוסים.
באוויר עמד ריח זיעת רכבת, סיגריות זולות, ואותה מחנק עירונית מיוחדת שכל כך הכבידה על איילת תמיד.
היא שנאה את העיר הזאת. שנאה נקי, קר, כמו רק מי שברח ומחק אותה מפניו לפני חמש עשרה שנה ומאז עשה הכל כדי לשכוח את הדרך חזרה.
הטלפון רעד.
אבא.
אילה, איפה את? אני בחניה, עם האוטו, מחכה לך.
אני אקח מונית, אמרה בקור, לא צריך. תן לי את הכתובת של בית־החולים.
אמא שלך כבר לא שם. שחררו אותה אתמול. הלחץ דם נפל אז אמרו להיות בבית. אני אאסוף אותך…
בבית? איילת הרגישה איך הלסת מתכווצת לה אתם צוחקים עליי? בשביל שטות כזאת רצתי כל הדרך מתל אביב?
אילה, תקשיבי. אמא התגעגעה אלייך מאוד. אפתה לך בורקסים.
בורקסים, באמת?! איזה שטויות…
והיא ניתקה.
***
הבית שגדלה בו נראה אפילו קטן יותר. איילת עמדה בלובי, הסתכלה על הדלת המרופטת, מרופדת בסוג של דמוי עור. החתולה של השכנה כבר התחככה ברגליים שלה, משאירה שערות על המגפיים. ריח של תבשיל כרוב, חתולים, ומשהו מתקתק. תמיד הריח כך. תמיד.
היא נכנסה בלי לדפוק.
אמא ישבה במטבח. זקנה, שֵׂיבה בשיערה, בלבוש ביתי דהוי, עם כותונת לילה מציצה מתחת.
כשאמא ראתה את הבת, הרימה ידיים לצהלה; פניה מלאו אושר ואשמה שגרמה לאיילת להצטמרר.
אילוש! נסיכה שלי! חשבתי שתגיעי בערב…
ביקשתי שלא תשקרי. איילת אפילו לא הורידה נעליים, נשארה לעמוד בפרוזדור במגפיים. את יודעת שבגללך כמעט פיטרו אותי? ישבתי לילה שלם ברכבת כדי לבקר אותך בטיפול נמרץ, ואת כאן, אופה בורקסים?
אמא נבהלה. ידה נפלה לצד הגוף.
אילן, מצטערת. לא רציתי שתדאגי. זה רק לחץ דם… והיה לי כל כך געגוע אלייך…
לזה קוראים לשקר. איילת בעטה במגפיים, זרקה אותן לפינה. טוב. איפה המכשיר למדידת לחץ דם? נמדוד ונלך. אני לא נשארת לישון כאן.
ילדה שלי, תישארי…
אמא, השירותים דולפים, הרדיאטור בקושי פועל, מהשכנים קולות וקילולים. אני פשוט לא יכולה כאן. פיזית.
היא נכנסה למטבח, התיישבה. על השולחן חיכתה צלחת בורקסים זהובים, חמים. אילה לא הביטה אפילו.
תביאי את המכשיר.
אמא הביאה, קשישה, את המכשיר הישן, עם ניפוח ידני.
אין לך כסף למכשיר נורמלי? שלחתי לך מזומן בעבר…
שמרתי אותו בחיסכון. בשבילך. ליום צרה.
אוף…
איילת ניפחה, המספרים רקדו מולה.
מאה שישים על תשעים. את אוכלת מלח בכף?
רק קצת…
מחר אקנה לך תרופות כמו שצריך. וגם מכשיר מודרני. עכשיו אני עייפה. איפה אפשר לפרוס מזרן?
אמא התחילה להתרוצץ להכין. איילת הביטה מהמטבח על הבניינים הישנים, עליהן גדלה, וחשבה: “רק לא להיתקע כאן, רק להצליח לברוח מחר”.
***
בלילה לא נרדמה.
הספה קצרה, קפיצים חורצים את הגב, השכנים צועקים, אחר כך ריב, קולות צורחים, קללות עסיסיות.
איילת נשכבה ובהתה בתקרה. שם הייתה סדק ישן, שזכרה מאז ילדותה פעם חשבה שנראה כמו ברק, היום רק מזכיר שהבית מתפורר.
לקראת הבוקר נרדמה. חלמה שהיא ילדה, הולכת עם אמא לשוק, אמא קונה לה בורקס חם, מלא בריבה, עם אבקת סוכר. ואיילת רגועה, מאושרת.
היא התעוררה לבכי שלה עצמה.
דמעות זרמו והתקשתה לעצור אותן. ניגבה אותן בפינת הסדין.
