אין שמחה בלי מאבק
“איך הכנסת את עצמך למצב כזה, ילדה טיפשה? מי ירצה אותך עכשיו, כשאת בהריון? ואיך את בכלל חושבת לגדל את הילד הזה? עלי אל תסמכי. גידלתי אותך, עכשיו גם את הילד שלך? את לא רצויה פה. תארזי את הדברים שלך ותעופי מהבית שלי!”
עמליה הקשיבה בדממה, עיניה מושפלות לרצפה. האשליה האחרונה שדודה עדנה תיתן לה להישאר אצלה, לפחות עד שתמצא עבודה, התפוגגה לה בין רגע.
“הלוואי שאמא הייתה בחיים…”
את אביה עמליה לא הכירה, ואמא נהרגה בתאונה נהג שיכור דרס אותה במעבר חציה לפני חמש עשרה שנה. כבר עמדו לשלוח את עמליה לאומנה, כשלפתע הופיעה קרובת משפחה רחוקה, בת דודתה של האם. לדודה עדנה הייתה עבודה קבועה ובית קטן משלה בקצה העיר אשקלון. כך קיבלה את עמליה לחיקה בבירוקרטיה קלה.
החיים בבית בכניסה לשכונה בדרום תשקראו היו פשוטים: קיץ חם, חורף גשום. עמליה לא רעבה אף פעם, תמיד לבשה בגדים נקיים, למדה לעבוד עם הידיים ולעזור. עבודה הייתה בשפע הבית, הגינה והתרנגולות דרשו תחזוקה. אולי לא קיבלה חום אימהי, אבל מי בכלל מתייחס לזה?
עמליה השקיעה בלימודים, סיימה תיכון בהצטיינות והתקבלה לסמינר מורים בבאר שבע. השנים חלפו ביעף. כעת, עם סוף הלימודים וחזרה לאשקלון, התאכזבה מהקבלת הפנים.
לאחר שהוציאה את כעסה, דודה עדנה נרגעה מעט.
“חלאס. תעופי מפה. לא רוצה לראות אותך כאן.”
“דודה עדנה, אולי רק”
“לא. זהו, נגמר הדיון.”
עמליה אספה את המזוודה ויצאה אל הרחוב הלוהט. לעולם לא חשבה שכך תראה החזרה שלה. מבוזה, בלי כלום, ועם הריונה שעוד לא נראה, אבל היא כבר לא התכוונה להסתיר.
הייתה חייבת למצוא מקום לישון. צעדה הלאה, שקועה במחשבותיה, חסרת מודעות ליופי שסביבה.
הקיץ הדרומי בשיאו. בגינות הבשילו תפוחים ואגסים, משמשים זהרו, וגפנים עטורות אשכולות עמוסות. בוסתנים מלאים שזיפים כחולים. אוויר מלא ניחוח ריבה, בשרים על הגריל ולחם טרי. הזיעה ניגרה ועמליה השתוקקה למים. ניגשה לשער קטן, ראתה אשה מבשלת עם סינר במטבח חיצוני.
“סליחה, אפשר לשתות מים?”
שרה, אישה רחבת גוף כבת חמישים, הסתובבה. “תיכנסי, ילדה.”
ניגשה לדלי, מזגה כוס והגישה לעמליה, שהתיישבה בספסל, לגמה לאטה, מותשת.
“אפשר לשבת רגע? החום”
“ברור, מתוקה. מאיפה באת? למה מזוודה?”
“סיימתי עכשיו סמינר מורים, רציתי לעבוד כאן, אבל אין לי איפה להיות. אולי את מכירה מישהו שמחפש דיירה?”
שרה בחנה אותה. נראתה מסודרת, אבל עייפה, כאילו נושאת עול גדול.
“את יכולה לגור אצלי. תכניסי חיים לבית. לא אדרוש המון שכירות, רק יחסית לסדר ולנקיון. בואי אראה לך את החדר.”
שרה דווקא שמחה על שותפה. בן שלה בצפון, בקושי בא, החברה בערבים חשובה. וקצת כסף באמת לא יזיק.
עמליה, לא מאמינה למזלה, הלכה אחריה. החדר היה קטן אך מרווח חלון לגן, שולחן, שני כיסאות, מיטה וארון עתיק. בדיוק מה שצריך. סיכמו מחיר בשקלים, ועמליה הסתדרה ועברה בסערה, והמשיכה למשרד החינוך הסמוך לחפש עבודה.
מכאן הסתובב העולם על צירו: עבודה, בית, עבודה. עמליה לא הרגישה מתי היא מסמנת את הימים בלוח.
איתה ועם שרה נרקם קשר יפה. עמליה עזרה בניקיון ובגינה, בערבים שתו תה בגזיבו. הסתיו בארץ לא מגיע מיד, והימים עוד חמימים.
