אין שמחה בלי מאבק
“מה חשבת לעצמך, ילדה טיפשה? מי בכלל יקבל אותך עם תינוק בבטן? ואיך בדיוק את מתכוונת לגדל אותו? אל תסמכי עלי בכלל! גידלתי אותך, ועכשיו גם את הילד שלך? את לא צריכה להיות כאן. תארזי ותעזבי את הבית שלי מיד!”
יעלה שותקת, ראש מורכן. התקווה האחרונה, שאולי דודה אילנה תסכים שתישאר אצלה עד שתמצא עבודה, מתמוססת מולה.
אילו רק אמא הייתה חיה.
יעלה את אביה לא הכירה, ואמא שלה נהרגה לפני חמש עשרה שנה, כשנהג שיכור דרס אותה על מעבר החצייה. כמעט שלחו את יעלה לאומנה, אבל לפתע הופיעה קרובת משפחה רחוקה בת-דודה מדרגה שלישית של אמא. לדודה אילנה הייתה עבודה מסודרת ודירה בבעלותה, והאופוטרופסות ניתנה בקלות.
דודה גרה בשכונה בדרום תל אביב, שם חם מאוד בקיץ וגשמים כבדים בחורף. יעלה מעולם לא רעבה, הייתה לבושה יפה והורגלה לעבוד קשה. בבית ובחצר לא חסר מה לעשות. אולי חסר היה חיבוק אימהי אבל למי זה היה משנה בכלל?
יעלה ישבה למדה היטב, ואחרי התיכון התקבלה לסמינר למורים. השנים הסטודנטיאליות עברו מהר מדי, ופתאום הכול נגמר המבחנים מאחוריה, והיא חוזרת לעיר שנעשתה לה בית. אלא שהחזרה התבררה כמאכזבת.
לאט התקררה דודה אילנה אחרי ששפכה זעמה.
“זהו. די. תיעלמי מעיניי. לא רוצה אותך פה”.
“דודה אילנה, אפשר רק…”
“לא. גמרנו!”
יעלה אספה בשקט את המזוודה ויצאה לרחוב. כך לא דמיינה את החזרה הביתה מושפלת, דחויה, ועוד בהריון אולי עדיין לא בולט, אבל להסתיר כבר אין טעם.
צריך למצוא איפה לישון. יעלה הולכת, עמוסת מחשבות, לא רואה כלום מסביב.
עכשיו יולי. ברחובות ריח משמשים ותאנים, תפוחים צהובים ומנגו אדום על העצים. שערות ענבים משתלשלות, שזיפים חבויים בין העלים. בכל פינה ריחות של לחם בתנור, קבב על האש וחמין. חם מאוד, ויעלה מתחילה לצמוא. ליד בית קטן, היא רואה אישה במטבחון בגינה.
“אפשר לשתות מים?” יעלה פונה אליה.
רותי, אישה חייכנית בת חמישים, מפנה אליה מבט. “בואי, את מוזמנת, תנוחי גם”.
רותי ממלאה כוס מים צוננים ומגישה ליעלה, שמתיישבת, לוגמת בשקט.
“אפשר קצת לשבת? חמסין נוראי…”
“בטח, ביתי. מאיפה באת, עם מזוודה?”
“סיימתי לימודי הוראה, רק חיפשתי עבודה. עכשיו גם אין לי איפה לישון. אולי את מכירה מי שמשכיר חדר?”
רותי מתבוננת ביעלה מסודרת, אבל נראית עייפה ועצובה.
“תשמעי, את יכולה להישאר אצלי בתמורה לעזרה קטנה בבית. הכסף לא חשוב לי כמו שיהיה מישהו בבית. רוצה לראות חדר?”
להיות לך דיירת דווקא משמח את רותי קצת הכנסה, קצת חברה, במיוחד בחורף כשבעלה נפטר ובנה עכשיו בצבא.
יעלה, לא מאמינה למזל שנפל עליה, הולכת אחרי רותי. החדר קטן, אך נחמד חלון אל הגינה, שולחן, שני כיסאות, מיטה וארון ישן. בדיוק מה שצריך. סיכמו מהר על שכר דירה. מיד אחרי שהתארגנה, יעלה רצה למחלקת חינוך לחפש עבודה.
ומאז ימים חולפים, עבודה בית עבודה. יעלה כמעט לא מספיקה להבחין שמסתיו כבר הפך לחורף.
היא מתיידדת עם רותי, שמגלה חום ודאגה, ויעלה מחזירה לה עזרה בבית ובגינה. בערב הן יושבות יחד לשתות תה עם עוגיות בפינה מוצלת בחצר בדרום הסתיו מתמהמה.
ההריון של יעלה עובר בקלות. היא לא מקיאה, פניה נקיות, אף כי עגלגלות יותר. היא משתפת את רותי בסיפורה סיפור רגיל, כמו של עוד הרבה נשים.
בשנה השנייה ללימודים יעלה הכירה את גיא, בן להורים מבוססים ומרצים באוניברסיטת תל אביב. עתידו היה ברור לימודים, תואר שני, קריירה, הכול בשביל המשפחה. גיא יפה תואר, חמוד, חברמן שכולם אהבו. אך הוא בחר ביעלה אולי בגלל החיוך הביישני והעיניים החומות, או אולי בגלל העוצמה והשקט שמפתחים מי שגדלו בקשיים. איש לא ידע. השנתיים הבאות עברו עליהם כמעט יחד בכל רגע, ובעיני יעלה עתיד אחר לא היה.