מעבר לקיר כבר שקט. רק שעון ישן מתקתק אותו אחד שאמא הבטיחה עשרות פעמים לזרוק.
אילה? קול של אמא מעבר לדלת. את ערה?
כן, ענתה בצרידות.
מישהי הגיעה אלייך.
מי?
לא יודעת. קוראים לה נועה. את זוכרת?
איילת ישבה. נועה? איזו נועה?
היא לבשה חלוק, יצאה.
מולה עמדה נועה זו שהייתה חברתה הטובה מהתיכון, האחת שנשארה בעיר, האישיות שאיילת נטשה בלי מילה ביום שעברה לתל אביב.
נועה כמעט לא השתנתה. אותן תלתלים בלונדיניים אסופים, אותם גומות חן. רק העיניים עייפות יותר, כהות מתחת.
היי, אמרה נועה. אמא שלך סיפרה שהגעת. אמרתי לעצמי למה לא לבוא? חמש עשרה שנה לא דיברנו.
איילת השתתקה. רצתה לענות באירוניה, “איך מצאת אותי” או “אני לא פנויה”, אבל לא הצליחה.
תיכנסי, הציעה בקצרה.
התיישבו במטבח. אמא הבינה שלא צריך להפריע ויצאה לשכנה. נועה מחזיקה כוס תה בין ידיה.
אני נשואה, סיפרה, ויש לי ילדה, תמר. בת שבע, עולה לכיתה א’.
מזל טוב, אמרה אילה.
ואת? נועה בוחנת בעיני הסגול שלה. בתל אביב טוב?
מסתדרים.
התחתנת?
פעם.
ומה קרה?
איילת משכה בכתפה. לא רצתה לספר שבעלה הלך לאחרת, שהדירה והקריירה לא מחממים בלילה, שהיא באמת לגמרי לבד.
זה פשוט לא התאים, אמרה.
נועה הנהנה. שקט לרגע. ואז לפתע אמרה:
אני סלחתי לך.
על מה? הופתעה איילת.
על הכל. על שהלכת בלי להגיד מילה. היינו כמו אחיות. חלקנו הכל, ואז את נעלמת. בכיתי בהתחלה, אחר כך כעסתי, ואז הבנתי זה מה שהיה צריך לקרות. כל אחת עשתה את הדרך שלה. ועכשיו אנחנו שותות תה, ואני שמחה לראות אותך.
לעיניה של איילת עלו דמעות. היא הביטה מהחלון.
נועה, הייתי טיפשה. תסלחי לי.
עזבי, חייכה נועה. זה קורה.
דיברו עד הערב. נועה סיפרה על בן הזוג (עובד במפעל, לפעמים שותה, אבל טוב לב), על תמר (מציירת על כל הקירות), על החיים. אילה האזינה ופתאום הרגישה שהדברים מעניינים אותה. באמת.
תשמעי, אמרה נועה לפני שהלכה. מחר תבואי אליי. לארוחת ערב. אבשל לך מרק עוף. תכירי את תמר.
אולי…
תבואי, אחזה בידה, אמא שלך אמרה שאת עד רביעי בעיר. נשתה ביחד, ניזכר בנעורים.
איילת הנהנה.
***
למחרת יצאה לבית המרקחת.
חיפשה לאמא תרופות, מכשיר לחץ דם, דברים טובים. הלכה בעיר, הסתכלה והופתעה העיר לא כל כך נוראית. עצים מכוסים טל, ילדים בשלג הסינתטי, קשישות על הספסל. חיים של אנשים.
בבית המרקחת חיכתה בתור. לפניה עמדה אישה במעיל עתיק, עם שקית אוכל כבדה. האישה מתנדנדת, נושמת בכבדות.
הכל בסדר? שאלה איילת.
אל תדאגי, חמודה. הלב מדלג. אקנה כדור וזה עובר.
איילת הביטה מקרוב. אישה חיוורת, שפתיים כחולות, זיעה על המצח.
שבו, אמרה איילת, אני אקנה לך. מה את צריכה?
ניטרוגליצרין, ילדה טובה. תודה.
קנתה לה, נתנה את הכדור. האישה בלעה, נשמה, אחרי דקה נדמה שיותר טוב.
תודה, יפתי. את לא מפה, נכון?
מה פתאום, חייכה איילת לפתע, אני מכאן, נולדתי כאן.
יצאה מבית המרקחת מחויכת.
***
בערב הלכה לביקור אצל נועה.
נועה גרה בדירה קטנה, קומה חמישית בלי מעלית. איילת עלתה במדרגות המרופטות וחייכה לעצמה כמה היא כבר לא רגילה לכל זה.