ההריון עבר יחסית בקלות. עמליה לא הקיאה, פניה נותרו צלולים, רק התעגלו. סיפרה לשרה את סיפורה לא מיוחד, כזה שיש הרבה.
בשנה השנייה שלה למדה בסמינר ופגשה את יואב נער חכם ממשפחה עם ותק באקדמיה. לימודים, תואר, קריירה כך סימנו לו הדרך. יפה, מנומס, מוקף מעריצות ובחר בעמליה. אולי כי ראה את הרגישות, את הנחישות של מי שגדלה בקושי. השנים חלפו, העתיד נראה בטוח.
אותו יום חרוט בתודעה: פתאום בחילות, הריחות דוחים, עיכוב. מיהרה לקנות בדיקה בפיצוציה מול המכללה, שתתה מים והמתינה. שתי פסים. הזיעה הצטמררה. עוד מעט מבחנים, והנה זה מה שמביא העתיד. מה יואב יגיד? זה בכלל לא היה בתוכניות.
פתאום הרגישה אהבת אם זורמת לגופה.
“תינוק שלי,” לחשה, חופנת את הבטן בעדינות.
באותו לילה יואב הביא אותה להוריו. היא לא תשכח את הערב שבו המליצו לה “להיפטר” ולעזוב אחרי הסמינר לבד, כי יואב צריך להצליח, ואין לו מקום למעמסה.
למחרת הגיע יואב בשתיקה, הניח מעטפה עם אלפיים שקל, ויצא.
הפלה לא עלתה בדעתה. כבר אהבה את התינוק שלה. גם לקחה את הכסף היה לה ברור שתזדקק לו.
שרה, ששמעה את הסיפור, ניחמה: “לפעמים יש גרוע יותר. בחרת נכון לא מוותרים על ילד. אולי כל זה יוביל לטובה.”
רצון לפיוס עם יואב לא היה לה. לא יכלה לסלוח את הדחיה.
זמן חלף, עמליה הפסיקה ללמד, מדדה כדוגית, מחכה ללידה. התעניינה במין התינוק, אבל לא ראו בבדיקה. רק שיהיה בריא.
לפני פורים, ביום שישי, התחילו צירים ושרה הסיעה אותה ליולדות בבית החולים ברזילי. הלידה עברה בקלות בן חסון הגיח לאוויר.
“יאירלי שלי,” לחשה, ליטפה את לחיו הקטנה.
בחדר פגשה נשים נוספות שילדו באותו שבוע. סיפרו שביתו של קצין מגב נולדה כאן יומיים קודם. הם לא נישאו, גרו יחד.
“את מדמיינת? הוא הביא לה זר ענק, שוקולדים, בקבוק יין לאחיות, ובכל בוקר הגיע בגיפ. ובכל זאת, קרה משהו היא עזבה, השאירה פתק, ברחה. אמרה שלא מוכנה לילדה.”
“ומה עם הילדה?” שאלה עמליה.
“מזינים בבקבוק אין מי שיניק. אבל אצל כולן יש תינוקות”
כשאחות הביאה את התינוקת להאכלה, פנתה:
“אולי מישהי תוכל להיניק אותה? היא חלשה מאוד.”
“אני יכולה… מסכנה,” לחשה עמליה, הניחה את יאיר בעריסה, לקחה את הקטנה אליה.
“כמה קטנה, לבנה! אקרא לה יעלה.”
ליד יאיר העגלגל נראתה יעל ממש דקיקה.
הניקה, ויעל נרדמה מיד.
“ראיתם, אמרתי שהיא זקוקה,” אנחה האחות.
כך עמליה חיברה בין השניים.
יומיים לאחר מכן, סיפרו לה שאביה של הילדה הגיע ורוצה להודות אישית לזה שסייעה לבתו לשרוד. כך הכירה את אלון קצין מגב, עיניים כחולות קשות, שיער בהיר.
ההמשך הפך לרכילות בתי החולים ושל שכונת גן הדרים: ביום השחרור כולם התקבצו ליד הדלת רופאים, אחיות. ליד החניה חיכה ג’יפ עם בלונים ורודים ותכולים. אלון בכבודו ובעצמו פתח את הדלת לשרון ולשרה, מסר לה חבילה כחולה יאיר, ועוד אחת ורודה יעל.
עם צלצולי הפרידה, הרכב יצא מהחנייה.
כזו היא הדרך לאן תיקח אותך ההחלטה של רגע, איש לא יודע. עמליה הביטה על שני התינוקות בחיקה, שרה חייכה אליה. ברכב עמד ריח פרחים ובושם תינוקות. אלון, שלפני רגע הציע נישואין ליד מיטתה, נהג בשקט, מביט במראה יעל ישנה, מחזיקה את האצבע של עמליה.
בבית חיכה לה לא רק קורת גג וחום, אלא אהבה, תה עם ריבה, ארון ישן, ועולם חדש לגמרי, שלא תכננה, אך כבר היה מלא משמעות.