יום אחד זה קרה. פתאום לא הצליחה לאכול כלום, כל ריח הרגיז אותה, בחילה קבועה והמחזור לא הגיע. איך לא שמה לב? היא קנתה בדחף בדיקת היריון, חזרה להוסטל, שתתה מים וחיכתה. שתי פסים ורודים. יושבת ובוהה, לא מאמינה שתי פסים! מועדי הבחינות מתקרבים ומה היא תגיד לגיא? ילדים עוד לא בתכנון שלהם…
ואז התפרצה בה אהבה חדשה לחיים הקטנים בתוכה.
“תינוקי שלי,” לחשה תוך שהיא נוגעת בזהירות בבטן.
באותו ערב סיפרה לגיא, הוא לקח אותה מייד להוריו. את מה שקרה אחר כך, יעלה מנסה לשכוח ההורים שלו אמרו שתעשה הפלה, ותעזוב אחרי הלימודים לבד כי לגיא חשוב קריירה, והיא לא מתאימה.
מה שהוא אמר לגיא רק השמיים יודעים. למחרת גיא נכנס אליה, שם על השולחן מעטפה עם 2,000 ש”ח ויצא בלי מילה.
הפלה יעלה בכלל לא שוקלת את הילד אוהבת כבר. אבל את הכסף לוקחת, יודעת שתצטרך.
רותי שומעת, מחבקת, ואומרת: “יכול היה להיות הרבה יותר גרוע. עשית נכון ילד הוא ברכה. אולי דווקא זה סימן לטובה”.
פיוס עם גיא כבר לא בא בחשבון יעלה סולדת מהמחשבה ומרגישה פגועה עמוקות מהבגידה והזילזול שלו.
החודשים נוקפים. יעלה עוזבת את העבודה, כבדה וצפויה בקרוב ללדת. מנסה לברר את מין הילד, אבל באולטרסאונד לא רואים העיקר בריאות.
סוף פברואר, שבת פתאום צירים. רותי מסיעה אותה ליולדות באיכילוב, ותוך כמה שעות תינוק שמנמן בידיים שלה.
“אליאב,” לוחשת יעלה, מלטפת את הלחי העגלגלה שלו.
במחלקה היא מסתדרת עם אמהות אחרות. אחת מהן מספרת שלפני יומיים ילדה כאן אשת קצין מג”ב ילדה ולא היו נשואים, גרו יחד. כבר אחרי הלידה הביא לה פרחים, שוקולדים ומשקה לאחיות, בא כל יום בג’יפ. אבל ביניהם משהו נשבר. היא התעקשה שלא רוצה ילדים, בסוף השאירה פתק וברחה אמרה שלא מוכנה.
“ומה עם התינוקת?” מתעניינת יעלה.
“מקבלת בקבוק, אבל האחות אמרה שלפחות היו חולקות חלב, אבל לכל אחת יש תינוק משלה”.
כשהביאו את התינוקת להאכלה, שאלה האחות:
“מישהי יכולה להניק? היא ממש חלשה…”
“אני… אנסה,” עונה יעלה בשקט, משכיבה את אליאב הישֵן ולוקחת את התינוקת.
“כמה עדינה ובהירה אקרא לה מיכל,” חושבת יעלה.
אחרי דקה על החזה, מיכל נרדמת בביטחון.
“ידעתי שהיא חלשה,” נאנחת האחות.
ומאז יעלה מאכילה שתיים.
יומיים אחר כך האחות אומרת שהאבא של מיכל הגיע ורוצה להודות לאישה שמאכילה את בתו. כך פוגשת יעלה את רב-סרן ערן ברמן, קצין מג”ב נמוך, עיניים כחולות, מבט ישר.
מה שקרה אחר כך יסופר בין כל האחיות, ואחר כך כל השכונה סוף כזה לא שוכחים מהר.
ביום השחרור עמדו ליד היציאה רופאים, אחיות ומנקים. בחוץ חיכה ג’יפ מעוטר בלונים בצבעי כחול וורוד. ערן במדים עוזר ליעלה לשבת, ומושיט לה חבילה כחולה ואז ורודה.
בין מחיאות הכפיים של הצוות הרכב יוצא לדרכו ונעלם בשדרות בן צבי.
ככה זה אף פעם לא יודעים לאן תוביל אותך הדרך. יעלה מביטה מהחלון, חובקת את שני התינוקות, ורותי מחייכת אליה בעיניים דומעות משמחה. ריח פרחים ובושם תינוקות ממלא את המכונית. ערן, שבבוקר הקריא לה הצעת נישואין מול כל המחלקה, עכשיו נוהג ופוזל אל המראה שם ישנה מיכל, אחוזה חזק באצבעה של יעלה.
בבית מחכה להם לא רק גג מחכה אהבה, תה עם ריבה, ארון עתיק שהולך להתמלא צעצועים ועתיד, שאיש לא חזה, אבל מלא תקווה וחיים.