אבל איכשהו זה כבר לא עצבן אותה היום.
בדלת חיכתה ילדה רזה, עם עיניים ירוקות ענקיות.
את דודה אילה? שאלה. אמא ביקשה שאקבל אותך.
זו אני, השיבה איילת.
אני תמר. תיכנסי. אמא הכינה מרק.
בדירה היה פשוט, אבל מסודר. ריהוט ישן, טפט דהוי, על הקירות ציורים צבעוניים של ילדה.
נועה התרוצצה במטבח.
אילה! תיכנסי, תורידי מעיל, תיכף נאכל. תמר, תביאי כפות.
ישבו לשולחן. איילת טועמת מרק, מרגישה חמימות מבפנים מזמן לא אכלה כך, מוקפת אנשים פשוטים, בלי רעש וצלצולים.
תמר, תציירי לי משהו? בקשה.
הילדה הסתכלה:
את יפה. אצייר אותך.
בשמחה, חייכה איילת.
תמר הוציאה מחברת וצבעים, התיישבה לצייר.
איילת שותה תה, מדברת עם נועה.
יש לך ילדים? שאלה פתאום תמר מבלי להרים עיניים.
לא, ענתה איילת. לא הסתדר.
למה?
תמר! גערה בה נועה.
לא נורא, חייכה איילת לפעמים זה פשוט כך, תמר. לא תמיד אפשר.
אל תתעצבני, אמרה תמר ברצינות, את עוד צעירה. הכל עוד יבוא.
איילת חייכה בצחוק.
תודה, מותק.
תמר הושיטה לה ציור אישה בשמלה ארוכה, עם כתר על הראש ופרחים מסביב.
זו את, הסבירה תמר, כמו נסיכה, רק עצובה. אוסיף שמש, תהיי שמחה.
גרון של אילה נחנק.
תודה, ילדה שלי. אתלה את זה אצלי בדירה בתל אביב, טוב?
תבואי שוב? שאלה.
אבוא, הבטיחה איילת, והבינה שהיא מתכוונת לכך.
***
חזרה לאמא מאוחר. אמא לא ישנה, חיכתה.
איך היה? שאלה בלחש.
טוב, אמא. טוב מאוד.
התיישבה לידה, אחזה בידה. ידה של אמא הייתה חמה ומחוספסת, מוכת שמש.
אמא, תסלחי לי. על הכל.
אל תדברי שטויות. על מה?
על זה ש… התבלבלה שהתביישתי. בך. בעיר. בעצמי. חשבתי שאני משהו מיוחד כי נסעתי, אבל לא. רק ברחתי.
אמא שתקה. ליטפה את שערה, כמו בילדות.
לא ברחת, אילתי. שרדת. באותו זמן כאן או עוזבים, או טובעים. כל הכבוד שיצאת לעולם. רק אל תשכחי אותנו.
לא אשכח. לעולם. לחשה אילה.
***
בבוקר נסעה לתחנה.
אבא לקח באוטו. אמא עמדה ברכבת, קטנה במעיל הישן, מנופפת.
אילה הביטה על הנוף ובליבה התכווץ משהו.
את… אבא השתעל את תבואי שוב. אנחנו כבר לא ילדים.
אבא, אני מבטיחה.
עלתה לרכבת, מצאה את המושב. פתחה את הטלפון. הודעה מנועה: “שוב תבואי. תמר שואלת מתי דודה אילה חוזרת. היא ממש אוהבת אותך”.
אילה חייכה, שמה את הטלפון בתיק.
הרכבת יצאה לדרך. מחוץ לחלון עברו הבניינים הדהויים, המוסכים, השדות שמקיפים את העיר. והנה לראשונה מזה שנים הראש לא כואב לה. לא בורחת. לא מתכחשת.
הוציאה מהתיק את הציור של תמר נסיכה עם כתר, פרחים, ושמש אחת לא גמורה.
הביטה החוצה. על פני השדות עלה השמש. אמיתית, אדומה, חיה.
***
שבוע אחר כך שלחה אילה כסף לנועה בשביל תמר, חוגים וציוד ציור.
נועה סירבה, אבל אילה התעקשה.
עוד חצי שנה חזרה לעיר. לא הודיעה לאף אחד. קנתה כרטיס, באה.
שלושתן ישבו במטבח אילה, נועה ותמר. אכלו מרק, דיברו. ואילה חשבה, שאולי זו ההגדרה של אושר להרגיש נחוצה. סתם כך, פשוט, ובלי תנאים.
כי החיים חוזרים אלינו, בכל מקום שבו אנחנו בוחרים לאהוב ולהישאר עם הלב הפתוח.
